מאירי על בבא בתרא קל״ט

1 המשנה האחת עשרה והכונה בה לבאר ענין החלק השביעי ואמר על זה הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים ולא הקטנים מתפרנסין על הגדולים אלא חולקין בשוה נשאו גדולים ישאו קטנים אם אמרו קטנים הרי אנו נושאין כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות מתפרנסות על הגדולות אלא חולקות בשוה נשאו גדולות ישאו קטנות וזה חומר בבנות מבבנים שהבנות נזונות על הבנים ואין הבנות נזונות על הבנות אמר הר"ם הגדולים צריכין פרנסה והוא שצרכיהם יותר מהקטנים לפי שלובשין ומשתמשין יותר מהם והקטנים צריכים מזונות יותר מן הגדולים לפי שהם אוכלים פעמים רבות ומפזרין בעת האכילה וכשישאו הגדולים נשים אחר מות האב ישאו כמו כן הקטנים מנכסי השותפות ומה שאמר אין שומעין להם כשנשא גדול אשה בחיי האב שהבנות ניזונות על הבנים אם הניח בנות קטנות ובנים גדולים יאכלו כלם בלא חשבון ואע"פ שהקטנים מפוזרים בעקר הנכסים ומקלקלים ואינו כן כשלא הניח אלא בנות שאז חולקות הבנות ביניהן בשוה ותאכל כל אחת מהן משלה:

2 אמר המאירי הניח בנים גדולים וקטנים והרי שהגדולים צריכים פרנסה ר"ל הוצאת מלבוש יותר מן הקטנים וכן הקטנים צריכים מזונות יותר מן הגדולים מפני שאין קצבה באכילתם אלא שאוכלים כמה פעמים ושהם צריכים להוציא בצרכי למוד או אומנות אין אומרים שתעשה הוצאתם מתפישת הבית הן חסר הן יתר אלא אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים ולא הקטנים נזונין על הגדולים אלא חולקין בשוה ויעשה כל אחד בחלקו מה שלבו חפץ ואם נתפרנסו ונזונו אלו על אלו מחשבין אותה כשעת חלוקה אלא שיתבאר בגמ' על גדול אחים המתעסק בנכסי הבית שאם לבש מתפיסת הבית בבגדי כבוד מה שעשה עשוי ואינו מחשב עמהם על כך שנוח להם בזו כדי שיהא נשמע לבריות ומכובד בעיניהם אא"כ מיחו הא אם מיחו יראה לי שאינו רשאי ואף בלא מחאה דוקא בגדול אחים המשתדל ומתעסק בשלהם אבל אדם בטל אין הדין בו כך ומשנה זו שיראה ממנה שאף בגדול אחים מחשב עמהם היא שנויה על כיוצא בזה ר"ל שאינו משתדל ומתעסק בעניניהם והוא שאמרו בגמ' התם בשדכה פי' אדם נח ובטל ויש מפרשים בו בשדכה בגד ארגמן ויצא לנו מפירושם שאף בגדול אחים המתעסק לא נאמר שמה שלבש לבש אלא בדרך ממוצעת לפי הראוי לו אבל אם לבש ביתר מן הראוי לו לא כל הימנו לצאת מן הגדר ולפזר על גבי האחים וגדול אחים המתעסק והמשתדל בצרכי הבית מיהא אע"פ שהוזכר כאן בלשון דיעבד חכמי התוספות כתבו שאף לכתחלה כן:

3 נשאו גדולים ישאו קטנים כלומר שאם נשאו גדולים נשים ונסתפקו צרכי חפה ונשואין מתפיסת הבית ישאו קטנים כמותם או יחשבו עמהם ויראה שאין הגדולים יכולין לומר המתינו עד שתשאו אם אין הקטנים רוצים בכך ולא תפס כאן לשון ישאו קטנים אלא ללמד מה שביאר אח"כ אם אמרו קטנים וכו' כלומר שאם נשאו הגדולים בחיי אביהם ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים מתפיסת הבית כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן וכן בשאר מתנות שנתן האב בחייו:

4 הניח בנות גדולות וקטנות וכו' יש מפרשים משנה זו בבנות יורשות והיא היא בעצמה המשנה הסמוכה לה שאין הגדולות מתפרנסות על הקטנות ולא הקטנות נזונות על הגדולות אלא חולקות בשוה ושאם נשאו גדולות והביאו פרנסתן מתפישת הבית אף הקטנות נישאות כן ובאותו סך בעצמו והוא הדין שאם נישאו גדולות בחיי האב שאין הקטנות שלאחר מיתת האב יכולות להבליע להם נדוניא שנתן להן אביהן בחשבונן ואין בנישואיהן לא שומת אב ולא עשור נכסי אחר שהן יורשות אלא שחולקות בשוה וגדולי המפרשים מרחיקין פירוש זה מכמה פנים חדא שאם כן לא הוצרכה משנתנו להביאה כלל מאחר שהן יורשות הרי הן כבנים ועוד שאם הביאה על כל פנים היאך השמיט מה שהיה צריך ללמדנו בה יותר והוא שאם נשאו גדולות בחיי האב ואמרו הרי אנו נושאות כן אין שומעין להן ועוד אם יורשות הן היאך הוכיחו ממנה בגמ' שהבעל יורש ומחשב מה שנשאו הגדולות מחלקן מלוה על פה והלא מכיון שיורשות הן גזלה גמורה היא ונגזל חוזר אצל לוקח כביורש ומ"מ כל אלו אינן קושיות חזקות לדעתי שאע"פ שלא הוצרכה לשנות אדם שונה לפעמים משנה יתרה וכל שכן בזו שנתחדש בה דבר והוא ענין זה חומר בבנות וכו' ואע"פ שהשמיט שאם נשאו גדולות בחיי הבעל וכו' והלא אלו לא נשנית כלל כבר מחלת אם מחלת בכולה מחול במקצתה ועוד מפני שהניח לה מקום במקום הראוי לה יותר וכן שהיה צריך להשמיענו בה יותר ממה שלא למדנו במשנת הבנים שלא סוף דבר אם השיא בחייו את הגדולות ונשארו הקטנות שאין אומרים יטלו פרנסתן ואח"כ יחלקו בשוה אלא חולקות כלן מעכשו בשוה גדולות וקטנות אלא שאף מי שמת והניח כמה בנות וקדמה הראשונה לאחר מיתת האב ונטלה עשור נכסי ולא הספיקו אחרות עד שמת הבן ונפלו כל הנכסים לפני כלן אין האחרות נוטלות עשור אחר שנעשו יורשות אלא כלן חולקות בשוה וזכתה הראשונה בעשור שלה ולענין מה שהיא גזלה ואין בה הפרש בין יורש ללוקח שמא דרך הלואה נטלו ומ"מ הם טרחו לפרש את המשנה בבנות בין הבנים ויש שם בנות גדולות וקטנות וכלן ראויות ליטול עשור מה ששיירה אותה שלפניה ואם באו לינשא כאחת חוזרות וחולקות בשוה ואמר שאין הגדולות מתפרנסות על הקטנות להרבות בנדונייתן על גב האחרות ואם הביאו הרי הקטנות מוציאות מבעליהן שהוא יורש וזו ודאי מלוה היא שבת אצל הבנים בעשור נכסי בעלת חוב של אחים היא ואני תמה היאך דחו פירוש ראשון מפני קושיות חלושות ופירשו מה שהוא סובל כמה הרחקות שהרי לדעת זה אי אתה יכול לפרשה דרך פסק שהרי לפרנסה מוציאין מן המשועבדים בכל מה שמכרו האחים או משכנו כמו שאמרו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ועוד היאך יפרשו ולא הקטנות ניזונות על הגדולות ומה ענין מזונות קטנה על הגדולה והלא כלם מזונותיהן על האחים אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון:

5 זה חומר בבנות מבנים כלומר בדבר זה יפה כח הבנות מכח הבנים שהבנות ניזונות על הבנים יש מפרשים בנכסים מועטים שהבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ואין צרך בכך אלא שאף בנכסים מרובים הבנות ניזונות על הבנים שהרי מזונותם עליהם מתנאי כתבה ואע"פ שהוצאת הבנות מרובה מהוצאתם מצד שהן תדירות ואין להם להתעסק אלא בצרכי הבית ואכילתן מצויה תמיד וכל שכן אם הם קטנות אעפ"כ אין מצמצמין במזונותיהן לומר היאך נוציא במזונותיכם יותר מבשל עצמנו שהרי משלחן תנאי בית דין זכו בראוי להן ואלו היו בנות עם בנות לא היו הגדולות זנות אותן אלא שחולקות בשוה ומוציאות כל אחת בשלה כרצונה:

6 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

7 הבעל בנכסי אשתו יש דברים שהוא נדון בהם כלוקח גמור ויש דברים שהוא נדון בהם כיורש ויש דברים שלא נתברר אם הוא אצלם כלוקח או כיורש מעתה אשה פנויה שלותה ואכלה ועמדה ונשאת והרי כל נכסיה ביד בעלה ספק הדבר אם כלוקח הוא ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות אם כיורש ומלוה על פה גובה מן היורשים והוא הדין אם לותה בשטר ולענין מטלטלין שהכניסה ואחר התקנה והילכך אין המלוה גובה מן הבעל בספק ויראה שאם תפש המלוה תפש אלא שלא יראה מן הסוגיא כן אחר שבאו בה מטעם איהו דאפסיד אנפשיה דלא הוי ליה לאוזופי בלא שטרא וכן הביאוה גדולי הפוסקים ואיני יודע לדעתם לותה בשטר ולענין מטלטלין מה הם דנים בה וגדולי תלמידיהם כתבו אף בזו שאינה גובה שאין חוששין אלא לפסידת הבעל שהנכסים בחזקתו ואע"פ שלפסידת אלמנה חששו כבר אמרו בכתבות נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועוד שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין דבר זה פירשוהו חכמי התוספות כשמתה בחיי בעלה עד שלא תבע מלוה שאם היא קיימת כופין אותה למכור בטובת הנאה על הדרך שאמרנו בפרק החובל באשה שחבלה וכל שכן בלותה ואכלה ויש דוחים את דבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו נשאת הבת אלמנתו נזונת מנכסיו בשלמא אם אמרת יורש הוי היינו דאלמנה ניזונת מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי וכו' אלמא בחיי האשה אנו עסוקים ומ"מ אפשר לפרש שממתה הבת הוא מקשה ויש לפרש לדעתם באשה בחייה וכגון שהכניסה הכל בנכסי צאן ברזל אלא ששיטת הסוגיא מוכחת שהיא בנכסי מלוג אחר שהביאו בה תקנת אושא ולקצת מפרשים ראיתי שכתבו דבר זה בשלותה קודם שנתארסה שאם לאחר שנתארסה הרי אמרו אדם מביא קרבן עשיר על נדרים שהדירה אשתו כשהיא ארוסה ואף במה שלותה בו וכבר ראיתי גם כן מי שדחאה לומר ששמועת הקרבן אמורה לדעת מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וגובה מן הלקוחות אבל זו אף בלותה משנתארסה הרי מלוה על פה היא ומ"מ הם הפריזו מדעתם לאמרה אף לפרוע משלו והביאוה ממקום אחר לומר שאחריותה עליו שכך כתב לה אחריות דאית לך עלאי מקדמת דנא ואין בה הכרח כמו שיתבאר בפרק המקבל:

8 למדת מ"מ שלענין לותה ואכלה לא נתברר אם הבעל כיורש אם כלוקח ומ"מ יש פוסקין שגובה מן הבעל דכל דאיכא פסידא לאחריני שויוה כיורש בה אם לותה כשהיא פנויה ונשאת ולותה גם כן אחר שנשאת ונפלו לה נכסי מלוג דמלוה ראשון מוציא מיד הבעל משום דקדים ומלוה שני מוציא ממנו החצי מדין לוה וחזר ולוה ואח"כ קנה שיחלוקו אבל שואלין בה אם מלוה של ראשון על פה ושניה בשטר... מלוה על פה וגבי מבעל מכח קדימה אצל הבעל והדר אתי מלוה שני שהוא בשטר ומוציא מיד אותו שבעל פה שמלוה בשטר קודמת למלוה על פה כמו שביארנו בכתבות הדר אתי בעל ומפיק מיד אותו שבשטר משום דאיהו אפסיד אנפשיה דלא הוי ליה לאוזופי לאתתא דתותי גברא אי הדר אתי מלוה על פה להוציא מיד בעל ויחזרו חלילה ומכריעין בה במלוה על פה שהיא קודמת זוכה לגמרי ואיני יודע למה:

9 לענין מזונות האלמנה אין הבעל אלא כיורש כיצד מי שמת והניח אלמנה ובת יורשת הרי האלמנה נזונת מן הנכסים שהרי אף בנכסים מועטים אלמנה נזונת דהבת תשאל על הפתחים נשאת הבת והכניסה כל הממון לבעלה לא הופקעו מזונות האלמנה בכך ולא עוד אלא אפילו מתה הבת אמר שנשאת ונעשה הבעל יורש אלמנה זו נזונת מ"מ משום פסידא דאלמנתו עשאוהו כיורש והרי מזונות האלמנה כמלוה על פה וגובה מן היורשים ואלו היה דינו כלוקח לא היתה נזונת מהם שהרי אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים כמו שהתבאר:

10 אף לענין חזרה ביובל עשאוהו כיורש והוא שהבעל שירש קרקעות של אשתו ירושה גמורה היא ואינה חוזרת ביובל חוץ מבית הקברות ר"ל שאם ירש ממנה בית הקבר מחזיר לבני משפחה משום פגם משפחה ומחזירין לו דמי שוויו אלא שמנכין לו דמי קבר אשתו שהרי היה הוא חייב לקברה ודבר זה התבאר בבכורות:

11 אחים שחלקו כבר ביארנו שלקוחות הם ומחזירין זה לזה ביובל לא סוף דבר חלק פשיטות שכבר נטלו האחרים חלק זה כנגד זה ונעשה הדבר כעין מכירה אלא אף חלק בכורה חוזר ונוטל חלק אחר כנגדו ואע"פ שאמרו מתנה קרייה רחמנא כבר אמרו שהנותן שדהו במתנה חוזרת ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו לרבות המתנה ומ"מ במתנת שכיב מרע אני מספק ושמא הדבר תלוי במחלקת הקדמה לפוסקים אי מתנת שכיב מרע כירושה אצל הכל או שמא אינה כירושה אלא אצל יורש וכל שהיא כירושה אינה חוזרת ביובל:

12 האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות לענין זה נעשה כלוקח גמור והרי הוא לוקח ראשון ולא חששו בזו לפסידת לקוחות שהם חבלו בעצמם שלא היה להם ליקח מאשה היושבת תחת בעלה שמא תאמר ומה ראיה מזו שהוא לוקח ואפילו הוא יורש הרי מ"מ הוא יורש משעת הנשואין ונמצאת ירושתו קודמת ללקוחות פירשו גאוני ספרד שאינו נעשה יורש משעת נשואין אלא לענין פירות אבל לענין הגוף אם תמצא לומר שהוא לוקח יש לומר שנתגלה הדבר שמשעת נשואין נעשה לוקח שאדם מוכר מעכשו ולאחר מיתה אבל ירושה אינה חלה מחיים בשום פנים ואפילו במהיום כמו שהתבאר:

13 למדת שלענין זה עשאוהו לוקח לתועלתו ולענין חזרה ביובל עשאוהו יורש לתועלתו לענין מזונות האלמנה עשאוהו יורש מפני שחששו לפסידת האלמנה לענין לותה ואכלה הדבר מסופק שמא משום פסידא דמלוה שויוה כיורש או שמא הוא חבל בעצמו כשהלוה בלא שטר ואין חוששין לו ודנין בו על הדרך שביארנו:

14 ונשלם הפרק ת"ל:

15 מי שמת וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא על החלק החמישי שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר עניני הנחלות ודיני הצואות והספקות הבאות בין היורשים מזה לזה וכבר הותחל ביאור זה החלק בפרק יש נוחלין ובא זה הפרק להשלים ביאור אלו הענינים עד תכליתן ועל זה הצד יתחלקו עניני זה הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר במוריש שלא חלק נכסיו על פיו והניח בנים ובנות היאך דנין בבנים והיאך דנין בבנות וכן אם הניח טמטום כיצד דנין בו השני לבאר בו במחלק נכסיו לעוברין כגון שהניח אשתו מעוברת וייעד אם זכר בדרך זה ואם נקבה בדרך זה אם ילדה זכר ונקבה או טומטום היאך דנין בה השלישי במניח בנים גדולים וקטנים והגדולים משבחים כיצד דנין בהם בשבח זה עם הקטנים ויתגלגל בזה ענין אלמנה שהשביחה בנכסי בעלה וכן אם הרויח אחד מהם באמנותו כיצד דנין בו ואם הוציא האחד יותר מאחיו כגון ברפואה או באיזה ענין כיצד דנין בו וכן בשושבינות שנפרע לאחד מהם אם הוא לאמצע אם לאו שהיה דרכם לשגר דורנות לחתן ולאכול ולשתות עמו והיה הוא משלם לו כן ויתגלגל בזה איזה שושבינות נגבה בבית דין ואיזה אינו נגבה בבית דין ודין חזרת סבלונות המשולחים הרביעי בדין צואה איזו נקראת צואת שכיב מרע ואיזו נקראת מתנת בריא ורוב דיני הצואה ואם אירע מחלקת בדבר זה ר"ל אם היא מתנת שכיב מרע אם מתנת בריא על איזה צד דנין בה החמישי על ספק שאירע מצד המיתה ר"ל כגון שמתו האב והבן והיה הבן חייב לאחרים ומתו שניהם ולא נודע איזה מת תחלה ובעלי חוב טוענין בהפך וכן בבעל ואשתו וטענו יורשי הבעל שהאשה מתה תחלה וכבר באו הנכסים ליד הבעל ויורשי האשה טוענין בהפך וכן כל כיוצא באלו הספקות זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בה דברים הרבה על ידי גלגול כי חק לסוגיית התלמוד הוא על הדרך שכבר קדם:

16 והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות נזונות נכסים מועטים הבנות נזונות והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי אמר רשב"ג רואה אני את דברי אדמון הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים זכרים דוחים אותו אצל הנקבות נכסים מועטים נקבות דוחות אותו אצל הזכרים אמר הר"ם שיעור הנכסים מרובים כדי שיזונו בהם אלו ואלו עד שיתברר מה שהוא פחות מזה הם מועטין ואין הלכה כאדמון:

17 אמר המאירי מי שמת והניח בנים ובנות וכו' פי' כבר ידעה שהבנות נזונות מנכסי האב לאחר מותו מכח תנאי כתבה עד שיבגרו או עד שיתארסו ובא להודיע במשנה זו שאם הניח בנים ובנות ונכסים מרבים הבנים יירשו והבנות יזונו אבל בנכסים מועטים הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים ושאלו בגמ' כמה הם מרובים ופירשו שכל שיש שם נכסים עד כדי שיזונו הבנים והבנות מהם עד זמן בגרות הבנות הרי אלו מרובים ומכאן ולמעלה אבל מכאן ולמטה הם נכסים מועטין ומוציאין משם מזון הבנות עד שיבגרו או יתארסו והשאר נותנין לבנים ואם אין שם אלא בכדי מזונות הבנות עד כדי שיעור זה לבד נזונות מהם והבנים ישאלו על הפתחים אדמון אומר בשביל שאני זכר כלומר והייתי ראוי לירש בנכסים מרובים הפסדתי בנכסים מועטים ואמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון כלומר והבנים יזונו והבנות ישאלו על הפתחים ומ"מ הלכה כתנא קמא ואע"פ שבמסכת כתבות פרק אחרון ק"ט א' אמרו כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון הלכה כמותו בזו הסכימו כל הגאונים שאין הלכה כמותו וכן סוגית שמועה זו מוכחת ומ"מ כתבו גדולי הפוסקים בשם ראשי הישיבות שלא נאמר כן אלא בשיש שם קרקעות אבל אם אין שם אלא מטלטלין האיל ומדין התלמוד אין מזון הבנות מן המטלטלין ומתקנת הגאונים היא שהיו נזונות מהם דיים שתקנו להם להיות כבנים ליזון מהם אלו ואלו עד שיכלו הנכסים ואח"כ ישאלו אלו ואלו הניח בנים ובנות וטומטום שהוא ספק זכר ספק נקבה בזמן שהנכסים מרובים הזכרים דוחים אותו אצל הנקבות ליזון ולא לירש עמהם ובזמן שהנכסים מועטים הנקבות דוחות אותו אצל הזכרים לשאול ולא ליזון עמהן שאין לך לדחותו מכל וכל דייך שתעשהו כפחות שבהם ואע"פ שאמרו במשנה שאחר זו ילדה טומטום אינו נוטל אין הלכה כן כמו שיתבאר אלא עושין אותו כפחות שבהם על הדרך שביארנו כזכר במועטים וכנקבה במרובים וחכמי הדורות שלפנינו חולקים לפסוק שהטומטום אינו נוטל כלום ואין הדברים נראין כלל וזה שביארנו בנכסים מרובים שהבנים יירשו פירושו שאין הבנות נוטלות חלקן אלא שהבנים מתעסקים בהם והבנות נזונות עמהם ומ"מ אם היו קרקעות ורצו הבנים למכור כדי להתעסק בסחורה פירשו הגאונים שהבנות יכולות למחות מפני שהפסידא מצויה בהם:

18 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: