מאירי על בבא בתרא כ״ו

1 הרי שהיה נופץ את הפשתן והיה פסולת הולך מכחו ומזיק לבני אדם הרי זה גירי ומצריכין אותו להרחיק משם ולא סוף דבר כשהוא נופץ פשתנו סמוך כל כך עד שמכחו הולך הפסולת ומזיק אלא אפילו היה רחוק אלא שהרוח מוליכה ומזקת הרי זה כזורה בשבת ורוח מסייעתו שהוא חייב אף בזו אע"פ שהרוח מוליכה הואיל ומתחת ידו מוליכה צריך להרחיק ואם הזיק חייב ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו שלא השווה לזורה ורוח מסייעתו אלא לענין איסור כלומר שמצריכין אותו להרחיק שגרמא בנזקין אסור כמו שביארנו אבל אם הזיק פטור ואינו דומה לזרייה שבגורן שבזריית גורן כחו הוא לגמרי אבל זה על הקרקע הוא נופץ ואין זה כחו לגמרי ומ"מ נראין הדברים כדעת ראשון ומה שמחלוקת זו תלוייה בו כבר כתבנוהו בפרק הכונס צאן לדיר:

2 גץ ר"ל שביב אש היוצא מתחת ידי הפטיש ונתאחז בפשתן העובר ברשות הרבים והזיק חייב שהיה לו ליכנס בתוך שלו עד שלא יזיק כמו שביארנוה בפרק הכונס צאן לדיר:

3 המשנה השתים עשרה והוא מענין החלק השלישי במה שאין הנזק בא לאלתר ומ"מ כבר כללנוה למעלה בדין גירי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד כל אילן היה גדר בנתים זה סומך לגדר מכאן וזה סומך לגדר מכאן היו שרשים יוצאים לתוך שדה של חברו מעמיק שלשה טפחים כדי שלא יעכב המחרישה היה חופר בור שיח ומערה קוצץ ויורד והעצים שלו אמר הר"ם אומר כי כשיהיה בשדה חברו אילן לא יטע אילן סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות וכן אם היו בשדה חברו גפנים לא יטע גפנים סמוך לו אלא אם כן הרחיק ארבע אמות וזה בארץ ישראל אבל בשאר ארצות אין מרחיקין את הגפנים מן הגפנים אלא שתי אמות לפי שבארצות השמנות יתפשטו שרשיהם בקרקע ואם היה שדה חברו גפנים ובא לסמוך לו שדה האילן מרחיק ארבע אמות בכל מקום שמה שאמר מעמיק שלשה הוא בעל השדה שיצאו שרשיה לתוך שדהו יעמיק שלשה ויקוץ מה שימצא ואינו חושש וכשירצה בעל השדה לחפור בשדהו בור ושיח ומערה יקוץ כל מה שימצא משרשי אילני חברו והעצים שלו ובלבד שיהיה הבור שחפר רחוק משדה חברו שש עשרה אמות ואם היה בינו ובין אילן חברו פחות מזה העצים לבעל האילן:

4 אמר המאירי לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חברו אא"כ הרחיק ממנו ארבע אמות אחד גפנים ואחד אילנות ופירשו בגמ' דוקא בארץ ישראל אבל בבבל שתי אמות ודוקא בגפנים לגפנים אבל אילנות לאילנות ואילנות לגפנים וגפנים לאילנות אף בבבל צריך לארבע אמות ואם היה גדר בנתים זה סומך לכאן וזה סומך לכאן היו שרשים אלו מתפשטין לתוך שדה ראובן מעמיק שלשה טפחים וקוצץ כדי שלא יעכב המחרישה ואינו מעמיק עוד לקציצה זו הואיל ואיני צריך לחפור שם בור ואם היה חופר בו בור שיח ומערה קוצץ בכל מה שימצא ואף העצים שלו ופירשו בגמ' שאין העצים שלו אלא בכל שמוצא מהם חוץ לשש עשרה אמה הא כל מה שימצא מהם בתוך שש עשרה אמה הוא לבעל האילן שעד כאן יניקת האילן והרי הן כגוף האילן:

5 זהו ביאור המשנה וכן הלכה וכבר הארכנו בביאורה למעלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

6 הרי שנטע ולא הרחיק כראוי כבר ביארנו למעלה שכופין אותו לקוץ ואם הרחיק כראוי אינו כופהו לקוץ אפילו היה בא לו היזק אחר מצד האילן הנטוע והוא שהיו באים שם עופות בסבתם ויורדים ממנו לשדה הסמוכה לו ואין זה אלא גרמא מעתה ראוי לתמוה על מעשה שבסוגיא זו באחד שהיו לו דקלים על מצר כרמו של חברו והיו עופות באים עליהם ויורדים משם לכרם ואמר בעל הכרם לבעל האילן שיקצוץ אחר שלא הרחיק כראוי להרחקת אילן מגפנים והוא ארבע אמות והשיבו שמאחר שיש סרך איסור בקציצת האילן והוא שאמרו דיקלא דטעין קבא אסיר למיקצייה לא יקוצנו אלא שאם ירצה הוא לקוץ יקוץ וכי מאחר שמן הדין היה לו לקוצו מה סרך איסור יש כאן ועוד מה הוצרך להזכרת היזק העופות אחר שלא הרחיק כראוי ואי אפשר לומר שכבר הרחיק כראוי שאם כן אף בהיזק עופות אין כופהו לקוץ ועוד שהרי השיבו אבל אילנות לגפנים בעינן טפי ומתוך כך יראה לי שאם נטע ולא הרחיק אין כופין אותו לקוץ מצד השרשים אלא שחופר בתוך שלו וקוצץ שרשיו כפי צרכו וזהו שנשנית משנה זו בלשון לא יטע כלומר לכתחלה ומ"מ כל שנולד לו היזק אחר חייב לקוץ אם הוא גירי ואם אינו גירי אינו חייב לקוץ ומעתה נראה לי בביאור המעשה שהיה המוחה דנו בדין גירי מצד שלפעמים עולה הוא באילן והעופות מפרחין מצדו ומזיקין והיה בעל האילן חולק בזה לומר שאין זה גירי ומתוך שהיה הדבר נשאר אצלם בספק לא היה רוצה ליכנס לחשש איסור מספק אלא שהרשהו שיקוצנו ולמדנו שכל שהדין ברור לקוץ שכופהו לקוץ ואינו יכול לומר לו שיקוצנו הוא ואפשר לפרש שכל שלא הרחיק צריך לקוץ אלא שזה כבר החזיק וכשנתחדש היזק זה טען לו מצד היזק זה המתחדש ויראה לי לפרש עוד שהוא הרחיק ארבע אמות והיה בעל הכרם טוען שכל שמאילנות לגפנים טעון הרחקה יתרה עד ולא יהא טיסת העופות מצויה משם לכרם והיה חולק עמו בעל האילן בזה ומתוך כך לא רצה לקוצו וכן הלכה אלא שמדרך כבוד הרשהו לקוץ וכן הדברים נראין:

7 הרי שנטע אילן סמוך לשדה חברו ונתפשטו שרשיו לשדה חברו שהוא יכול לקוץ אם היה מתקלקל בחפירתו תשמיש של רבים כגון שהיה שם שביל של כרמים וכיוצא בו אין מרשין אותו בכך שכל מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ואיסור זה פירושו שאסור והדין ביד האחרים למחות ומ"מ דוקא במה שהוא באותו התחום שהרבים משתמשין בו והוא שאמרו בכאן אמאי לא אמרי ליה כאן בתוך שש עשרה אמה וכו' ויראה לי לפרש בה כלומר שלא נאמר מצר של רבים אסור לקלקלו אלא בתחום שלהם והוא שש עשרה אמה שהוא שיעור רשות הרבים ודכותה הכא בכל מה שהוא כנגד השביל לבד ומ"מ יכולנו לקוץ כל מה שהוא משפת השביל ולפנים ולאו דוקא שיתבאר בכאן שלא יהא רשאי לקוץ אלא מה שמשש עשרה ואילך ויש מפרשים שאף בזו היה דעתו שלא לקוץ אלא לאחר שש עשרה ואין זו כלום שכבר ביארנו שבתוך שש עשרה קוצץ אלא שהעצים לבעל האילן אלא שהם חולקים בזו ואין דבריהם כלום וכן יש מפרשים שמצר זה לא החזיקו בו רבים אלא הוא לבדו והיה טוען שכבר החזיק וכשם שאם החזיקו בו רבים החזיקו כך ביחיד והיה מתכוין האחר להשיבו שלא החזיק אלא לתוך שש עשרה שיש לו יניקה שאע"פ ששרשי האילן מתפשטין עד עשרים וחמש אמה אין יונקין אלא עד שש עשרה אמה ואין זה כלום שאין חזקה אלא שלא לקוץ את האילן אבל שלא לחפור בשלו בכדי צרכו אין כאן חזקה ועיקר הדברים כמו שפירשנו:

8 גאוני ספרד כתבו שזה שהוצרכנו להרחיק מאילנות לגפנים עד ארבע אמות דוקא בשקדמו הגפנים אבל אם בשעה שנטע האילן לא היו גפנים בסמוך לו בשדה חברו אין מצריכין אותו להרחיק אלא אומר לו כשתהא אתה נוטע כרמך הכנס בתוך שלך כשיעור שמירת הנזק ואם באו שניהם ליטע כאחד זה אילן וזה גפנים וטען בעל גפנים על חברו שירחיק ורצה הוא להרחיק שתי אמות כדין מאילן לאילן ואומר לו אם אתה רוצה ליטע גפנים הכנס שתי אמות בשלך כדי שיתרחק אילן מן הגפנים ארבע אמות אם שניהם קרקע הראוי לאילנות הדין עם בעל האילן ואם זה של בעי הגפן ראוי לגפנים יותר או שראוי לזה ולזה הואיל ואינו משנה כופין את חברו להרחיק ארבע אמות ולא עוד אלא אפילו בראשונה ר"ל שבא בעל האילן ליטע ואין האחר רוצה ליטע עכשו כלום יכול לומר לו באותה שעה הרחק ארבע אמות שלמחר אני נמלך ונוטע גפנים כענין הבא לסמוך בצד המצר ומ"מ כל ששניהם באין כאחד ליטע או זה ליטע וזה לעכב ממצעין את ההרחקה בנתים ואם נטע אחד מהם תחלה ולא מיחה בו חברו כשיבא הוא ליטע מרחיק כל השיעור בשלו:

9 שרשי אילן של הדיוט המתפשטים בקרקע של הקדש כל שבתוך שש עשרה אמה לאילן לא נהנין ולא מועלין וכל שאחר שש עשרה אמה מועלין בהם ושרשי אילן של הקדש המתפשטין בקרקע של הדיוט כל שבתוך שש עשרה אמה לאילן מועלין בה וכל שאחר שש עשרה אמה לא נהנין ולא מועלין וכל שאמרו מועלין בו לא סוף דבר במה שהיה שם בשעת ההקדש אלא אף בגדולים הבאים לאחר ההקדש שיש מעילה בגדולים כמו שיתבאר במקומו מעתה הקדיש אילן ואח"כ הוציא פירות כל פירותיו הקדש וכן כיוצא בזה:

10 אילן הסמוך למצר של שדה חברו בתוך שש עשרה אמה אע"פ שזה יונק משדה חברו אין זה נקרא גזלן ומעתה מביאין ממנו בכורים ואפשר לומר בו אשר נתת לי ואפילו סמך בכדי שהוא צריך להרחיק כגון תוך ארבע אמות אין יניקתו מ"מ מונעתו שלא להביא ממנו בכורים וכן אילן שנופו נוטה על שדה חברו שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שלא יקפידו זה על זה בדקדוקים אלו:

11 בזמן שבית המקדש קיים הוסיפו חכמים בדין שביעית שיהו מתחילין באיסורה ערב שביעית ולא יהו חורשין בששית אלא בשדה אילן עד עצרת ובשדה לבן עד הפסח ומ"מ נטיעה והברכה והרכבה אף בזמן הזה אסורות בערב שביעית אא"כ נקלטה שלשים יום קודם ראש השנה והוא שניטעה או הוברכה והורכבה שתי שבתות קודם אלול שסתם קליטה שתי שבתות:

12 נטיעות הרכות הקרובות לבא לידי הפסד כשמתרשלין בעבודתם אף בזמן שבית המקדש קיים התירו חכמים לחרוש להם בתוספת שביעית בכדי יניקתם כדי שלא יפסדו עד ראש השנה ושיעור יניקתם מפורשת להם מהלכה למשה מסיני לעשר נטיעות בית סאה שהוא חמשים על חמשים כשנטיעתם משוערת באותו בית סאה בשוה וכן כל נטיעה לפי חשבון זה והוא שאמרו עשר נטיעות מפוזרות בבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה ופירוש מפוזרות הוא שהם מפוזרות שם לארכו ולרחבו כלן בשוה הא אם היו שם יותר מעשרה בבית סאה אסור לחרוש בשבילם שמתוך שאין יניקתם מספקת הרי הם כעקורים ואם אין שם עשרה אין חורשין כל בית סאה אלא בכדי מה שצריך להם לפי חשבון זה ונמצאת למד שהנטיעה אין יניקתה מתפשטת בסביבותיה אלא בכדי קרקע שיש בשבורו מאתים וחמשים אמה שהרי שבורן של חמשים על חמשים אינן אלא אלפים וחמש מאות:

13 אבל אילנות הגדולים יונקים ביותר שאע"פ שאדם נוטע הילדות עשרה בבית סאה מ"מ אחר שנשלם גדולן אדם עוקרן ומרחיב את מקום מטען עד שיעור שלשה לבית סאה והוא שאמרו בשדה אילן שביארנו שחורשין בו ערב שביעית עד עצרת איזהו שדה אילן כל שלשה אילנות לבית סאה המפוזרין שם לארכו ולרחבו בשוה ואפילו היו של שלשה בני אדם מצטרפין להיות שדה אילן ולחרוש כל בית סאה בשבילן עד עצרת של ששית אלא שיש בזו תנאים אחרים יתבארו במקומם ואם לאו אין חורשין אלא בכדי צרכן והוא תחתיו וחוצה לו כמלא אורה וסלו והשאר נדון כשדה לבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח: