מאירי על בבא בתרא קנ״ו

« מאירי על בבא בתרא קנ״ה ע״ב מאירי על בבא בתרא קנ״ז ע״א »

1 נדה פתח ↗

וְהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקִדְּשָׁהּ בְּתוֹךְ זְמַן, וּבָעַל לְאַחַר זְמַן, דְּאִיכָּא סְפֵיקָא דְּאוֹרָיְיתָא, אֲבָל מֵעִיקָּרָא — לָא.

2 בבא בתרא פתח ↗

מַתְנִי׳ הַמְחַלֵּק נְכָסָיו עַל פִּיו, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֶחָד בָּרִיא וְאֶחָד מְסוּכָּן; נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְשֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה.

3 בבא בתרא פתח ↗

4 בבא בתרא פתח ↗

גְּמָ׳ תַּנְיָא, אָמַר לָהֶן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לַחֲכָמִים: מַעֲשֶׂה בְּמָרוֹנִי אֶחָד שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין הַרְבֵּה וּבִיקֵּשׁ לִיתְּנָם בְּמַתָּנָה. אָמְרוּ לוֹ: אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עַד שֶׁיַּקְנֶה עַל גַּב קַרְקַע. הָלַךְ וְלָקַח בֵּית סֶלַע אֶחָד סָמוּךְ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָמַר: צְפוֹנוֹ לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת; וּדְרוֹמוֹ לִפְלוֹנִי, וְעִמּוֹ מֵאָה צֹאן וּמֵאָה חָבִיּוֹת. וָמֵת, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דְּבָרָיו. אָמְרוּ לוֹ: מִשָּׁם רְאָיָה?! מָרוֹנִי בָּרִיא הָיָה.

5 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר לָהֶן: בְּנֵי רוֹכֵל תִּקְבְּרֵם אִמָּן וְכוּ׳. מַאי טַעְמָא קָא לָיֵיט לְהוּ? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקַיְּימֵי קוֹצִים בַּכֶּרֶם הָיוּ, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ – דִּתְנַן: הַמְקַיֵּים קוֹצִים בַּכֶּרֶם, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קִדֵּשׁ; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קִדֵּשׁ, אֶלָּא דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּימִין.

6 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַבִּי לֵוִי: קוֹנִין קִנְיָן מִשְּׁכִיב מְרַע, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. וְלֹא לָחוֹשׁ לְדִבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֶלָּא שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו.

1 קטן שנודע לנו שהגיע לכלל שנותיו אם נראו בו סמני גדול מלמעלה כגון שערות בזקן אין אנו צריכין עוד לבדקו אבל אם לא נראו לנו בו סמני גדול מלמעלה יש דברים שצריכין אנו בהם לבדקו אם הביא סימנין אם לאו ויש דברים שאין אנו צריכים לבדקו כיצד לענין עדות אין מקבלין עדותו עד שיבדק קדש את האשה ונתקדשה מיד לשני בודקין אותה אם נמצאו לה שתי שערות אין קדושי שני כלום אף לאחר שהגדילה יבם בן תשע שבא על יבמתו קנאה ולא יכתוב לה גט עד שיגדיל וצריך בדיקה לגיטו שלא להתיר אשת איש מן הספק וכן לחליצה בין לאיש בין לאשה כשם שאין היבם חולץ עד שנעשה איש כך היבמה לא תחלוץ עד שתעשה אשה ולענין יבום אינו כן כמו שיתבאר במקומו ומעתה כל לחליצה צריך בדיקה ודברים אלו כלם לאחר הפרק שאם בתוך הפרק אפילו הביאה סמנין אינם אלא שומא ואע"פ שבמסכת נדה אמרו קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה שהביאה סמנין לא נאמר כן אלא לחומרא ולענין מיאון ר"ל שאינה ממאנת מעתה מהו שנאמר כאן שלמיאון צריכה בדיקה אם בתוך זמן הרי הוא כלפני זמן ואפילו היו שם סמנין הרי הם נדונין כשומא בעלמא ואם לאחר זמן כבר אתה אומר שאין בה בדיקה חזקה שהביאה סמנין ואפילו בדקו ולא מצאו חוששין שמא נשרו ואינה ממאנת כמו שהתבאר בנדה פרק יוצא דופן פירשו גדולי הפוסקים במסכת יבמות שזה שאמרו חוששין שמא נשרו בקדש תוך זמן ובעל לאחר זמן שיש בה ספק תורה אבל אם לא בעל לאחר זמן שאין שם ספק תורה אין חוששין וספק חכמים להקל וכל שלא מצאו בה סמנין יכולה למאן הא אם מצאו אין יכולה למאן אע"פ שאותם שערות עדין בתחלת גדולם ואין השחור שבהם רבה עדין על הלבן ואם כן זה שאמרו בודקין למיאון לאחר זמן וכגון שלא בעל ויש שפירשוה כגון שקבלה קדושין מאחר שאם אין לה סמנין צריכה גט משניהם מן הראשון שמא נשרו ואין יכולה למאן ומשני שמא לא נשרו וקדושיה הן הן מאוניה שהרי ספק נשרו הוא וזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא:

2 המשנה השמינית והיא גם כן מענין החלק הרביעי ואמר על זה המחלק נכסיו על פיו ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף בשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה אמרו לו מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבנתי לבתי והיא בשנים עשר מנה ומתה וקיימו את דבריה אמר להם בני רוכל תקברם אמם וחכמים אומרים בשבת דבריו קיימין מפני שאין יכול לכתוב אבל לא בחול ר' יהושע אומר בשבת אמרו קל וחומר בחול וכיוצא בו זכין לקטן ואין זכין לגדול דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר לקטן אמרו קל וחומר לגדול אמר הר"ם כבר ביארנו בפרק ראשון מקדושין הפנים שיתקיים בהם קנין המקרקעי וקנין המטלטלי ר' אליעזר אומר שאי אפשר לשום אחד לקנות שום דבר אלא באותם הפנים ואפילו יהיה המקנה לזולת במשיכה לא בדבור בלבד ואמרו אבל לא בחול ר"ל החולה כשמחלק נכסיו בחול ופסק ההלכה שדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי ואין הפרש בין דבורו בשבת או בחול ואין צריך קנין כמו שהקדמנו אבל אם רצה הוא שיקנה מידו קונין ממנו ואפילו בשבת שמא תטרף דעתו עליו אם היו מטריחין עליו לחפש אחר עדים שיכתוב ולחתום והלכה כחכמים והלכה זכין לגדול ותרגום הרדידים כבינתא:

3 אמר המאירי המחלק את נכסיו על פיו פירוש שלא למי שראוי לירש ר' אליעזר אומר אחד בריא ואחד שכ"מ אינו נקנה בדברים אלא בדרכי ההקנאות קרקעות בכסף ושטר וחזקה ומטלטלין במשיכה וכן בשאר דרכי הקנינים שאינו סובר דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים כלל אלא במחלק לראויים לירש אע"פ שמרבה לזה וממעט לזה אמרו לו חכמים והלא מעשה היה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמרה תנתן כבנתי לבתי והיא שוה שנים עשר מנה ומתה וקיימו חכמים את דבריה ובת אצל הבן הרי היא כאחר שהרי אינה ראויה לירש כלל ואמר להם בני רוכל תקברם אמם כלומר שרשעים היו ורוח חכמים נוחה להשאירה לבת משיחזרו הנכסים לבנים הא מן הדין אין בדבריה כלום ואע"פ שהיה להם לחוש להטיית הדין שמא הבנים לא הזמינוה לדין על כך ומ"מ הלכה כחכמים ודברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו אף לזרים ונחלקו אח"כ בטענה אחרת שר' אליעזר אומר בשבת דבריו קיימים מפני שאין יכול לכתוב עשו בו תקנה אבל לא בחול אלא הואיל ויכול לכתוב יכתוב ר' יהושע אומר קל וחומר בחול שמאחר שאיפשר בכתיבה אין כתיבה מעכבת כענין מה שאמרו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכן הלכה אלא שלא מן השם הוא זה אלא שלא תטרף דעתו עליו כשידע שאין דבריו כלום כיוצא בו זכין לקטן מפני שמאחר שאינו בר זכיה זכין לו ואין זכין לגדול הואיל ובר זכיה הוא יזכה לעצמו ר' יהושע אומר קל וחומר לגדול וכן הלכה ואפילו בפניו זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

4 הבריא אינו קונה ומקנה בדברים אלא באחת מדרכי ההקנאות וכבר ידעת שאחת מהן היא הקנאת המטלטלין אגב קרקע וכבר ביארנו בענינה קדושין כ"ו א' שאין צריך שיהו המטלטלין צבורים בה אלא אע"פ שאין צבורים כיון שקנה קרקע נקנו המטלטלין בכל מקום שהם מעשה במריני אחד שהיה בירושלם והיו לו מטלטלין הרבה ובקש ליתנם במתנת בריא אמרו לו אין להם תקנה עד שיקנם על גבי קרקע הלך ולקח בית סלע אחד סמוך לירושלם ואמר צפונה לפלני ועמו מאה צאן ומאה חביות דרומה לפלני ועמו מאה צאן ומאה חביות וקיימו חכמים את דבריו:

5 המקיים כלאים בכרם אע"פ שלא נטען הוא הואיל וראה שצמחו בכרמו אפילו מאליהם וקיימם ר"ל שהניחם שם הרי זה קדש ומ"מ עשבים שאין דרך בני אדם לזרעם שמצא מהם בכרמו אע"פ שרוצה ונהנה בקיומם הן לרפואה הן לבהמה הן לאיזו סבה לא קדש עד שיקיים על הדרך שרוב העם מקיימין אותו באותו מקום מעתה המקיים קוצים בכרם והם מיני עשבים דומים לקוצים ונקראים קארדונ"ש לא קדש ואם היה בערביא שנוהגים לקיים מהם שדות שדות לגמליהם הרי זה קדש וכן כל כיוצא בזה:

6 מאחר שביארנו ששכיב מרע אינו צריך קנין אם אמר שיקנו ממנו ליפוי כח קונין ממנו אפילו בשבת הואיל ואינו צריך אין חוששין לו:

1 בבא בתרא פתח ↗

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: בּוֹדְקִין לְקִדּוּשִׁין, לְגֵרוּשִׁין, וְלַחֲלִיצָה, וּלְמֵיאוּנִין. וְלִמְכּוֹר בְּנִכְסֵי אָבִיו – עַד שֶׁיְּהֵא בֶּן עֶשְׂרִים.

4 קידושין פתח ↗

אִי נָמֵי: בַּחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת. מַתְנִי׳ נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת – נִקְנִין בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה. שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת – אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְזוֹקְקִין אֶת הַנְּכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אַחְרָיוּת לִישָּׁבַע עֲלֵיהֶן. גְּמָ׳ בְּכֶסֶף מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״. וְאֵימָא עַד דְּאִיכָּא שְׁטָר, דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם״! אִי כְּתִיב ״יִקְנוּ״ לְבַסּוֹף – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״יִקְנוּ״ מֵעִיקָּרָא, כֶּסֶף – קָנֵי, שְׁטָר – רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר, אֲבָל בִּמְקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין אֶת הַשְּׁטָר – לֹא קָנָה. וְאִי פָּרֵישׁ – פָּרֵישׁ. כִּי הָא דְּרַב אִידִי בַּר אָבִין כִּי זָבֵין אַרְעָא, אָמַר: אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא – אִיקְנֵי, אִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָרָא – אִיקְנֵי. אִי בָּעֵינָא בְּכַסְפָּא – אִיקְנֵי, דְּאִי בָּעֵיתוּ לְמִיהְדַּר, לָא מָצִיתוּ הָדְרִיתוּ. וְאִי בָּעֵינָא בִּשְׁטָרָא – אִיקְנֵי, דְּאִי בָּעֵינָא לְמִיהְדַּר, הָדַרְנָא בִּי. וּבִשְׁטָר. מְנָלַן? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים״, וְהָאָמְרַתְּ שְׁטָר רְאָיָה בְּעָלְמָא הוּא! אֶלָּא מֵהָכָא, ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁטַר מַתָּנָה, אֲבָל בְּמֶכֶר לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ דָּמִים. מֵתִיב רַב הַמְנוּנָא: בִּשְׁטָר כֵּיצַד? כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָיר אוֹ עַל הַחֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם שָׁוֶה פְּרוּטָה, ״שָׂדִי מְכוּרָה לָךְ״, ״שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ״ – הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה וּנְתוּנָה. הוּא מוֹתֵיב לַהּ וְהוּא מְפָרֵק לַהּ: בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּמַתָּנָה בִּיקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לוֹ, וְלָמָּה כָּתַב לוֹ לְשׁוֹן מֶכֶר – כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כּוֹחוֹ. וּבַחֲזָקָה. מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: אָמַר קְרָא: ״וּשְׁבוּ בְּעָרֵיכֶם אֲשֶׁר תְּפַשְׂתֶּם״, בַּמֶּה תְּפַשְׂתֶּם – בִּישִׁיבָה. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: ״וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ״, בַּמֶּה יְרַשְׁתֶּם – בִּישִׁיבָה. וְשֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת אֵין נִקְנִין אֶלָּא בִּמְשִׁיכָה. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ״ – דָּבָר הַנִּקְנֶה מִיָּד לְיָד. וּלְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאָמַר: דְּבַר תּוֹרָה מָעוֹת קוֹנוֹת, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? תַּנָּא תַּקַּנְתָּא דְרַבָּנַן קָתָנֵי. נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחְרָיוּת. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּתֵּן לָהֶם אֲבִיהֶם מַתָּנוֹת וְגוֹ׳ עִם עָרֵי מְצֻרוֹת בִּיהוּדָה״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בָּעֵינַן צְבוּרִים, אוֹ לָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּא שְׁמַע: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא חַיֶּיבֶת בַּפֵּאָה, וּבַבִּכּוּרִים,

« מאירי על בבא בתרא קנ״ה ע״ב מאירי על בבא בתרא קנ״ז ע״א »