מאירי על בבא בתרא מ״א

1 המשנה השלישית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השלישי בענין חזקה שאין עמה טענה ואמר על זה כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לו אדם דבר מעולם אינה חזקה שמכרת לי או שנתת לי במתנה הרי זו חזקה והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה אמר הר"ם הבא משום ירושה הוא שירש אותו קרקע וכשנתברר שאכלו אביו שלש שנים או שאכלו הוא שלש שנים או שאכלו מקצת השלש והבן אכל תשלום השלש נתקיימה החזקה לבן:

2 אמר המאירי כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה וביאר הענין במשנה עצמה כגון שבא המערער אצלו וקבל עליו ואמר לו מה אתה עושה בתוך שלי והוא אינו טוען שלקחה הימנו או שנתנה לו במתנה ודר בה שני חזקה אלא שאמר שדרתי בה שני חזקה ולא ערער אדם עלי מעולם אין זו חזקה כלל ומוציאין אותה מידו אפילו דר בה כמה וכן הלכה וכתבו גדולי המחברים שאע"פ שלא טען עליה אין מוציאין אותה מידו עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו הא כשיביא עדים תחזור לו היא ופירותיה ויש חולקין לומר שמאחר שזה בא בטענת אבות בבריא והלה מודה שלא היה שלו נותנין לו למערער ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק הכותב פ"ה ב' ההוא דאפקיד שב מרגניתא בי ר' מיאשא שכיב ר' מיאשא ולא פקיד ואמרו שם חדא דר' מיאשא לא אמיד ועוד הא יהיב האי גברא סימנא ופירשו שלא הוצרכנו לשתי סבות אלו אלא מעשה שהיה כך היה וכל שזה תובע בבריא והלה לא אמיד נותנין לו ואף זו כיון שזה המחזיק מודה שאין קרקע שלו נותנין לאחר ואין זה נראה ושמועת ר' מיאשא פרשו גדולי המפרשים ששתי הסבות הוצרכו לשם ר"ל לא אמיד ויהיב סימנא ועוד שאם כן במציאה מה הוצרכנו לסמנין וא"ת מאחר שזה מכריז מציאתו קל הוא לכל אדם לומר שלי היא אף בזו אני אומר כן הואיל וזה רואה שדה זה ביד האחר ויודע בו שלא היה שלו אם זוכה בה בלא עדי אבות קל הוא אצלו לומר שלי היא אלא ודאי אין מוציאין ממנו עד שיברר זה שהיא שלו והבא מחמת ירושה אינו צריך טענה ר"ל אבי לקחה ממך אלא כל שאומר שמאביו ירשה הואיל והוא דר שם שני חזקה מעמידין אותה בידו ומ"מ יתבאר בגמ' שצריך להביא ראיה שאביו דר שם או נשתמש שם כאדם המשתמש בשלו אפילו יום אחד ואין צריך לומר אם אביו דר שם שני חזקה שאם כן אין הוא צריך חזקה כמו שיתבאר הא אם לא הביא ראיה שאביו דר שם אפילו יום אחד אין דבריו כלום שהרי הוא לא טען עליה לא מצדו ולא מצד אבותיו וכן לא נודע קרקע זה לאבותיו וכן יתבאר למטה שאפילו נראה שם אביו לבקר ולסייר את תחומיה כאדם הרוצה ליקח אין זה כלום כמה פעמים אדם הולך לבקר ולסייר בקרקע שאינו לוקח:

3 זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

4 זה שערערו עליו ולא טען טענת מקח אין פותחין לו כלומר שנחקרהו כלום היה לך שטר ואבד עד שמחמת שאתה חושש שאם תטעון לקחתיה יאמרו לך אחוי שטרך אינך רוצה לטעון טענת מקח אלא מניחין אותו בטענתו ודנין אותו על פיה להוציאו ולהחזירה למערער ומ"מ כתבו גדולי הדורות שלפנינו שהוא בעצמו שרצה לחזור ולטעון רשאי שהרי לא אמרו אלא שלא לפתוח לו בכך הא חזר הוא וטען ממך לקחתיה נאמן שהרי לא הכחיש דבורו הראשון וכן היא בפירושי חכמי צרפת:

5 מקצת חכמי צרפת הורו שאם בנה אדם חורבא של חברו והחזיק בה אחר הבנין שלש שנים ולאחר שלש בא בעל החורבה והזקיקו לדין עליו וזה לא טען טענת מקח אלא שזכה בבנינו הואיל ולא מיחה בו כל שלש שאע"פ שטענה זו אינה מועלת במקום חזקה בלא בנין שהרי חזקה שאין עמה טענה היא במקום בנין מיהא מועלת מאחר שהניחו לבנות והניחו אחר הבנין שלש שנים החזיק והוציאו להם דין זה ממה שהוזכר בכאן באחד מן החכמים שנכנס שטף מים בשדהו והפיל המחיצות שבין שדהו לשדה חבירו והוליכן וניטשטש מקום המחיצות עד שלא ניכר רשום מקומן והחזיר המחיצות בתחום שכנו וכשבא שכנו ותבעו לדין ובירר שבתוך שלו החזירן טען הוא והא אחזיקי לי והשיבו הדיין כמאן כר' יהודה וכר' ישמעאל דסבירא להו כל בפניו לאלתר הויא חזקה ר' יהודה כמו שהוזכר במשנה השניה ור' ישמעאל כמו שהזכירו בסוף הפרק באחד שפתח לחצר השתפין ובא לפני ר' ישמעאל ואמר לו החזקת לית הלכתא כותיהו ודקדקו חכמים אלו בהוראתם שזה שאמר והא אחזיקי לי פירושו חזקה בלא טענה ואעפ"כ טעמא דלאלתר ואין הלכה כר' יהודה הא לאחר שלש מיהא היינו דנין אותה בחזקה ויש מהם שלא הפריזו על המדות כל כך אלא שפירשו והא אחזיקי לי שעל פיו ובמצותו בניתיה והוה ליה כעין לך חזק וקני והיא דומה לחזקת טענה שהרי יש כאן טענת מתנה ונמצא שאף אלו מודים בהוראה זו ובלבד בשיטעון שעל פיו ובמצותו בנה והרבה חלקו אף בזו מצד שהרי בניר אמרו שאינה חזקה שאף הוא אומר כל שיבי דכרבא ליעול בה כמו שבארנו למעלה והבונה רשותו של חברו הרי דינו מפורש בבבא מציעא הן ביורד ברשות הן ביורד שלא ברשות ומ"מ הואיל ואין אצלך טענת מקח אין חזקת שלש שנים כלום אף בבנין ואע"פ שנכסי הגר נקנין בבנין נכסי הגר אין אנו צריכין בהם אלא לחזקת קניה ומ"מ אף אלו מפרשים והא אחזיקי לי בלא טענת מקח אלא שהם באים בה מצד שאין בנין זה דומה לבנין אחר הואיל ועירבו עם שדהו נתאלם כח קנינו בחזקת שלש וכמו שאמרו ב"ק ט' א' החזיק בה מאימת מכי דייש אמצרי ופירשו בה שערבו עם שדותיו ופרץ הגדר שבנתים ונמצא שאף הם מודים שבנין המערב הקרקע בשלו עם חזקת שלש מועיל אף בלא טענה ולדעתנו אף בזו כל שאין בה טענה אינו כלום וזה שאמרו בכאן והא אחזיקי לי דעתו היה על חזקת המחילה וכמו שביאר לבסוף אלא שהיה הדיין סובר בדבריו שהיה טוען טענת מקח והראיה שהרי לא מיחה בו ועל זה השיבו כמאן כר' יהודה ור' ישמעאל לית הלכתא כותיהו וחזר זה ובירר טענתו שלא בטענת מקח הוא בא אלא בטענת מחילה מצד שהוא סייע עמו במלאכה והוא השיבו שמחילה בטעות היתה שלא היה סבור עליו שיהא נכנס בשלו ומחילה בטעות אינה מחילה כמו שביארנו בפרק איזהו נשך ואע"פ שאמרו בעושה מחיצה בחצר חברו ומעמיד בה בהמתו שהיא חזקה דוקא בחצר השתפין שהשתפין מקפידין על המחיצה ומאחר שהניחו מחל אבל בחצר חברו לא החזיק כמו שיתבאר לק' נ"ז א':

6 אלא שמ"מ צריכין אנו ללמוד שהנראה מזה אף לפירושנו הוא שכל שהיה יודע שהוא שלו ואעפ"כ סייע עמו מחל ובתלמוד המערב אמרו הפותח חלון בחצר חברו אומרין לו יגעת ופתחת בשמאל יגע וסתום בימין הגע עצמך שהיה שם יכיל מימר בעינא דתילעי הגע עצמך שהיה הוא מושיט לו צרורות יכיל מימר מגחך הוינא בך כלומר על דרך הליצנות הייתי מסייעך ולמדנו שאף הסיוע אינה מחילה ומ"מ פירשוה גדולי המפרשים תוך שלשים ואף לדבריהם יש לדון דוקא בפתיחת חלון אבל גוף קרקע לעולם אינו נקנה במחילה וכן גדולי המפרשים הסכימו שכל שאין צד טענת מקח אין ראיה למחילה אף בסיועו ומעשה זה יראה להם שצד טענת מקח היתה שם שלא היתה הטענה אלא למקום רחב הכותל שכנסה בתוך של חברו והדברים נראין הואיל וסייע שמחל לו מצד הוצאת הבנין שכך הוא נהג העולם שכל שאין האחד נותן חלק בהוצאת הכתל מניח ריוח המקום לחברו ומתוך כך היה סיועו ראיה למחילה אלמלא שבטעות היתה וזהו עיקר הדברים ומה שאמר את אי הוה ידעת מי הוה עבדת פירושו מי הוה עבדת עד שתדע ממנו אם היה רוצה ליתן בהוצאה אם לאו ויש מפרשים שדברי תלמוד המערב הם בחלון וכיוצא בו שהמזיק עושה בתוך שלו והניזק אינו מקבל חסרון בשעת העשיה אבל דבר שהוא ניזק בשעת העשיה הרי הסיוע ראיה למחילה ואף בחלון כל שנתברר היזקו ולא מיחה מחל וכל שכן אם סייע אחר שנתברר הזקו והוא שכתבו גדולי המחברים במי שפתח חלון בחצר חברו שאם מחל לו בעל חצר או גלה דעתו במחילה כגון שסייע עמו או ידע ההזק ולא ערער החזיק בחלון ואינו יכול אח"כ לחזור ולערער עליו ולסתום ומה שכתבו במקום אחר באחד מן השתפין שבקש לפתוח חלון בחצר חברו שחברו מעכב עליו מצד היזק ראיה ואם פתח יסתום פירושו שפתח ולא נתגלה דעה האחר במחילה וזהו שאמרו שבקש לפתוח וראיתי מי שהבין בדבריהם חלוק בין חצר חברו לחצר השותפין ואין הדברים נראין שהרי דברי הירושלמי שנאמר בהם יגע וסתום נאמרו בחצר חברו ומ"מ אע"פ שלענין חלון נראין הדברים כן לענין חזקת קרקע בסיוע בנינו נראה שאינה חזקה אלא על צד שיש שם סבה שהדברים נראין מתוכה שמחל בסיועו כגון זה שלא היתה הטענה אלא על מקום הכותל והיו הדברים מראים הואיל וסייע שמחלו בהוצאתו ויש מפרשים על סיוע זה שלא היה סיוע מעשה ובידים אלא סיוע להוצאה אלא שלא היה נותן בכל חלקו וכל כיוצא בזה אלמלא שבטעות היה אין כאן גיחוך ואין הדברים נראין:

7 זה שהחזיר מחיצותיו לתוך תחום של חברו שכפר לחברו לומר שלא בתוך תחום שלו הכניס והביא הלה שני עדים שבתוך שלו הכניס אלא שנחלקו העדים ביניהם בשיעור שזה אומר לא נכנס אלא שתי שורות וזה אומר שלש מחייבין אותו להחזיר מחיצותיו לאחוריהן שתים שהרי מ"מ שניהם שוים בשתים ואין אומרים נחלקה עדותם ואין מצטרפין כלל וכן כל שהעידו בהלואה זה אומר מנה וזה אומר מאתים יש בכלל מאתים מנה ומחייבין אותו מיהא על המנה שהושוו שניהם בו ואין אומרים נחלקה עדותם ואין צריך לומר בשתי כתי עדים שאחת אומרת בהלואה זו שמאתים היתה ואחת אומרת שלא היתה אלא מנה שדנין אותו במנה ואע"פ שזה אומר מנה וזה מאתים אין מחייבין אותו אלא על המנה יש אומרים שנשבע הוא על המנה האחר ולא מתוך עדות זה שמעיד על המאתים ושתהא שבועת עד אחד שהרי על פיו אנו מחייבין אותו במנה שאלמלא לא הצטרף זה עם האחר לא היינו מחייבין אותו במנה ואין ממון ושבועה באין על פי עד אחד אלא שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת עדים והרי עדותם מועלת מיהא למנה וישבע שבועת מודה מקצת על הדרך שבארנו בראשון של מציעא אלא שגדולי הדורות שלפנינו כתבו שאינו נשבע כלל הואיל ועד אחד מסייעו שאינו מעיד אלא על מנה:

8 מי שהחזיק בחצר חברו שלש שנים ובא המערער בעדי אבות והלה טוען מפלני לקחתיה בחזקת שהוא לקחה ממך אם הביא זה עדים שאותו פלני שמכרה לו דר בה יום אחד כאדם הדר בשלו טוענין ללוקח מה שהיה יכול לטעון זה שמכרה לו אלו החזיק בה כל כך וזכה בה הואיל והתחילה החזקה ביד זה שמכרה לו וגמרה הוא ועוד שלא פשע כשלקחה ממנו אחר שראהו דר שם כשלו ומ"מ דוקא שדר בה הוא שני חזקה שלמים חוץ מאותו יום או אותו זמן שדר בו האחר שאם לא כן היה אין מצטרפין אלא בשטר כמו שיתבאר למטה ואם לא הביא עדים על כך לא זכה ומוציאין ממנו שדה ופירות על הדרך שביארנו ביורש ואם טען בבריא שהוא יודע על אותו פלני שלקחה ממנו או שבפניו מכרה לו הרי זו טענה והחזיק כמו שביארנו למעלה טען שבפניו דר שם אבל אינו יודע אם לקחה ממנו יש אומרים שטענתו טענה מתוך שיכול לומר ממך לקחתיה וגדולי הראשונים שבקטאלוניאה כתבו שאין נאמן לא שאדי איניש זוזי בכדי ומ"מ אם נראה בו כאדם הרוצה ליקח אין זה כלום כמו שביארנו במשנה היה ביד זה שטר שהמערער מכרו לזה שמכרה לו אין צריך עדים שדר בו המוכר וכן אם הביא עדים שהעידו שהמערער מכרה לזו שמכרה לו:

9 שדה שהיתה ידועה לראובן ולאבותיו ובא שמעון וירד בתוכה והחזיק בה שנה ולאחר שנה מכרה שמעון זה ללוי בשטר והחזיק בה לוי זה שנה ואחר שנה מכרה לוי זה ליהודה בשטר והחזיק בה יהודה זה שנה ובא ראובן וערער על הקרקע ואומר שמעולם לא מכרה לשמעון והרי יהודה טוען הרי החזקנו בה שלש שנים בין שלשתנו ולא מחית ושמעון שלקחה ממך שאנו באים מכחו לא היה לו להזהר בשטרו יותר משלש שנים הרי הלקוחות מצטרפין וראובן הפסיד הואיל ולקחו זה מזה בשטר יש לדבר קול ואי אפשר שלא שמע ראובן והיה לו למחות ולדון בעצמו שהדבר כאלו אחד מחזיק בו כל אותם השנים הואיל ומכחו הם באין אבל אם היו מכירות אלו שלא בשטר אלא בעדים אינן מצטרפין שהרי יכול המערער לומר הואיל ולא ראיתי לאחד מהם משלים בה שני חזקה וכן שלא הייתי יודע שזה בא מכחו של זה הואיל ואין למכירות אלו קול טענתו טענה ואין חזקתם כלום ומ"מ בלוקח אחד שדר בה שלש שנים מחמת המוכר הואיל והמוכר דר שם יום אחד אין צריך שטר שהרי מ"מ היה לו למחות מצד עצמו וגדולי הדורות שלפנינו כתבו שאף בלוקח אחד ונמשכים בה למה שכתבבו בשמם למעלה בשמועת אנן אגרינן מיניה ודיירנא ביממא ובליליא ואין הדברים נראין:

10 המוכר שדהו בעדים בלא שטר וקנין וקבל עליו אחריות וטרפוהו ממנו גובה הלוקח מן המוכר אף מן המשועבדים ר"ל מאותם הנכסים שמכר המוכר אחר מכירה זו שקבל עליו אחריות וכגון שטרפוה לו מצד אפותיקי ואע"פ שביארנו שמכירה בעדים אין לה קול והיה לנו לומר שלא לטרוף מן הלקוחות שהרי לא ידעו בכך אין זה כלום שהלקוחות יש להם לדקדק ולחפש אף אחר מה שאין לו קול וכשלא דקדקו בדבר הפסידו ושמא תאמר א"כ אף מלוה על פה תהא גובה מן הלקוחות שהיה להם לדקדק והרי אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אבל מלוה על פה אע"פ שגובה מן היורשים על הצדדין שיתבארו במסכתא זו מ"מ אינו גובה מן הלקוחות אף זו הדין נותן בה כן שהלוה לוה בצנעה שלא לזלזל בנכסיו ואי אפשר ללקוחות לדקדק אבל כל שבמכירה אע"פ שאינה אלא בעדים דרכו של מוכר למכור בפרהסיא כדי להרבות עליו קופצים וכן דרכו של לוקח ליקח בפרהסיא שמא יצא עליו ערער וכל שידוקדק בדבר נקל הוא להמצא יש מי שכתב שהנותן שדהו בעדים וקבל עליו אחריות אין זה גובה מנכסים משועבדים דרכו של אדם ליתן בצנעה ולא היה להם לדקדק ויש חולקים לומר הואיל ומתנה צריך אדם לומר בה כתבוה בשוקא חתמוה בפרהסיא אף זו יש לה קול והיה להם לדקדק ומ"מ אף במוכר דוקא בשקבל אחריות בפירוש אבל כל שלא קבלו בפירוש אין דנין בו אחריות טעות סופר הוא וכן כתבוה גדולי המפרשים בפרק המוכר את הספינה: