מאירי על בבא בתרא קנ״ג

1 השוכר את האומנין וחזרו בהם אם היתה מלאכת האבד שוכר אחרים עליהם או מטעה אותם ומגזם להם ליתן יתר ממה שהתנה ואינו נותן וכבר ביארנוה במקומה במציעא פרק ששי:

2 כבר ביארנו במקומו שהליצנות מדה מגונה עד מאד וכל שכן שהדיינים והמנהיגים צריכים להזהר בה שהם נענשים בה ביותר מעשה באחד שבא לפני אחד מן החכמים לדין ודן בו לחיוב כפי סברתו והיה מטריחו לחזור ולדונו לזכותו מחמת שהיה אותו הענין מחלקת בין החכמים והוא דנו כאחד מהם והיה מטריחו לדונו כאותם האחרים ומרוב הטרחתו רצה לסלקו מעליו וצוה לסופר שלו שיכתוב לו בפתק אחד דברים שלא ממין הטענה ויחתמהו לו יילך לו בחזקת זכות וכשהרגיש זה בטעותו חלשה דעתו ונענש אותו חכם ואם בארזים נפלה שלהבת העונש מה יעשו אזובי קיר:

3 כבר ביארנו שכל שכ"מ שעמד חוזר ולא שתאמר חוזר הא אם לא חזר ומת לו לאחר כן מתוך חליים אחרים צואתו קיימת אלא כל שעמד מאותו חולי שצוה בו בטלה מתנתו ואפילו חלה אח"כ ומת אין מקבלי המתנות זוכים בכלום ובמסכת גיטין התבאר ששכ"מ שצוה ונתק מחולי לחולי אם לא עמד ולא הלך על משענתו בשוק סתמו שמחמת חולי הראשון מת ואם עמד בין אותו חולי שצוה בו לאותו חולי שמת בו והלך בלא משענת בשוק סתמו שמחמת חולי שני מת ואין צואה שבחולי ראשון כלום עמד בין שני החליים והלך על משענתו אומדין אותו על פי רופאים אם מחמת חולי ראשון מת אם מחמת חולי שני מת ודנין אותו בכפי האומד אלא שלפי מה שפירשו שם גדולי הרבנים משמע שאין דין אומד אמור אלא כשפרט במתנתו מחולי זה אבל מתנת שכ"מ סתם אפילו הלך על משענתו מתנתו קיימת בלא אומד אבל גדולי הפוסקים פירשוה כאן אף בסתם וכן הדין שהרי סתמו כפירושו אלא שהם כתבוה אף בגט ואין הדברים נראין כמו שכתבנו בפרק קורדיקוס:

4 מעתה צריך שיהו העדים שבצואה כותבין בינם לבין עצמם זכרון דברים בשעת הצואה ולאחר מיתה כשיבאו לכתוב אותם הדברים ולחתמם בשטר צריך שיהו כותבין בשטר הצואה שהם יודעים שמתוך אותו חולי שצוה בו נפטר לבית עולמו ואם לא כתבו כן חוקרים את העדים ומקבלין עדותם על כך או עדותם של אחרים ואם אין מצויין לשאול להם אע"פ שמת המצוה אין הצואה כלום ואין אומרים הרי מת והרי קברו מוכיח עליו ואע"פ שכתוב בשטר שהיה חולה ומושכב על מטתו שמא לא מת מאותו חולי אלא עמד ממנו ונתק לחולי אחר שמת הימנו ומעתה הרי הנכסים בחזקת היורשים עד שיביא ראיה שרוב חולים לחיים ואפילו הביא ראיה שהיה גוסס מתוך החולי שצוה בו מ"מ הואיל ומיעוטן לחיים אין מוציאין בלא ראיה ומגדולי הדורות מנהיגים לכתוב דלא קם ואזל על רגלוהי בשוקא ואין נראה כן שהכל בכלל מגו מרעיה שאלו הלך בשוק בלא משענת לא היו אומרים עליו מגו מרעיה וכו':

5 ספינה שטבעה בים נותנים לאותם שהיו בתוכה חומרי חיים וחומרי מתים ואם היה גט אחד מהם ביד שליח אינו נותנו בחזקת שהוא חי ואם נתנו הרי זו ספק מגורשת שמא חי הוא וכן אם היה שם כהן אוסרין את אשתו מלאכול בתרומה שמא מת לו ואם היתה בת כהן והיה לה שם בן אין מחזירין אותה ללחם אביה שמא בנה חי וכן כל כיוצא בזה ועיקר דבר זה יתבאר במסכת גיטין פרק שלישי:

6 כבר ביארנו במשנה שמתנה בכל שהיא כתובה סתם ר"ל שלא נאמר בה שהוא מצוה מחמת מיתה הוא אומר ששכ"מ היה ובטלה מתנתו והמקבלים אומרים שבריא היה וכבר קנו ממנו באחת מדרכי ההקנאות הנכסים בחזקת הבעלים והוא שאמרו מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידם בלא ראיה אפילו החזיקו שהנכסים בחזקת הבעלים ואין אומרים הואיל ועכשו מיהא בריא הוא עליו להביא ראיה ששכ"מ היה הכל כמו שביארנו במשנה:

7 אף לענין טומאה דנין כן ר"ל שאין מדקדקין להעמיד את הדבר בחזקת מה שהוא עכשו כיצד הבקעה שיש בה שדות הרבה והיא מוקפת גדר בימות הגשמים שיש שם זרע ואין רגלי כל אדם מורשים לילך לשם הרי היא רשות היחיד בין לענין שבת לחייב המטלטל מרשות הרבים לתוכו בין לענין טומאה לטמא את ספקו ובימות החמה והוא משנעקרה התבואה עד שתרד רביעה שניה הרי היא רשות היחיד לשבת ורשות הרבים לטומאה ומ"מ דוקא שמזמן שאירע לה ספק טומאה זו לא עברו עליה ימות הגשמים אבל אם עברו עליה ימות הגשמים משאירע בה ספק טומאה זו הואיל וירדה לה שם רשות היחיד אין הטומאה נפקעת משם בימות החמה ואע"פ שאמרו בטהרות פ"ו מ"א רשות היחיד ונעשה רשות הרבים רשות הרבים ונעשה רשות היחיד בזמן שהוא רשות היחיד ספקו טמא בזמן שהוא רשות הרבים ספקו טהור ואין אומרים כיון שעברו עליה ימים שהיה רשות היחיד אינו נדון עוד כרשות הרבים פירושה בשנפלו המחיצות ויש הכר גדול בין עכשו לזמן שהיה רשות היחיד אבל זו אין בה היכר אלא מצד מרמס רגלי העוברים ואין זה היכר מפורסם ויש מפרשים בזו שלא עברו עליה ימות הגשמים מעולם אלא אפילו קודם שבאה הטומאה לשם כגון שנעשית הבקעה מתחלה בימות החמה: