תלמוד

התלמוד הבבלי הוא טקסט מרכזי ביהדות הרבנית. המילה 'בבל' המופיעה בכותרת מתייחסת למיקום הגיאוגרפי בו גובש הטקסט, ולא ליחידה הפוליטית של האימפריה הבבלית. התלמוד כולל שני מרכיבים: המשנה (אשר נחתמה סביב השנה 200 לספירה) והגמרא (אשר נחתמה סביב השנה 500 לספירה). הגמרא היא דיון על המשנה, ובנויה לפי הסדרים והמסכתות אליו היא מחולקת. התלמוד כולו מכיל 63 מסכתות, המחולקות לפרקים ולדפים. כל דף הוא דו-צדדי והמספור מתחיל בדף ב, עמוד א. התלמוד כתוב בעברית תנאית ובארמית, וכולל את המימרות וההוראות של החכמים על מגוון נושאים: על הלכה, מוסר, פילוסופיה, מנהגים, היסטוריה, פולקלור ונושאים רבים אחרים. התלמוד הוא הבסיס לכל קבצי ההלכה היהודיים, ומצוטט באופן נרחב בספרות הרבנית. הוא מכונה גם 'הש"ס', ראשי תיבות של "ששה סדרים," ששת הסדרים אליו מחולקים המשנה והגמרא.

התלמוד הירושלמי (מאה 5-4 לספירה) היא אוסף הערות רבניות על המשנה (מאה 2 לספירה). הוא ידוע גם כתלמוד הפלסטיני או כ'תלמודא דארץ ישראל' (התלמוד של ארץ ישראל). שמות אלו נחשבים יותר מדויקים על ידי חוקרים מסוימים, היות והחיבור נכתב ככל הנראה נכתב, ולא בירושלים. לשון התלמוד הירושלמי הוא ניב ארמי מערבי. הטקסט של הירושלמי מקוטע וקשה לקריאה במקרים רבים, בשל העריכה החפוזה לה זכה בעקבות רדיפות יהודי ארץ ישראל בתקופה זו. התלמוד הירושלמי מסודר בשני אופנים שונים: מספור דפים, המחל בדף 2 עמוד א (בדומה לתלמוד הבבלי), או מספור לפי פרקים והלכות, לפי סדר המשנה.