מאירי על בבא בתרא מ״ג

1 יתבאר במקומו שכל עדות שאפשר שתמצא בו הנאה למעיד אינה עדות והרי הוא כמעיד לעצמו וזהו הנקרא בתלמוד נוגע בעדות מעתה זה שאמרו כאן השתפין מעידין זה על זה היאך הוא והרי שתף זה כל שהוא מעמיד את הדבר ביד חברו זכה בחציו ונמצא מעיד לעצמו הא אי אתה יכול לומר כן אלא בשסלק עצמו מן הדבר לגמרי ושלא ישאר בו שום צד שיהא נקרא עליו נוגע בעדות מעתה קרקע שבין ראובן ושמעון והיה ראובן מחזיק בה עכשו ובא לוי וערער על ראובן באותה שדה להוציאה מידו אין שמעון מעיד לשותפו עליה עד שיסלק עצמו ממנה וימכרנה או יתננה לו כתב לו דין ודברים אין לי על שדה זו או אין לי עסק בה או ידי מסולקות הימנה או אפילו שכתב לו כן בלשון מכאן ולהבא ר"ל דין ודברים לא יהו לי על שדה זו ולא יהא לי עסק בה ויהו ידי מסולקות הימנה אין זה כלום שאין זה לשון הקנאה ומ"מ בלשון זה אם קנו מידו קנו כמו שאמרו במסכת כתבות פ"ג א' על לשון זה שמגוף הקרקע קנו מידו וכן הדין כשהקנהו באחד מדרכי ההקנאה שהם כסף ושטר וחזקה על הדרכים המתבארים במקומם בין בעדים בין שלא בעדים שההקנאות אין צריכות עדים וכל שהודה לחברו בהם קנה בלא עדים כמו שיתבאר במקומו ובמתנה בחזקה ר"ל שיחזיק בה חזקת קניה ובשטר ר"ל שיגיע שטר המתנה לידו וכן אתה צריך בה לדבד אחר שהרי אמרו המוכר לחברו שדה אפילו שלא באחריות אין מעיד לו עליה שאע"פ שנסתלק ממנו חשש אחריות מ"מ נוח לו שתעמוד ביד זה שאם ימצא עליו חוב ימצא לטרוף בכדי חובו ואפילו היו לו נכסים מצד אחר ולא חקרו בית דין את חובותיו שמא מ"מ חובותיו יתרים על נכסיו ונוח לו שיפרעו שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם ואע"פ שעדות שקר קשה הימנו מ"מ מתבייש הוא על הגלויות ואינו חושש על הנסתרות ושמא תאמר תינח בנותן אבל במוכר מיהא הרי הוא נקרא לוה רשע מצד זה שטרפוהו ממנו ואינו משלם אע"פ שלא קבל אחריות מ"מ אינו חייב לו מן הדין ולא עוד אלא שאינו בוש על כך שהרי הוא אומר לו הטעיתיך שלכך טרחתי לפרש לך שאיני מקבל אחריות וזלזלתי במכירתי מחמת כך והרי זה כעין סבר וקביל ומעתה אף כשהקנה חלקו לחברו נמצא נוגע בעדות שאם קבל אחריות הרי זה מעיד לעצמו שאם זה מסתלק חוזר עליו ואף אם לא קבל אחריות או שסלק עצמו מצד מתנה הרי מ"מ נוח לו להעמידה בידו שימצא בעל חובו לטרוף בכדי חובו הא אי אתה מוצא עדות זו אלא שסלק עצמו ממנה וקבל עליו אחריות הבא מחמת עצמו ר"ל הבאים לטרוף מחמת חובותיו ופירט לו שלא לקבל אחריות הבא מצד אחר כגון שאחרים באים בטענת אבות או בטענות אחרות שהיא שלהם שכגון זה מעיד לו עליה ובא המערער וערער מחמת טענת אבות ולא מחמת חובו של מוכר הרי זה מעיד לו עליה שהרי על אותו ערער אין עליו אחריות שיהא עליו נוגע בעדות ואם להעמידה לפני בעל חובו הרי נעשה לזה גם כן בעל חוב משעה שיטרפוה ממנו שהרי קבל עליו אחריות הבא מחמת כך:

2 יש דברים שאין הסלוק מועיל בהם כלל כיצד בני העיר שנגנב ספר תורה שלהם והוכר הגנב וטוען שמשל אבותיו היתה אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מקבלין בה עדות מאנשי אותה העיר ואפילו סלקו עצמם מזכותה שלשה לדין או שנים להעיד אין זה כלום שספר תורה לשמיעה הוא עומד ואי אפשר להסתלק ממנו הא כל שעשוי לתשמישם כגון שבא אחד וערער על מרחץ או רחוב שבעיר אע"פ שעכשו אינו דן או מעיד מ"מ כשיסלק את עצמו רשאי לדון או להעיד ולא נאמר דין תחלתו וסופו בכשרות אלא בפסול קורבה או גזלנות וחבריו מפסלויות הבאים מחמת הגוף שאלמלא הפסול היתה תורת עדות עליהם ולא בפסול נוגע בדבר שאין עליו תורת עדות כלל אלא שהוא כבעל דבר ומאחר שאינו אלא משום חשד כשנסתלק החשד הוכשרו בין לדין בין לעדות וחלה תורת עדות עליהם:

3 ומעתה מה שאמרו האומר תנו מנה לבני עירי ויצא ערער עליו אין דנין אותו בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואין הסלוק ממנו מועיל פירושו במנה לספר תורה וכן מה שאמרו תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותה בדייני אותה העיר ולא מעידין באנשי העיר דוקא בספר תורה וזה שאמר לעניי עירי מפני שהכל עניים אצל ספר תורה ואם לא כן מה ענין לפסול דיינין ועדים בשביל העניים אחר שאין מזונותם עליהם ומ"מ אפשר בעניים המוטלים עליהם ולא סוף דבר כשאין קצבה אצלם במתנותיהם אלא כפי מה שיחסר להם שעכשו מרויחים בעלי בתים בעדות זו אלא אפי' היה עליהם דבר קצוב ובאו שלשה לדון ושנים להעיד ורצו לפרוע מה שקצוב להם אין דנין ואין מעידין נוח להם שיתעשרו וכשיתעשרו לא יצטרכו ליתן אף מה שהיה קצוב אצלם ליתן להם:

4 בתוספתא אמרו האומר תנו מנה לבית הכנסת ינתנו לבית הכנסת הרגיל בה אם היה רגיל בשניהם ינתנו לשניהם האומר תנו מנה לעניים ינתנו לעניי העיר בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצץ ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים:

5 זה שנכפל בדברינו שלשה לדין ושנים להעיד הוא מפני שלענין דין שנים שדנו אין דיניהם דין וזה שאמרו בכאן וליסלקו תרי מניהו ולידיינו פירושו שיסלקו עצמם כדי להעיד וידונו שאר דיינים על פי עדותם ויש חולקים לומר ששנים שדנו דיניהם דין ואין הדבר כן כמו שביארנו בסנהדרין:

6 זו שאמרנו שהמוכר שדה שלא באחריות אינו מעיד לו עליה לפי שמעמידה בפני בעל חובו יש שואלין בה שהרי אמרו במסכת יבמות עדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים בדבר זה כלומר שאם ראובן ושמעון חתומים בשטר שדה מקח שלקח פלני מפלני ואח"כ אנו רואין שראובן לוקח השדה מיד הלוקח אין אומרים שאותו עדות שחתם אינו עדות מפני שנוגע בעדות הוא ואמרו הטעם בתלמוד המערב מפני שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד כלומר הואיל ויש עד אחד שאינו נוגע בעדות אינו מעיד בשביל חברו שיקחנה ואף בזו אע"פ שזה מעמידה בפני בעל חובו הואיל ואין הדבר ברור תהא עדות הואיל ואחר מצטרף עמו אין זה כלום שבעדים החתומים בשעת העדות מיהא אין שם נגיעה בדבר כלל ואם על העתיד אין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד אבל זה שבשעת העדות יש חשש נוגע בעדות אינו מעיד עליה:

7 השתפין נעשין שומרי שכר זה לזה וכל שיש ביד אחד מממון השתוף חייב עליו בגנבה ואבדה ושמא תאמר והלא שמירה בבעלים הוא שהממון יש ממנו ביד זה ויש ממנו ביד חברו והרי כל אחד נעשה שומר לחברו ואפילו היה הכל ביד זה מ"מ אף הוא ברשות חברו שלא מסרה הוא לו בתורת שאלה או שכירות עד שיסלק הוא את עצמו ממנה לגמרי אלא אף היא ברשותו בכל מקום שהיא ולא עוד אלא שדעת זה שיהא חברו שומרה גם כן ונעשה כשמור לי ואשמור לך מ"מ דנו בה שכל שהיא ביד האחד חברו מסלק עצמו ממנה להיות חברו נעשה שומר עליה ושאף הוא יהא נעשה שומר עליו גם כן כשתהא ברשותו וזהו כעין שמור לי היום ואשמור לך למחר שבשעת שמירתו של זה חבירו מסולק הימנה לגמרי ויש מפרשים דוקא בשאומר לו כן בפירוש ר"ל שמור אתה היום ואשמור אני למחר ואין אומרים נעשה כאומר אלא באומר וכו' מעתה שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך השאילני ואשמור לך שמור לי ואשאילך כלם נעשים שומרי שכר זה לזה ואע"פ שהשואל חייב באונסין דוקא כשכל הנאה שלו אבל בזו שאף הוא מהנה את האחר שומר שכר הוא ומ"מ בשמור לי ואשמור לך אתה צריך לפרשה בשמור לי היום ואשמור לך למחר שאם לא כן אתה פוטרו מצד שמירה בבעלים אבל שאר הלשונות אי אתה צריך לפרש בהם כן שהשאילני ואשאילך אין אחד מהם עושה במלאכת חברו ושאר הלשונות אין בעל הכלי עושה מלאכה בשל חברו ומ"מ גדולי המחברים פירשו את כלם באתה היום ואני למחר וכבר כתבנוה בפרק השוכר את האומנין:

8 ראובן גזל שדה לשמעון ומכרה ללוי ובא יהודה וערער על לוי בטענת אבות הרי שמעון יכול להעיד שהיא של לוי שמכיון שהוא מעיד כך סלק את זכותו ממנה ואינו רשאי להוציאה מיד לוי שהרי העיד שהיא שלו ומ"מ אם בא להעיד שאינה של יהודה כגון שבא לפסול עדיו אין שומעין לו הואיל וידוע שיש לו תביעה עליו שמא נוח לו להעמידה ביד לוי שיהודה קשה הימנו ואע"פ שבעורר על השדה והוא חתום עליה בעד אנו אומרים השני נוח לי והראשון קשה מ"מ בזו יש בה מעשה אבל כל שאין בה מעשה יש בו טענה מזה נוח לי וזה קשה וכמו שביארנו למעלה בשמועת הא אית לי סהדי דאתאי לאימלוכי בך ואמרת לי זבון או שמא רואה שיהודה מביא עדי אבות וכשיעמידנה בידו מחמת עדות זו דן בעצמו שכשיביא הוא עדי אבות כנגד יהודה הואיל ויש עדים לזה ולזה ידונו בו היכא דקיימא ארעא תיקום ומתוך כך נוח לו להעמידה ביד לוי שאינו בא אלא מטענת מקח ויוציאוה ממנו בעדות אבות של נגזל וכן אפשר לימצא דרכים אחרים שהוא מרויח בעדותו אלא שדי לך באלו שהזכרנו וכן הדין בראובן שגזל שדה לשמעון והורישה ללוי ובא יהודה וערער על לוי: