מאירי על בבא בתרא קל״ד

1 התנה עמו תנאי שלא נשאר במתנה זכות למקבל שיהא הקדשו באותו זכות הקדש אינה מתנה מעשה באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא את בנו ואמר לחברו הרי חצר וסעודה נתונים לך במתנה ואינן לפניך אלא על מנת שיבא אבא ויאכל עמנו ואמר לו אם שלי הם הרי הם מוקדשים לשמים אמר לו לא נתתי לך את שלי על מנת שתקדיש לשמים אמר לו אתה נתת לי את שלך על מנת שתהיו אתה ואביך אוכלים ושותים ומתרצים זה לזה ויהא קולאר תלוי בצוארי ואמרו חכמים כל מתנה שאם הקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה ואע"פ שבאתרוג זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי ונטלו ויצא בו אם החזירו יצא ואע"פ שאי אפשר לו להקדישו מ"מ יש שם דבר שהקדש תופש בו שהרי נותן הוא כמה שיהא בידו אתרוג לצאת בו כך פירשוה גדולי המפרשים וכן במכר שאמרו בקדושין שקנה יש לו טובת הנאה למוכר אע"פ שעליו להחזירו שהוא יכול לקנות בו מצד אחר באותו תנאי בעצמו ויש מי שאומר שמתנה על מנת להחזיר גם כן אף בשאמר שתחזירהו לי אם הקדישה מוקדשת ומחזיר הדמים ויש חולקין בה מכח שמועת איצטלית דוקא האמורה במסכת גיטין אלא שהם משיבים שלא נאמר כן אלא באיצטלית וכיוצא בה שהוא דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו אבל אתרוג אם זה צריך לצאת בו דיו בדמיו ואם צריך לצאת בו ישלם לו אחר ודיו אלא שמ"מ קשה לי לדבריהם מה שאמרו בשור זה נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר אחר שאמר לי ונראה מכאן שאינו מוקדש ואף גדולי המחברים כתבו בה שאינו קדוש אלא שיראה לי לפרשה לדעת ראשון שהוא קדוש ולא אמר מידי דחזי ליה קאמר אלא לומר שאינו מוחזר וצריך לשלם והוא שאמר שאם אמר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי אם הקדישו הרי הוא מוקדש ומוחזר ואין משלם לו כלום אחר שאינו שומר עליו ולדעת גדולי המחברים מיהא כל שאמר על מנת שתחזירהו לי אינה מתנה הואיל ואם הקדישו אינו מוקדש אבל על מנת שתחזירהו הרי הוא קדוש וכן הדין אם אמר על מנת להחזיר שהוא מוקדש ומוחזר ועל מנת להחזירו לי אינו קדוש ויש מתרצים בה שאינו קדוש קדושת הגוף אבל קדוש הוא קדושת דמים אחר שאותה שעה שלו היא וצריך לפדותו ולהחזירו בעינו ויש מפרשים שלא הצריכו שיהא יכול להקדישה אלא לגבי נדר שאפילו ויתור אסור בו ודין הוא שלא יהא מסלק הימנה להתירה למודר הנאה שלו אא"כ יכול להקדישה אבל בעלמא הוא מתנה והוא ואמרו בנדרים בסוגית קנה על מנת להקנות דלרב נחמן קנה והקשו בה והא מתנת בית חורון קנה על מנת להקנות היא ולא קנה ותירץ ההיא ר' אליעזר היא דאמר כי הני אסור במודר הנאה ועוד תירצו בה התם סעודתו מוכחת עליו כלומר ויש בה הערמה ואף בתלמוד המערב נראה שלא אמרו שכל אם שהקדישה אינה מוקדשת אינה מתנה אלא למעט מתנה שהיא בהערמה והוא שאמרו שם מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים כיני מתניתא כל מתנה שהיא כבית חורון שהיא בהערמה אם אינה מוקדשת אינה מתנה ונמצא שהמתנה על מנת להחזיר הואיל ואין שם הערמה אע"פ שאם הקדישה אינה מוקדשת מתנה היא שהרי האומר בפירוש על מנת שלא יקדישנה הרי היא מתנה ובתוספות תירצו שזה שהוזכר בה לשון הקדש לאו דוקא אלא שמעשה שהיה כך היה:

2 וכונת הענין כך הוא כל מתנה שאין המקבל יכול ליהנות בה לשום דבר כגון זו שלא נתן אלא שיבא אביו ויהנה אינה מתנה אבל כל שיכול ליהנות בה לאיזה דבר וכל שכן כשעיקר המתנה לכונת אותה הנאה כגון אתרוג לצאת בו מתנה היא וכן מכר על מנת להחזיר שיכול ליהנות בה לקנות בה מצד אחר וכן תרומה על מנת להחזיר אפשר שרשאי לאכלה ולשלם דמיה ואע"פ שאמרו גיטין ע"ד ב' אצטלית דוקא בדבר שיש בו קפידא אבל תרומה אין בה קפידא שהרי אף הישראל מוכרה לכהנים והוא שאמרו במסכת קדושין שנותנין כסף לעבד על מנת לצאת בו לחירות וכן לאשה למה שהיא נותנת בפיה והרי שני אלו אין יכולין להקדיש והדברים ברורים אלא שקשה להם והרי אף זה יכול ליהנות לסעוד בה עמהם עד שקצת חברים מתרצים לדבריהם שכבר היה הוא מן הקרואים ואין מתנתו מוספת באכילה כלום ומ"מ נראה לי לישב את הדברים כך כל מתנה שאין עיקר כונת הנותן להנאת המקבל כגון זה שלא היתה עיקר כונתו במתנתו אלא שיבא אביו ויאכל אינה מתנה אבל כל שעיקר כונתו של נותן ליהנות בה המקבל לאיזה דבר כגון אתרוג לצאת בו מתנה היא ובנתינת פרוטה לקנין על מנת להחזיר אף עיקר המתנה להנאת המקבל שאף הוא מקבל תועלת להיות ממכרו ממכר אחר שנצטרך לכך ותרומה על מנת להחזיר אף המקבל מתכוין בה ליכנס עמו בחבה שיתנה לו פעם אחרת במוחלט וכמו שאמרו עליה במסכת קדושין שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות:

3 וזה שאמרו בראשון של קדושין גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה אתה צריך לומר שאף בלא נתינת מעות כן ולא תפשו שם נתינת מעות אלא מצד הגזבר שכל שנתן מעות אף הגזבר אין יכול לחזור וכמו שאמרו שם אטו הקדש לאו במי שפרע קאי:

4 המשנה השביעית והכונה לבאר בה ענין החלק החמישי והוא שאמר האומר זה בני נאמן וזה אחי אינו נאמן יטול עמו חלקו מת יחזרו נכסים למקומם נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו אמר הר"ם נאמן לירש אותו ושלא תצטרך אשתו חליצה ולא יבום ומה שאמר באחי אינו נאמן לענין יבום וחליצה אבל לירושה יירש נכסיו ואמרו אחר כן ונוטל עמו בחלקו הוא ענין אחר ואינו תלוי במה שלפניו וזה כי אדם שיודה שיש לו אח יירש עמו בחלק שירש מאביו כמו שאבאר וזה כי כשמת אדם והניח ארבעה בנים וששים דינרין והודה אחד מן האחים שיש לו אח חמישי ואמר אחינו הוא זה וחמשה בנים הניח אבינו כשמת ושאר האחים אומרים אין אנו יודעים אם הוא אחינו או אינו אחינו יקח זה שהודה שזה הוא אחיו שנים עשר דינרין ויתן לאותו שהודה עליו השלש דינרין מהרובע שלו ואם נפטר האחד המסופק בו ישובו אותם השלשה דינרין וזהו שאמרו יחזרו נכסים למקומן ואם הרויח זה האב נכסים מלבד השלשה דינרין ונפטר יירשו אותו כל האחים הארבעה בין אותו שהודה בו בין אותם שנסתפקו בו לפי שאמרו אתה מודה לנו שהוא אחינו וזה כשלא כפרו האחים כשאמר להם זה אחינו אלא שאמרו לא נדע ולפיכך כשימות יירשוהו אבל אם כפרו בו ואמרו אינו אחינו לא יירשנו אלא המודה בו בלבד:

5 אמר המאירי האומר זה בני נאמן ואפילו לא היה זה מוחזק לנו שהוא בנו הואיל והוא מעיד עליו שהוא בנו נאמן ופוטר את אשתו מן היבום ומן החליצה ואפילו נודע לנו שיש לו אח ואין צריך לומר שהוא נאמן לענין ירושה שהרי מעכשו היה יכול ליתן לו ומ"מ לענין ירושה כתבו גדולי הצרפתים שאינו נאמן אלא בנכסים של עכשו שהרי אם רצה נותנם מעכשו ואינו דומה לבכור שנוטל אף בנכסים הבאים אחר מיכן בחייו או כשהוא גוסס כמו שביארנו שהבכור כבר נודע שהוא בנו ויש קצת ראיה לדבריהם ממה ששאלו בגמ' לירשו פשיטא אי בעי למיהב ליה מי לא יהיב ולא תירץ בה כלום אלא שאמר לפטור מן היבום איצטריכא ליה והיה לו להשיב לא צריכא בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן אלא שנראה שאינו נאמן בהם ומ"מ גדולי המפרשים כתבו שמאחר שבחלק בכורה נאמן אף בנכסים הבאים אחר מכן כמו שהתבאר כל שכן בחלק פשיטות וכן יראה לי ממה שאמר נאמן במוחלט אלמא נאמן על כל פנים וזה שלא תירצו בגמ' כן מפני שאין הדבר מצוי ועוד שהדבר פשוט בידו ויש הרבה ספרים שאין גורסין בגמ' אי בעי למיתן וכו' אלא לירשו פשיטא ודעת זה עיקר ואל תזוז ממנו ולענין חליצה ויבום מיהא אע"פ שהוחזק לנו בו שיש לו אחים או שנודע לנו כן ולא הוחזק זה אצלנו שהוא בנו וכן לא הוחזק הוא אצלנו שיהו לו בנים בשום מקום נאמן לומר זה בני או יש לי בנים סתמא ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום:

6 זה אחי אינו נאמן ודבר זה גם כן אתה מפרשו לענין חליצה ויבום ולענין ירושה לענין חליצה ויבום לפי סוגית הגמרא כגון שאינו מוחזק אצלנו שיהו לו אחים והואיל ואינו מוחזק בכך אינו נאמן לאסרה ומ"מ דוקא שלא יצא עליו קול שיש לו אחים במדינת הים אבל יצא עליו קול בכך וכן יצא קול שיש עדים במדינת הים על כך נאמן ולא עוד אלא שבזו אף אם אמר הוא אין לי אחים חוששין לה עד שיתברר הקול ואע"פ שבשבויה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין אומרים שמא יש עדים במדינת הים אדרבה אומרים עידיה בצד אסתן ותאסר בשבויה הקלו כמו שיתבאר במקומו ולענין ירושה שאם מת האב והניח שלשה בנים ושלש מאות דינרין והרי שראויים כל אחד ואחד ליטול מנה ובא אחד מהם והביא אחד מן השוק ואמר גם זה אחינו אינו נאמן למעט ירושת האחרים אלא שנוטל עמו בחלקו כמה שמתרבה מתוך חלקו של זה והוא כ"ה דינרין שהרי אלו חלקו השלש מאות לארבעה חלקים היו מגיעים לחלק כל אחד מהם ע"ה דינרין ואם מת אותו האח יחזרו נכסים למקומם ר"ל שאותן כ"ה דינרים נוטל זה שנתנכו מחלקו ואין האחרים חולקין בהם עמו שאין האחים יכולין לומר הרי מ"מ זכה באותם כ"ה והרי אתה מודה שאחינו הוא שהרי מ"מ מה נפשייכו אם אחיכם הוא כבר נתעכב חלקו בידכם:

7 נפלו נכסים לאותו רביעי ממקום אחר או שקנאם הוא ואין מערער בירושתו אלא אלו הרי השנים חולקין בנכסיו עם השלישי שהרי הוא מודה שהם אחיו כמהו ופירשו בגמ' דוקא כשהשנים אומרין אין אנו יודעין ואין ביד זה לברר ומספק אין מורידין אותו לירושתם והרי זה כמנה לי בידך והלה אומר איני יודע שפטור כמו שיתבאר אלא שנשבע היסת שאינו יודע כמו שכתבו בכאן גדולי הצרפתים ואפילו היה האח הרביעי אומר בבריא שכן וכל שכן אם לא היה הרביעי אומר כן אלא שהשלישי טוען עליו שזהו כמנה לפלני בידך והלה אומר איני יודע ומ"מ אם היו השנים טוענין בבריא אין זה אחינו אין נוטלין עם השלישי בנכסיו כלל ומ"מ כל שאמר זה אחי לענין ירושת נכסי עצמו כלומר זה אחי וראוי לירש בנכסי בין שאר האחים או שאין לו אחים ואמר זה אחי אבי וראוי לירש בכלל שאר אחי האב או איזה בכלל שאר היורשים הרי הוא בכלל זה בני ויורש:

8 ודברים אלו ר"ל זה בני וזה אחי לענין ירושתו שהוא נאמן אין בהם הפרש בין שאמר כשהוא בריא בין שאמר כשהוא שכיב מרע ואפילו נשתתק ובדקוהו וכתב בכתב ידו או הרכין בראשו על הדרכים שהתבאר נאמן וכן מה שכתבנו בזה אחי שאינו נאמן למעט בו ירשת השאר דוקא שאין מוחזק לנו בו שכן הא אם מוחזק לנו בו שהוא אח אע"פ שמקצת אחיו מערערין עליו ואין בידו לברר יורש בחזקה שכל שיש לו עדים שהוא מוחזק בבנו של פלני אע"פ שאינו עדות להעלותו ליוחסין עדות היא לענין ירושה הא כל שהוא ספק ואין לו לא חזקה ולא עדות אינו נוטל כלום במקום ודאי ואם שניהם ספק חולקין:

9 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

10 בעל שאמר גרשתי את אשתי למפרע אינו נאמן ר"ל שאם זינתה בעדים ובא הבעל ואמר גרשתיה ופנויה היתה אינו נאמן מכאן ולהבא ר"ל לפטרה מן החליצה ומן היבום אע"פ שבידו לגרשה והיה לנו להאמינו לגמרי אינו כן אלא נאמן הוא במקצת ואינו נאמן לגמרי וחוששין לה וחולצת ולא מתיבמת ואם כנס מוציא שאין זו אלא ספק גרושה וכל שכן במי שאמר קדושין על תנאי נתתי לה ולא נתקיים התנאי ואף כשכנסתיה לא בעלתי עד שיהא התנאי מחול בבעילתי אלא נזהרתי שלא לבעול כדי שלא ימחל התנאי והרי לא נתקיים התנאי ונמצאת שאינה צריכה חליצה שאינו נאמן להכשירה לכהן וכל שכן להחזיקה בבתולה ולהפקיעה מדין אלמנות ולהכשירה לכהן גדול ואין זה דומה ליש לי בנים שנאמן לפטרה שזה עוקר את הנשואין הן בקדושי תנאי הן בגט ועקירת נשואין באשה מוחזקת תחת בעלה אין להאמינו כל כך:

11 חכמי הדורות שלפנינו כתבו גם כן באשה שאמרה לבעלה גרשתני שהיא נאמנת שחוששין לה וקל וחומר אם בגרשתי את אשתי שיש בו טעם מה לי לשקר הואיל ובידו לגרשה חוששין לה גרשתני שאין שם אלא חזקה דאינה מעיזה לא כך שכן שחוששין לה הילכך אין מתירין אותה לשני בלא גט ואע"פ על פי שבפרק התקבל אמרו וליהמנה מדרב המנונא אלמא רב המנונא אף לכתחלה הוא אומר כן מ"מ לענין פסק חוששין לה וחולצת ולא מתיבמת ובחייו אין לה התר בלא גט ויראה מדבריהם שאם כנס שני קודם שגירש ראשון מוציאין כזו שביארנו בגרשתי את אשתי ויפה כיוונו וכבר יש לנו בדברי רב המנונא דרכים אחרים כמו שיתבאר במקומו בע"ה:

12 בעל שאמר גרשתי את אשתי ודבר זה אמרו למפרע כגון שזינתה באחד בניסן ובאו עדיה בחמשה עשר בו ואמר כבר גרשתי מאדר שכבר כתבנו שאינו נאמן כלל ואם אמר כן מכאן ולהבא לענין חליצה ויבום כתבנו שאינו נאמן לגמרי וחוששין לה ומ"מ לענין אם היא מזנה מכאן ואילך נאמן מעתה צריך שתדע שאם אמר כן עליה למפרע הואיל ואינו נאמן על מה ועבר אינו נאמן עליה בעדות זו אף לענין אם היא מזנה מכאן ואילך שאין חולקין עדות אחת להאמין בחציו ולהכחיש בחציו ואע"פ שבבעל שהעיד בבית דין איש פלוני בא על אשתי אמרו בראשון של סנהדרין י' א' שהוא מצטרף עם אחד שבשוק להרגו אבל לא להרגה שהרי אצל אשתו פסול הוא לעדות אלמא שחולקין את עדותו ונאמן אצל בועל ואינו נאמן אצל האשה וכן בפרק ברירה כ"ה א' אמרו שם בבר בינתוס דאסהיד חד עליה דלדידיה אוזיף ברביתא והימנוה לגבי בר בינתוס ולא לגבי דידיה למפסלה וכן ביבמות בעד שאמר הרגתיו שמשיאין את אשתו דמהימנינן ליה על מיתת הבעל ולא להריגה דידיה למיפסליה בכל אלו שני גופים הם וכל שמעיד בשני גופים חולקים את עדותו להיות כל גוף מהם עדות אחת בפני עצמה אע"פ שהעדות אחת אבל בעדות אחת שבגוף אחד אין חולקין את עדותו ועל דרך שכתבנוה בראשון של גיטין בעבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויים לך או כל נכסי קנויים לך שקנה עצמו ולא קנה נכסים שחולקין הדבור וקנה עצמו מפני שהוא נאמן להביא גיטו ואינו צריך לקיימו כמו שיתבאר שם ולא קנה הנכסים עד שיתקיים הגט בחותמיו שאין אדם קונה נכסים אלא בראייה:

13 מעתה צריך אתה לברר שבתלמוד המערב אמרו כתב נכסיו לשני בני אדם והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה ר' יוחנן אמר פסול ר' שמעון בן לקיש אמר כשר אמר ר' אלעזר מתניתין מסייעא לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכו' וודאי הלכה כר' יוחנן שהרי כל שנחלקו שניהם הלכה כר' יוחנן וכל שכן בתלמוד שלו וכן פסקוה גדולי הפוסקים במסכת מכות ונמצא שאף בשני גופים אין הדבור נחלק ופוסלין אותו אף אצל זה שהעדים כשרים אצלו עד שמתוך כך פסקו מחשובי תלמידיהם של גדולי הפוסקים שהלכה כר' שמעון בן לקיש ואע"פ שברוב מקומות הלכה כר' יוחנן זו אין עיקר המחלוקת שלהם לענין פלגינן דבורא מחלקת ישנה היא וכל בתרי גופי פלגינן והראיה בראשון של מכות באילעאי וטוביה דהוו קריביה דערבא ולא פסלום לענין מלוה ולוה אלא מטעם דאי לית ליה ללוה בתר ערבא אזלינן אלמא כל בתרי גופי פלגינן דבורא וכן ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב בראשון של גיטין כתב כל נכסיו לעבדו הוא גיטו הוא מתנתו מה את עבד ליה בגט ועררו בטל ר"ל שאם אמר בפני נכתב ובפני נחתם יהא עררו בטל אף אצל המתנה או במתנה ויהא עררו קיים כלומר אע"פ שבטל אצל הגט ייבא כהדא כתב כל נכסיו לשני בני אדם ועדים רחוקים לזה ר' יוחנן אמר פסולים לשניהם וריש לקיש אומר כשרים לזה ופסולים לזה אמר ר' אלעזר מתני' מסייעא לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד וכו' איתפלגון ר' חנינא חברין דרבנין ורבנין חד אמר יאות אמר ר' אלעזר וחד אמר לא אמר יאות מאן דאמר יאות נעשה כעדות אחת באיש אחד ובטלה מקצתה בטלה כלה מאן דאמר לא יאות נעשה כשתי עדויות כשרים לזה ורחוקים לזה זהו נסח דבריהם ומאחר שפסקנו בראשון של גיטין בעצמך ונכסי קנויים לך עצמו קנה נכסים לא קנה אלמא הלכה כדברי האומר לא אמר ר' אלעזר יאות ואף רבינו האיי כתב בתשובה בשטר צואה שעדיה קרובים לזה לאחד מן היורשים או מן המקבלים מתנותיו ופסולים לאחר שכשרים הם אצל הרחוק ופסולים לקרוב ומטעם דכל בתרי גופי פלגינן דבורא ומ"מ לענין מה שפסקו גדולי הפוסקים כר' יוחנן חזרה קושייתנו ויש מתרצין בה שאין דומה לאותן שהזכרנו שאלו שבסנהדרין וביבמות עיקר העדות בהן שרבע או שהלוה ברבית או שמת ושאר הדברים אינם מכוונים כלל וראוי לחלוק את הדבור להכשיר מה שבו עיקר הכונה אבל זו הכונה אחת לשתיהן וגדולי קדמונינו שבנרבונה תירצוה שכל שהפסלות משום קורבא אין חולקין את הדבור שהרי התורה לא חלקתה אדרבה אמרה מה שנים נמצא אחד מהם וכו' וזו שבתלמוד המערב פסול קורבא הוא אבל כל שאין פסולו של זה בא מפסול קורבא אצל זה אלא שהוא בעל דבר ואינו ראוי להעיד עליו כלל אין זה נקרא עדות כלל אצל זה עד שיהא ראוי להזכיר בה חלוקת דבור של עדות שכל שאצל אשתו בעל דבר הוא וכל שכן אצל עצמו כההיא דהרגתיו ולדידי אוזיף ברביתא והביאו ראיה ממה שאמרו במסכת מכות לדעת ר' יוסי שאמר אפילו הם מאה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אפילו לא נתכוונו להעיד אלא מעתה הורג ורובע יצילו הואיל ואין כשרים לעדות שקרובים הם אצל עצמן ותירץ על פי שנים עדים יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר אבל בעלי דבר אין פוסלין בצירופן ואין אומרים מצדם נמצא אחד מהם וכו' וזהו שאמרו בפרק חזקת וליסלקו תרי מנייהו ולידיינו ואין פוסלין אותם מפני שהיתה תחלתם בפסלות שאין עליהם תורת עדות כלל הואיל וקודם שנסתלקו היו להם בעלי דבר ולדעתם יראה שאם אמר איש פלוני בא על אחותי שהפסול משום קורבא אין חולקין את הדבור ואין הבועל נהרג בצירופו עם אחר ואם כן הוא לא היה לו לבעל התלמוד להשמט ממנה ומ"מ אנו כתבנוה שם בהדיא כדעת זה ומ"מ למדנו מדבריהם שענין זה אין בו חלוק בין עדות שבשטר לשבעל פה כל שהעדים קרובים לזה ורחוקים לזה פסול לשניהם בכל דבר שחל עליו שם עדות:

14 וגדולי הראשונים שבקטאלוניאה פירשו זו שבכאן בעדות על פה ושל תלמוד המערב בשטר וכל שהוא בשטר אחד אין חולקין את הדבור הא כל שבעל פה פסולים לזה וכשרים לזה ושמא תאמר והלא זו שבגיטין בשטר הוא לא נאמר כן אלא בשיש פסלות בשטר כגון שקרובים לזה אבל זו שבגיטין אין פסלות בשטר כלל שאלו היה מקיימה קנה אף הנכסים ועדין יש לומר שיביא עדים ויקיים ויזכה בנכסים ומ"מ אף בשטר ואף בשיש בה פסלות דוקא בשנתערבו המתנות כגון שכתב נכסיו לשני בני אדם אבל אם חילק המתנות כגון שיאמר לראובן שדה פלנית ולשמעון חצר פלנית ועדים קרובים לזה ורחוקים לזה זה שהם רחוקים לו מתנתו קיימת ששתי עדויות הם אע"פ שהם בשטר אחד ואין עדות של זה תלויה בשל זה וכן פסקוה גדולי המחברים:

15 בראשון של מכות התבאר שכל שהעדים קרובים לערב אע"פ שאין קרובים ללוה ולמלוה פסול מאחר שאם אין ללוה הולכין אחר הערב הרי הוא כגוף אחד ואף בזו יש לדקדק עליה דרכים אלו שכתבנו מתוך הירושלמי שהזכרנו ושם יתבארו עיקרי הדברים בע"ה:

16 זה שנתגלגל למעלה מלשון תלמוד המערב ענין נמצא אחד מהם קרוב או פסול שעדותן בטלה לא כל המדות שוות בו וענין זה עיקר באורו בראשון של מכות וקצור הדברים בדין זה הוא שאפילו הם מאה אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ומ"מ דוקא בשנתכוונו כלם להעיד וכיצד בודקין אותם אומרים להם כשבאתם לראות ענין זה שמא היתה כונה שלכם להעיד או שמא לא היתה כונתכם אלא כמי שבא לראות ואם אמרו שלהעיד באו הכל בטל ואין חוששין שמא יאמרו כן שלא נחשדו ישראל להעיד שקר אלא והצילו ושפטו כשם שמצוה להציל כך מצוה לדון ואם אמרו שלא באו אלא לראות תתקיים העדות בשאר ודברים אלו כתבו גדולי הפוסקים דוקא בעדות שבעל פה אבל בעדות שבשטר שיש בו עדים כמה שיהיו ונמצא ביניהם קרוב או פסול או שהעדים קרובים זה לזה כל שלא נודע בעדות ברורה שכלם ישבו להעיד וכתבו עדותם זה בפני זה אין מבטלין אותה מספק ואומרים כל חד וחד רווחא למאן דקשיש מיניה שבק והקרוב חתם באותו ריוח שלא מדעת חברו הא מ"מ צריך להזהר שלא לחתום במעמד אחד וזה בפני זה ואם אין שם אלא שנים ואחד מהם קרוב או פסול אע"פ שנמסר בפני שנים פסול שהרי זה מזוייף מתוכו כמו שיתבאר במקומו וכבר הארכנו בדין זה בראשון של מכות: