מאירי על בבא בתרא ק״ז

1 שני אחים או שלשה שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של אחד מהם מצד חוב אביהם הוזכרו בגמ' על דין זה שלש מחלוקות הראשון שבטלה חלוקה זו מכל וכל וחוזרין וחולקין בשוה שהאחים שחלקו לענין זה יורשים הם ולא לקוחות שיהו יכולים האחרים לסלקן במעות והשני הוא שהפסיד זה מכל וכל מפני שהוא סובר שהאחים שחלקו לקוחות הם ושלא באחריות והרי הוא כלוקח שלא באחריות שבא בעל חוב של מוכר וטרף את מקחו שהפסיד והשלישי שהפסיד החצי וגובה החצי האחר רובע בקרקע ורובע במעות שמא יורשים הם שמא לקוחות הם ואם לקוחות הם שמא באחריות וגובה הכל במעות שמא שלא באחריות והפסיד הכל ומעתה ספק יורשים ספק לקוחות שלא באחריות מפקיעו מחצה מכל וכל ואותה מחצה שהוא שמא מצד שהם יורשים שיש לו לגבות קרקע ושמא מצד שהוא לוקח באחריות שיש לו לגבות מעות ונמצא שגובה רביע בקרקע ורביע במעות ויש מפרשים לדעת זה דרך אחרת שאין כאן אלא שני ספקות אלא שאין להאריך בה הואיל ואין הלכה כן:

2 ופסק הדברים שבטלה מחלקת מכל וכל וחוזרין וחולקים בין שחלקו קרקע כנגד קרקע בין שחלקו קרקע כנגד כספים שהאחים שחלקו יורשים הם ואע"פ שפסקנו שלקוחות הם לענין סלמות וחלונות ודרך במסכתא זו ולענין אונאה במסכת קדושין ולענין חזרה ביובל במסכת גיטין זו יוצאה מן הכלל הואיל וכלם חייבין לפרוע חובת אביהם ומעתה כל שכן אם חלקו של זה שהוציאוה מידו נמצאת שאינה שלו ושמא תאמר לעיקר השמועה היאך בעל חוב טורף חלקו של זה ואינו גובה משלשתם וכמו שאמרו בנותן מתנה לשלשה בני אדם ויצא עליהם שטר חוב גובה מכלם וכן שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלני ומנה לפלני אין אומרים כל הקודם זכה לפיכך יצא שטר חוב גובה מכלם אפשר לתרץ שמא לא היו אותם השנים לשם אלא שיש חולקים לומר שבזו אין בית דין מגבין אלא לפי מה שהגיעו הואיל ומ"מ איתנהו לנכסי ותירצו בקושיא זו כגון שהיה חלק זה אצלו אפותיקי או שמא יכול לומר איני מקבל חובי במפוזר והואיל ואין כאן הנחת מקום רוצה אני לגבות חובי בחלק שיהא כלו רצוף או שמא נתרצה זה מדעתו לפרוע חוב אביו בחלקו ואעפ"כ לא הפסיד:

3 בית דין שהוצרכו לשום נכסים וירדו מהם או הורידו שלשה בקיאים בשומא לשום אותו קרקע בכמה ונחלקו באותה שומא זה אומר בכה וזה אומר בכה אם היו השנים לצד אחד והשלישי לצד אחר הולכין אחר השנים ואם נחלקו שלשתם הולכין אחר הממוצע ביניהם ר"ל שאם אמר ראשון בשמנים ושני במאה ושלישי במאה ועשרים נותנין אותו במאה ודוקא שמחלקתם בדרך זה ר"ל בשמנים ובמאה ובמאה ועשרים ששומת האמצעי ממוצעת בין השנים שנמצא בין ראשון לשלישי ארבעים ואמצעי זה ממצעם עשרים יתר על זה ועשרים פחות מזה אבל אם היתה המחלקת שזה אומר בשמנים וזה אומר במאה ועשרים וזה אומר במאה וארבעים אין שמין כאחד מהם שלא אחר האמצעי אמרו אלא אחר הדבר הממוצע והוא לשון מילתא מציעתא ר"ל שרואין כמה מחלקת בין ראשון לשלישי ששים חלקים והוסף שלשים על הפחות שבכלם ופחות שלשים מן המוסיף ותהא השומא למאה ועשר וכן כל כיוצא בזה וכן כתבוה גדולי המחברים ויש חולקים לילך אחר האמצעי אע"פ שאין שומא שלו ממוצעת את התחום בין השנים וראשון עקר:

4 שומא זו שהיו בית דין עושין לא סוף דבר במה שהיו מוכרים בלא הכרזה כגון לאכרגא ולמזוני ולקבורה אלא אף כשהיו מוכרין בהכרזה היה מסדר גביית החוב שהיו שמין את הקרקע שהיו מכריזין עליו שמא ימצא יתר על השומא ואיני מבין אחר שכן מה היתה השומא מועלת:

5 המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי ואמר על זה האומר לחברו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדהו חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי בדרום ומקבל עליו מקום הגדר וחריץ ובן חריץ כמה הוא חריץ ששה טפחים ובן חריץ שלשה אמר הר"ם השדות ישתנו דמיהם כפי שמנם וכחשם ואמרו בכאן משמנין הוא שידעו כמה שוה כל השדה וכמה דמים ראוי לחצי השדה המדה מן הכחוש שבה והוא שנותן ללוקח כגון שיהיה מדת השדה מאה אמה ויהיה בה מקום שמדתו שלשים אמה שוה שלשים דינרין ימשח לו חמשים אמה מן השבעים ויתן לו עשרים דינרין ואם פסק עמו ברוח ובאותה הרוח על דרך משל היו אלה השלשים אמה השמנים ימשח לו מאותם השלשים אמה תשעה ועשרים בתשעה ועשרים דינרין שהוא חצי הכל והבין זה הענין והלוקח הוא שיקבל עליו חריץ ובן חריץ ובכן יתן לו החצי והוצרכנו לעשות שני חריצין גדול וקטן לפי שאלו היה הגדול בלבד היתה קנייה וכיוצא בה יורדת לקרקעיתו והיתה עולה שפת החריץ ותבא אל השדה ואלו היה הקטן בלבד היתה קופצת עליו ונכנסת בשדה וכשהם שנים אינה יכולה להכנס בקטן למיעוט רחבו ולא תקפוץ לרוחב השני חריצין ובין חריץ וחריץ רוחב טפח והשנים מחוץ לגדר על זה הצורה וכל זה בחציו של לוקח כמו שביארנו:

6 אמר המאירי האומר לחברו חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל כחוש כלומר ששמין כמה שוה כל השדה ונותן לו ערך חצי דמי כלו בצד הכחוש שבו והקשו בגמ' והלא משמנין ביניהם תנן והיה סבור שפירושו שנחלקהו במדה ויהא הצד השמן מעלה בדמים לצד הכחוש והשיבו ולטעמיך אימא סופא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חציה בדרום ולדבריך מה הוצרכו בזו לשומא והרי חציה בדרום אמר לו בין כחוש בין יפה אלא ששומא זו אין ביאורה להשואת החלקים בעלוי אלא לדמי כלו שאנו שמין כל השדה ונותן לו כערך חצין בדרום בין כחוש בין יפה ואף כשלא הזכיר לו צד הדרום אלא חציה בסתם שמין דמי כל השדה ונותן בערך חצים בצד הכחוש ונמצא שאין השדה נחלק במדה ובעלוי דמים ויש מפרשים במשנתנו שמחלקין אותו במדה ונוטל הצד הכחוש בלא עלוי דמים וכשהקשה לו והא משמנין תנן היה סבור שיהא שם עלוי דמים והשיבו שלא אמר כן אלא לדמי כלומר שזה מכרו בלא פסיקה דמים וכשחלקנוהו במדה וביררנו לו הצד הכחוש שמין כמה הוא שוה וכופין אותו ליתן דמיו שאם לא כן חציה בדרום מיהא מה הוצרכנו בה לשומא אלא שנחלקהו במדה ויטול הצד הדרומי בין שמן בין כחוש אלא שכשחלקנוהו במדה ובררנו לו הצד הדרומי שמין כמה הוא שוה וכופין אותו ליתן דמיו:

7 ודבר זה אף במתנה כן ר"ל שאם נתן לו חצי שדהו חולקין אותו ונוטל כחוש בלא שום עלוי ולא שיעשה שתף בקרקע ואפילו היה חציה סמוכה לו אע"פ שהנותן בעין יפה נותן שהרי אף לענין מכירה נאמרה אף לדעת המוכר בעין יפה מוכר שלא נאמר דין עין יפה אלא שלא לשייר כלום במה ומכר אבל בזו יד בעל השטר על התחתונה ושמא תאמר במכירה מיהא היאך קנה כלום אחר שלא פסק וכבר אמרו מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור התם בשלא פסק כלל אבל בזו אנו עסוקים שאמר לו כפי מה שהיא שוה לשומת בקיאים וזהו ענין משמנין ביניהם וכשנישום נתברר שבאותם הדמים מכר וכמו שאמרו במסכת ע"ז פרק אחרון כדשיימי תלתא וכו' ואלו אמר כיוצא בזה אף בפירות פסיקה היא כמו שביארנו בפרק הספינה:

8 ומקבל עליו ר"ל הלוקח ליתן חלקו הראוי לו למקום הגדר וכן חלקו לעשות אחורי הגדר סמוך לו חריץ קטן ברחב שלשה טפחים והוא הנקרא בן חריץ וחוצה לו חריץ אחר גדול ברחב ששה טפחים ובין שני החריצים רחב טפח ופירשו הטעם בגמ' שלא תהא הנמייה קופצת לשם:

9 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ויש מקצת דברים במסכת ע"ז פרק אחרון שהם ראויות להתגלגל כאן וכבר ביארנום במקומן:

10 ונשלם הפרק ת"ל: