מאירי על בבא בתרא ע״ו

1 זה שביארנו במשיכה והגבהה ומסירה שקונות במטלטלין כל אחת כדינה דוקא בדבר שגופו ממון אבל המוכר שטר חוב לחברו אין לו שום קנייה מן התורה שהרי הוא מוכר הראייה ואין הראיה נקנית ומ"מ מדברי סופרים שהוא נקנה בכתיבה ומסירה ר"ל שימסור לו השטר ויכתוב לו שטר מכר עליה וצריך שיכתוב לו שיקנה השטר וכל שעבוד שבו ואם לא כתב לו כן לא קנה אלא הנייר לצור על פי צלוחיתו ולמדת שהמסירה לבדה או הכתיבה לבדה אין קונין בה עד שיהו שניהם ר"ל כתיבה ומסירה ויראה בזו דוקא במסירה מיד ליד:

2 זה שביארנו שהמסירה לבדה אינה קונה פירשו הטעם בסוגיא זו מפני שהשטר אינו אלא דברים ואף המסירה כן ומילי במילי לא מקנין ויש לשאול אם כן אף השטר שהוא חוזר ועושה לו מילי והיאך קונה בה תירצו שמאחר שהשטר בא להקנאה אינו נקרא מילי לענין אותו דבר למדת מ"מ שכל שכתב ומסר קנה ומ"מ יש אומרים שאעפ"כ אם רצה הלוה לומר לאו בעל דברים דידי את רשאי עד שיכתוב לו לשון הרשאה ויש אומרים שאם היה בשטר החוב לו ולבאים מכחו אינו רשאי לומר כן וכמו שאמרו בתוספתא באים מכחו אלו לקוחות:

3 יש פוסקים שהשטר נקנה במסירה ואין צריך כתיבה ומביא ראיה ממה שאמרו בפרק גט פשוט אותיות נקנות במסירה עד שנחלקו עליה אביי ורבא שלדעת אביי צריך להביא ראיה ר"ל ראייה שמסרה לו ואינו נאמן בלקוח הוא בידי ולדעת רבא נאמן ואין צריך להביא ראיה הא מ"מ שוים הם שאם הביא ראיה קנה במסירה בלא כתיבה עד שתירצו רבים דרך פשרה שאין נקנות במסירה אא"כ שמו של לוקח כשמו של מוכר שמכיון שמסרה לו הרי שמו כשם מי שמכרה וזו שבפרק גט פשוט ענינה בדרך זה שהרי בשני יוסף בן שמעון נאמרה ועיקר הדברים שלא נחלקו על דעת עצמם אלא על דעת האומר אותיות נקנות במסירה והראיה שהרי ביבמות פרק האשה שלום אמרוה בהפך שלדעת רבא אין אותיות נקנות במסירה ואפילו בשמותיהם שוים ולדעת אביי נקנות ושמא תאמר היאך נחלקו על דעת שאינו כהלכה תדע שיש ללמוד ממנה לענין מתנת שכיב מרע שאינו צריך כתיבה שאם טען זה שהשטר יוצא מתחת ידו במתנת שכיב מרע נתנה לי לדעת אביי צריך ראיה ולא לדעת רבא ושמא תאמר והלא אף מסירה אינו צריך מ"מ צריך הוא להביא ראיה שהשכיב מרע צוה למסרה לו והלכה כרבא ואינו צריך להביא ראיה על מסירת השטר לידו וכן בקנאה בכתיבה ומסירה אינו צריך להביא ראיה על המסירה ומ"מ דוקא לענין קנייתו אם רצה המקנה לערער עליו הא לענין תביעתו צריך ראיה על זה שאף הנתבע אומר לו איני מאמין שבעל השטר מסרו לך וכן דעת גדולי המחברים ומ"מ יש מפרשים שאף לענין קניה צריך ראיה ולא אמרה רבא אלא לדעת האומר אותיות נקנות במסירה וראיה לדבר ממה שאמרו בגמ' סנהדרין פרק בורר ההיא אתתא דנפק שטרא מתותי ידה ואמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא הימנה רב נחמן ואמר ליה רבא כמאן כר' דאמר אותיות נקנות במסירה ומגו דאי בעי אמר לקוח הוא בידי אלמא יבא עצמו היה סבור שלדעת האומר אין אותיות נקנות במסירה לא היה יכול לומר לקוח הוא בידי:

4 הביא ראיה על המסירה וטען שאף כתיבה היתה כאן ושטר היה לי ואבד מקצת גאוני ספרד כתבו שטענתו טענה ומביאים ראיה מזו שבפרק גט פשוט שאע"פ שנחלקו בשלא כהלכה מ"מ יצא לנו ממנה שאם טען כן אינו צריך ראיה וגדולי המחברים כתבוה כן אף בלא ראית מסירה ונראה שפירשו שמועה שבפרק גט פשוט אינו צריך להביא ראיה אלא כל שטען שכתב ומסר לו נאמן לענין שאין המוכר יכול להוציאה מידו ומ"מ יראה דעתם דוקא לענין מוכר וכגון שהלוה רוצה לפרעו הא אם אין הלוה רוצה לפרעו יכול לעכב עד שיביא ראיה שנכתב ונמסר לו וכן כתבו הם במקום אחר ואם לא כן היו דבריהם סותרים זה את זה ומ"מ אף לענין מוכר אין הדברים נראין שאם כן לענין שמועת מלוגא דשטרי האמורה בפרק הכותב מה הועילו גדולי הפוסקים במה שפירשו בה דאמרינן לה אחוי שטרך והאמן שמחיים תפשה מתוך שהיתה יכולה לומר שטר היה לי ואבד ואע"פ שיש צדדין לתרצה אין לדחות סוגיא פשוטה שבתלמוד מחמת דחק:

5 מעתה נראה ממה שכתבנו שכל שטוען על חברו שטר פלני יש לי בידך והלה טוען מכרתו לי אם הוחזקה תפישת השטר בידו לא קנאה אפילו לצור על פי צלוחית שאף גוף השטר אחר הממון הוא נגרר ואם לא הוחזקה תפישתו עד שהיה יכול לטעון לא היו דברים מעולם יראה שקנאה לצור על פי הצלוחית ויש אומרים שאף בזו לא קנאה כלל אף לצור עד ששואלים לעצמם שתאמן בכך מגו דאי בעיא קלתה האמור בפרק בורר בשמועה שהזכרנו למעלה ותרצו שאין דין מגו נאמר אלא בשהמגו מחזיק הטענה כגון זו שבפרק בורר שאותה אשה שהיה שטר זה יוצא מתחת ידה היתה טוענת פרועה היא והרי אם שרפה היה המגו כעין הטענה ששתיהן באים לבטל את השטר אבל כל שהמגו סותר את הטענה אינו כלום והרי כל שרוצה לזכות בה אפילו לצור רוצה בקיומה:

6 ויש כאן שאלה אחרת והוא שיאמן לענין גוף השטר כשאר מטלטלין מתוך שהיה יכול לטעון לא היו דברים אלא שאף בזו צריך אתה לידע דין אחר והוא שכל שטוען הרבה והמגו אינו מועיל אלא למקצת טענתו אינו כלום ואם כן אחר שזה מכוין לזכות בממון ואין המגו אלא לצור בטל המגו ואם הדבר ידוע שמכרה לו ומסרו לו אלא שלא כתב קנאה לגוף השטר אבל לא לגבות בו:

7 כתב ומסר ואח"כ קבל מעותיו מן הלוה פטור הלוה שהרי אף במוכר וחזר ומחל מחול וכל שכן אם קבל הלואתו ויש אומרים בזו שהוא בדין מי שפרע אלא שיש חולקין לומר שכל דבר שהוא פטור בו אין בו דין מי שפרע יש מכריעין לומר שאם מכר שטר לחברו ומסר ולא כתב אם נפרע זה מן הלוה אין מוציאין מידו ומביאים ראיה לדבריהם ממה שאמרו בפרק נשך אי שמיט ואכיל אינו יכול לחזור בו כלומר אע"פ שאין המכר מחוור כל שתפש הרי הוא שלו ואין מוציאין מסר לו השטר בעדים ולא כתב לו כלום אלא שקנו ממנו בקנין סודר על מכירת השטר ושעבודו ולא צוה לכתוב לו שטר על הקניה אין זה כלום וכן כתבוה גאוני ספרד ואע"פ שסתם קנין לכתיבה עומד דוקא בדברים שעיקר קנייתם בחליפין והשטר אינו אלא לראיה ונמצא שכבר נגמר הקנין בשעת החליפין והשטר אינו אלא ולדעת הדבר אבל בזו אין קנין הסודר בו כלום שהרי הקנין אינו אלא מילי ומילי במילי לא מיקניין וכתיבת שטר זה שהם כותבים מצד הקנין אינו שטר גמר קנייה אלא שטר ראיה על הקנין והודעתו ואנו צריכים בה לשטר עשוי לגמר קנין: