מאירי על בבא בתרא פ״ז

1 המשנה העשירית והכונה להשלים בה ביאור עניני החלק השלישי ולבאר בה עוד החלק הרביעי באונס הבא על הסחורה איזה משניהם לוקה באנסה ואמר על זה המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר משנתמלאת המדה ללוקח היה סרסור ביניהם ונשברה החבית נשברה לסרסור וחייב להטיף לו שלש טיפין הרכינה ומיצית הרי זו של מוכר החנוני חייב להטיף לו שלש טיפין ר' יהודה אומר אם היה ערב שבת עם חשכה פטור אמר הר"ם הוקרו הוספו דמיהם הוזלו שפחתו דמיהן וסרסור הוא איש אחד סוחר שלוקח מבעל הבית ומוכר לאיניש מעלמא וזהו כשהיתה המדה של סרסור ובסימטא או ברשות הלוקח והתבונן זה בעקרים שהקדמנו הרכינה ר"ל הרכין המדה מה שיתמצה ממנו לבעל החנות לפי שנתיאשו הבעלים ומה שאמר ר' יהודה פטור ר"ל מליתן שלש טפין לדוחק השעה ואין הלכה כר' יהודה:

2 אמר המאירי המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או הוזלו עד שלא נתמלאת המדה למוכר וכו' שאלו בגמ' עליה שאם מדת הלוקח הוא אף עד שלא נתמלאת ללוקח היא וא"כ על כרחך אתה מעמיד משנה זו בדין שנתות שאם אין בה שנתות אפילו היתה מדת לוקח כל שבסימטא אינו קונה עד שתתמלא ולדעת הגאונים אף בחצר הלוקח שלא נאמר כיון שקבל עליו למכור קנה אלא בשכל הפירות בקרקע החצר אבל כל שהם בכליו של מוכר כל שנשתייר ממנו מעט שאינו בחצר לא קנה כלום הואיל ומכר אחד הוא אף בסאה אחרונה חוזר וכל שאין כאן דין שנתות אתה צריך בה לנתמלאת המדה אלא על כרחך משנה זו במדת שנתות היא שנויה ושאמר לו מדה זו שהיא מחזקת סאה אני מוכר לך בששה מעין כל קב וקב שהם שנתות שלה במעה ובזו אילו היתה מדה של לוקח קנה אע"פ שלא נתמלאת ואילו היתה של מוכר אע"פ שנתמלאת לא קנה כלל כמו שבארנו ומתוך כך העמדנו בגמ' משנה זו במדת סרסור שכל שלא נתמלאת אפילו בשנתות לא קנה שהרי כל שלא נתמלאת היא של מוכר ומשנתמלאת ללוקח בין בסימטא בין בחצר הלוקח היה סרסור ביניהם ר"ל שהיה סרסור עצמו מודד ונשברה החבית שלא באונס נשברה לסרסור וחייב לשלם מה שבתוכה אם עד שלא נתמלאת למוכר אם משנתמלאת ללוקח מפני שהוא נושא שכר וגדולי המפרשים פירשו שהיה הסרסור עצמו לשם ולא שהוא מודד וכל שנשברה החבית נשברה לו ואין חייבין לו לשלם ששאלה בבעלים היא:

3 ונתגלגל עוד במשנה זו בעניני חלק חמישי אע"פ שלא הגיע מקומו עדין ואמר שהמוכר חייב להטיף לו ללוקח לתוך מדתו שלש טיפין יותר מן השיעור מפני שבשיעור זה נשתייר במדת המוכר משל לוקח ואחר שכן אם הרכינה המוכר אח"כ ר"ל שהטה את החבית לצד אמר ומיצת השמן משוליה ונתקבץ למקום אחד הרי הוא של מוכר ואין בו סרך גזלה ויש מפרשים שאין צריך ליתן לו מצד אחר אלא שימצה לו את המדה עד שתהא מנטפת שלש טיפין והשאר שלו על הדרך שפירשנו ואע"פ שבמערה כד שמן של תרומה כדי ליתן בתוכו שמן חולין אמרו שאינו צריך למצות עד שתנגב אלא משפסק העמוד וניטפו אחריו שלש טיפין דיו ומותר ליתן לתוכו שמן של חולין הא אם לא נתן בו שמן של חולין והרכינה ומיצת כל התמצית תרומה בזו מיהא משום יאוש בעלים נגעו בה ובידוע שנתיאשו הבעלים מאותו מיצוי וזכה בה מוכר ואפילו לא נתן לו שלש טיפין הואיל והלך לו נתיאש ובדבר מועט כזה לא חששו ליאוש כדי החנוני אינו חייב להטיף שהתמצית הוא מכלל שכרו שנתנו לו חכמים מפני שהוא לוקח מבעל הבית כדי למכור על יד על יד ר' יהודה אומר ערב שבת עם חשכה פטור פירשוה בגמ' כלומר אף חנוני אינו פטור אלא בערב שבת עם חשכה מפני שהוא טרוד הא בחול חייב ואין הלכה כדבריו ויש גורסין החנוני חייב ור' יהודה פוטרו בערב שבת ולנסחא זו ראוי לפסוק כר' יהודה:

4 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולענין מה שכתבנו במערה כד של תרומה ליתן לתוכו חולין שאינו צריך אלא לנטפה שלש טיפין ואין צריך לומר שאינה צריכה הדחה כך היא בתלמוד המערב וכן אמרו שם במפנה חבית של תרומה ונשארו חטים בסדקי הכלי מותרין לזרים שלא היו בכלל תרומה ויש מפרשים דוקא בשאותו חבית בעצמו הופרש לתרומה ומן הסתם לא הופרש אלא בדרך זה הא אם הובא יין של תרומה והניח באותו כלי צריך הדחה וכלי שהניחו בו יין של תרומה אין משתמשין בו חולין בלא הדחה וכן בחטים צריך ללקטן אחת אחת ולא נתחדש במשנה זו בגמרא דבר שלא בארנוהו:

5 המשנה האמת עשרה והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי ואמר על זה השולח את בנו אצל חנוני ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר הצלוחית ואבד האיסר החנוני חייב ור' יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לר' יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני לתוכה החנוני פטור אמר הר"ם זה הבן הלא הוא קטן בשנים בלא ספק וחכמים אומרים שלא שלח לו בנו אלא להודיעו כדי שישלח לו עם מי שראוי לשלוח ולפיכך חייב החנוני כשנתן לו השמן או כשאין לו שמן ונותן לו איסר ליקח בו מזולתו ומה שחייבו חכמים החנוני לשלם הצלוחית זה כשיקחנה מיד הקטן למדוד בה לשאר בני אדם לפי שהוא שאלה שלא מדעת ושואל שלא מדעת חייב באחריות אותו הדבר שעבר עליו ולפיכך הוא חייב באחריות הצלוחית אבל כשיתן השמן בה כשהיא בידו ושבר אותה התינוק הוא פטור מדמי הצלוחית ואין הלכה כר' יהודה:

6 אמר המאירי השולח את בנו אצל חנוני והוא הלוקח מבעל הבית למכור על יד על יד ושלח לו את בנו ומדד לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר שבר את הצלוחית ואבד את האיסר חנוני חייב וכו' פירשו חכמי הצרפתים שבעל הבית שלח את בנו לחנוני ובידו צלוחית ופנדיון שהוא שוה שני איסרין כדי למוד לו באיסר שמן ולהחזיר לו איסר אחד ומדד לו חנוני באיסר שמן ונתן לו את האיסר שהיה ראוי להחזיר ובא לו הבן בצלוחיתו ובאיסרו ובעוד שהוא בא לכאן שבר את הצלוחית ונשפך השמן ואבד את האיסר חנוני חייב בשלשתן ופירשו הטעם בגמ' שלא כיון בעל הבית שיהא החנוני שולח השמן בידו אלא שהיה מכוין להודיעו שהוא צריך שמן והיה דעתו שיהא החנוני מעכב הצלוחית והפנדיון ושישלח לו צלוחית בשמן ואיסר ביד שלוחו פקח ובגמ' שאלו על הצלוחית מיהא היאך הוא חייב והלא אבדה מדעת היא שהרי מ"מ הוא מכוין להוליך הצלוחית ביד התינוק עד שתגיע לחנוני והרי שבירתה מצויה בהולכה כבחזרה ואם מפני שהיא עכשו ריקנית וקלה אף שמן כאיסר אינה מכבידה כל כך ופירשו בה שאלו כן פטור חנוני על הצלוחית אלא שנטלה למוד בה לאחרים ונעשה עליה שואל שלא מדעת ושואל שלא מדעת גזלן הוא ולא שואל שאלו היה בדין שואל משהחזירה ליד התינוק היתה שמירתו מסתלקת ונפטר מאונסיה הואיל והחזירה למקום שהניחוה הבעלים אע"פ שאינו משתמר אבל מכיון שנעשה גזלן עליה לא נפקע חיוב שמירתו עד שיחזירנה למקום המשתמר ולא עוד אלא אפילו לדעת בעלים שהוא אביו של תינוק וכמו שאמרו בגונב טלה מן העדר שלא דיו להחזירה למקום שגנב אלא צריך דעת בעלים והילכך אין חזרתו ליד התינוק מפקיע חיוב שמירתו ועדיין הוא חייב באונסיה ולפי דרכך למדת שהשואל כל שהחזיר למקום שהיו הבעלים מניחין הופקעה שמירתו זו היא שיטת חכמי הצרפתים והם גורסין בגמ' בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועיה שדריה וכו' ויש לשאול בדבריהם אף האיסר מפני מה הוא חייב עליו והלא הוא גם כן אבדה מדעת שכשמסר לו פנדיון היה לו להעלות על לבו שיאבד ממנו מ"מ כשבא הפנדיון ליד חנוני הופקע דין אבדה זו שמדעת וכשנתן האיסר בידו הוא תחלת מעשה והוא בפשיעה ויש מתרצים בפנים אחרים שאינם כלום ואע"פ שראוי לומר בזו שאף באיסר אינו חייב כל שדעת אביו סומכת לשלח בידו פנדיון אף כשאני מחזיר לו איסר הוא הוא ומכחו בא מ"מ יש סעד לסברא זו משמועת בעל הבית מוכר צלוחיות האמורה בסוגיא זו:

7 אלא שעיקר הדברים שבעל הבית זה אינו שולח בידו איסר אלא צלוחית למוד לו באיסר שמן באשראי והחנוני מדד לו באיסר שמן וזה שאמר ונתן לו את האיסר פירושו שאחר שמדד לו נתן לו את הצלוחית ואת האיסר והוא שמן שבתוכו ושבר את הצלוחית ואיבד את האיסר ר"ל שמן שבה חנוני חייב בצלוחית ובשמן שלא היה זה מכוין לשלח לו שמן בידו אלא לעכב בידו הצלוחית עד שיבא הוא או שישלחנו ביד פקח והוא ששאל על הצלוחית מפני מה הוא חייב בה ופירשה בשנעשה עליה שואל שלא מדעת ולפירוש זה גורסין בגמ' בשלמא באיסר שמן ולא באיסר ושמן וכן עיקר וכן כתבוה גאוני ספרד ר' יהודה פוטר שעל מנת כן שלחו כלומר לא שלחו אביו בחנם אלא כדי להביא על ידו הצלוחית והשמן ולשטה ראשונה הצלוחית והשמן והאיסר והרי הוא כאמר לו בפירוש שלחה לי ביד בני וכו' ומודים חכמים לר' יהודה במודד לתוך הצלוחית בידו של תינוק שפטור ולפי מה שפירשוה בגמ' שלא היו חכמים מחייבים אלא בשנעשה עליה שואל פירושה שכיון שלא נטל הצלוחית מידו לא נעשה עליה שואל ופטור על הצלוחית והוא הדין אם נטלה הואיל ולא מדד בה לאחרים אלא שדבר בהוה וסתם הדברים כך הוא שאינו נוטל מדה מיד הלוקחים אא"כ מכווין לשאול ולמוד בה לאחרים הא לענין שמן לעולם חייב ואין מדידה בצלוחית שביד תינוק מפקעת שום חיוב בשמן:

8 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

9 בעל הבית שהיה מוכר צלוחיות ונודע בכך ושלח את בנו וצלוחיתו בידו אצל חנוני ליתן בתוכה שמן וסתם דעתו שאם חנוני רוצה ליקחה שיקח ויחזור בנו אצלו להביא אחרת ובא חנוני ונטל צלוחית מידו על דעת שיקחנה אלא שנטלה לבקרה אם היא שלמה אם לאו מכיון שנטלה על דעת כן הואיל ודמיה קצובין ואינה צריכה פסיקא נעשית ברשותו להתחייב באחריותה שהרי הנוטל כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו חייב כמו שיתבאר ומאחר שכן כשהחזירה ליד התינוק הרי זה כנאנסה בידו ואינו נפקע מחיוב שמירה זו עד שתגיע ליד הבעלים:

10 חנוני שהיה מוכר צלוחיות ושלח בעל הבית את בנו למוד שמן כאיסר בצלוחיתו וכן עשה ומסרו לבנו ונאנסה אין ספק שחנוני חייב שלא כיון אלא להודיעו על הדרך שביארנו: