מאירי על בבא בתרא קכ״ז

1 המפלת טומטום הואיל ולא נודע אם זכר אם נקבה וכן המפלת אנדרוגינוס הואיל וחציו זכר וחציו נקבה הרי זו יושבת לזכר ולנקבה ר"ל שנותנין לה טומאת לידה כשיעור נקבה והוא שבועים אע"פ שלא ראתה דם ואין נותנין לה ימי טוהר אלא עד תשלום ארבעים יום מיום הלידה שאין נותנין לה ימי טוהר אלא כשיעור זכר שלשים ושלשה יום וצא מהם שבעה שצירפת עם ימי טומאת לידה מספק נקבה ונמצא שאין לה ימי טוהר אלא ששה ועשרים ולמדת מ"מ שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא שאלו היינו מספקים על לידתם אם היא לידה אם לאו לא היינו נותנים לה ימי טוהר כלל שאין טוהר אלא ללידה וכן אם היה בריא לנו שאינה לידה לא היינו נותנין לה ימי טומאה בלא דם כלל שאין טומאה בלא דם אלא ללידה אבל כל שאנו מספקים בנולד אם זכר אם נקבה ואם היא קרויה לידה אם לאו יש לה ימי טומאה בלא דם כשיעור נקבה ואין לה דם טוהר כלל אלא כל דם שתראה בחזקת דם נדה היא וזהו מה שאמרו בקצת לידות תשב לזכר ולנקבה ולנדה כגון מי שלא הוחזקה במעוברת והפילה כשהיא עוברת בנהר ואין ידוע מה הפילה שמא זכר הפילה שמא נקבה הפילה שמא לא ולד הפילה הואיל ולא הוחזקה במעוברת שמא תאמר והלא די לנו בישיבה לנקבה ולנדה ר"ל לנקבה ליתן לה שבועים טומאה אף בלא דם ולנדה שלא ליתן לה שום טוהר אלא כל דם שתראה יהא דם נדות ומה מוסיף או גורע ישיבה לזכר למי שיש לה לישב לנדה דבר זה התבאר במסכת נדה והענין הוא שכבר ידעת שהנדה מכיון שראתה פעם אחת טמאה שבעה ולאחר שבעה אם פסקה טובלת לערב בין שראתה כל שבעה בין שלא ראתה אלא יום אחד מעתה הגע עצמך שראתה ביום ארבעים ללידתה ואח"כ חזרה וראתה ביום מ"ז אילו לא חששנו לזכר היתה ראיית ארבעים תחלת נדה וראיית מ"ז סוף נדה וטובלת לערב שאם מחשש נקבה ימי טוהר הם ואם מחשש נדה סוף נדה הם אבל עכשו שחששנו גם כן לזכר ראיית ארבעים שמא של טוהר היתה וראיית מ"ז תחלת נדה וכן אתה אומר בראתה יום שמנים שמחשש נקבה אלא שבנקבה כבר מצאת בה חומר ממקום אחר לטומאת לידה בלא דם:

2 מאחר שביארנו שלידת טומטום ואנדרוגינוס לידה גמורה היא ואין צורך בהם לישיבה לנדה אלא לזכר ולנקבה אף אתה אומר בטומטום שאם נקרע בתוך זמן זה שאין ישיבה אלא למה שהוא אם זכר זכר ואם נקבה נקבה וכן אתה דן בטומטום שחל יום שמיני שלו בשבת שנקרע תוך שמנה שמילתו דוחה שבת וכן באנדרוגינוס ואין אומרין בשני אלו ר"ל בטומאת לידה ובמילת שבת וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה ומ"מ ראיתי לחכמי ההר שפסקו לענין מילה בטומטום שאינה דוחה שבת ואע"פ שנשארו דבריו בקושיא אין דוחין פסק שמועה משום קושיא ומילה לחוד וטומאה לחוד ולא יראה לי כן:

3 מי שהוא ספק בכור ספק פשוט אינו נוטל פי שנים אלא אומרין לו הבא ראיה וטול:

4 שתי נשים של איש אחד שילדו שתיהן זכרים במחבואה אחת ולא נודע איזה מהם קודם וכשגדלו ובאים לירש עם אחיהם כל אחד מהם תובע חלק בכורה מספק ואחיהם דוחים אותם ואומרים לכל אחד מהם לכשתברר שאתה בכור טול בכורתך אם הוכרו תחלה ולבסוף נתערבו הואיל וברור היה בשעת לידה כותבין הרשאה זה לזה ונוטלין חלק בכורה ממה נפשך ואם לא הוכר מעולם איזה מהם קודם אין הרשאתם כלום וכן הדין בשתי נשים של שני אנשים וכל אחד בכור לאביו ונתערבו עד שכשבאו לירש זה בנכסי ראובן וזה בנכסי שמעון יורשי ראובן דוחים את זה שבא אצלם לומר שמא של שמעון אתה ויורשי שמעון דוחין את זה הבא אצלם לומר שמא של ראובן אתה אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה הואיל ובשעת לידה כל אחד היה בכור לאביו אבל אם לא הוכרו כלל הרי כל אחד מהם בכור ספק ואין הרשאתם מועלת לענין חלק בכורה ומ"מ באלו אנו צריכים לברר חלק פשיטותם שהרי היורשים יכולים לדחותם אף מחלק פשיטות לומר הבא ראיה שאחינו אתה וראיתי לגאוני ספרד שכתבו לפי תמם אבל בחלק פשוט כותבין ואף לקצת חכמי הראשונים שבהר ראיתי כן והביאוה ממה ששנינו בבכורות פרק בכור לנחלה שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו עדין וילדו שני זכרים פירוש ולא נודע זה למי וזה למי כל אחד מהם נותן חמש סלעים לכהן מת אחד מהם בתוך שלשים אם לכהן אחד נתנו מחזיר להם חמש סלעים ואם לשני כהנים נתנו לא יחזירו והקשו בגמ' לנסח זה מאי שנא לשני כהנים דלכי אזלי לגבי האי מדחי להו ולכי אזלי לגבי האי מדחי להו כלומר מה שנטלתי משל חי נטלתי כהן אחד נמי ליזיל להאי ולדחייה וליזל להאי ולדחייה כלומר ואין המת בנך אלא החי ותירצוה בבאים בהרשאה והרי משנה זו סתם נאמרה אפילו לא הוכרו מעולם ובאותו פרק בעצמו נאמר בחלק בכורה מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים וילדה בכור לכהן ולא לנחלה והקשו בגמ' בנסח זה בכור לנחלה הוא דלא הוי הא כפשוט שקיל אמאי כי אזיל לגבי האי לדחייה וכי אזיל לגבי האי לדחייה ותירצו לא נצרכה לבא אחריו והכי קאמר בכור לכהן והבא אחריו אינו בכור וכשהראשון תובע דוחים אותו שמא לא משל בעל שני הוא והקשו ליכתבו הרשאה להדדי ומתרץ לה ממה שלא הוכרו מעולם אלמא בחלק בכורה נאמרה ובראשונה לא אמרוה מפני שאינה עסוקה בבכור זהו דעת הגאונים והרבנים ואע"פ שכדאי הם לסמוך מ"מ ממקום שבאו אינה הכרח לדעתי שמא הראשונה בהוכרו ולבסוף נתערבו ואע"פ שבסתם היא שנויה מפני שסתם הדברים כל שבשתי נשים לשני אנשים הוכרו תחלה הוא אבל זו שלא שהתה שלשה חדשים על כרחך לא הוכרו מעולם ונמצא סתמן של אלו כפירושן ולא עוד אלא שבראשונה האבות הם התובעים ולא הספקות ומאחר שהאבות בעלי דבר והם נכרין ראוי לומר שתהא הרשאתם מועלת ומ"מ אחר שגאוני עולם מסכימים בה ראוי לילך אחריהם ואף הם למדו מדברי עצמם שמי שזכה מנה לאחד מבניו של פלני ולא פירש לאיזה בן כותבין הרשאה זה לזה וגובין את המנה וחולקין אותו:

5 מי שהוחזקו בני אדם על אחד מבניו שהוא בכור ואמר אביו על אחר שהוא בכור או שאין זה בכור נאמן מ"מ ואין צריך לומר במי שלא הוחזקו כלל ואמר על אחד שהוא בכור שהכתוב האמינו לאב בענין זה שנאמר יכיר יכירנו לאחרים ואינו צריך לעדות אחרת ולא תאמר בנאמנות זו שהיא מתוך שיכול ליתן לו מעכשו שלא סוף דבר שנוטל פי שנים בנכסים אלו אלא אף בנכסים שנפלו לו לאחר מיכן בחייו או שהוא גוסס ואין יכול להרכין בראשו שכל אלו אין בידם ליתן מעכשו ואעפ"כ עדותו מועיל ליטול בהם פי שנים ומ"מ יראה מכאן שאם הוחזקו בו שהוא בכור נוטל פי שנים על פי אותה חזקה אע"פ שלא אמר אביו בכורי הוא הואיל ולא אמר כן גם כן על אחר שאם לא כן היה לו לומר כל שלא החזיקו אביו אינו בכור ומ"מ כתבו גדולי הרבנים שזו שאמרנו שאביו נאמן לבטל החזקה דוקא חזקת קול בעלמא או לאיזה צד שהוחזקו בו לכך אבל אם היתה שם עדות שראו שנולד קודם לאח אינו נאמן וחכמי ההר חולקים שלעולם נאמן לענין הפקעת חלק בכורה ונתינתה לאותו אחר שמא כוונתו לומר שאותו שנולד תחלה ממזר הוא ואינו בנו ובנחלה לבכור לאב אנו צריכין וזהו שהוא נאמן אף בתינוק בין הגדולים ושמא בזו אף חלק פשיטותו הופקע כמו שיתבאר למטה:

6 כשם שאדם נאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה ומגאלו מן הכהנה ויש שפירשוה בשאומר לא הכרתי בה עד שנתעברה שאם לא כן היאך נאמן לשים עצמו רשע ויש חולקין בה הואיל והכתוב אומר יכיר הכל תלוי בהודעתו וכן יש אומרים דוקא נאמן בשאין בנים לבן אבל יש לו בנים אינו נאמן וכמו שאמרו ביבמות פרק חולץ נאמן על בנו קטן ולא בגדול ולא קטן ממש וגדול ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וגדולי המחברים כתבו בה שאע"פ שכיש לו בנים לבן אינו נאמן עליו לפסלו לענין יחס ולהחזיקו בממזר לענין ירושה מיהא אם טוען שממזר הוא ואינו בנו נאמן ולא יירשנו אחר שהוא מעיד שאינו בנו ושמא תאמר היאך הוא נאמן לפסול את בנו אע"פ שאין לו בנים והרי אמרו בפרק החולץ באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי ואמר לו נאמן אתה לפסול עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך זו כבר הקשוה בגמ' בפרק החולץ ותירצו שם שכך אמר לו לדבריך הואיל וגר צריך שלשה גוי אתה ואין עדות לגוי אף לפסול את הבנים:

7 למדת ממה שכתבנו שאע"פ שהוחזק לנו בזה שהוא בנו של פלני וכשר ובכור שהוא נאמן לומר שאינו בכור ושהוא בן גרושה וחלוצה או ממזר ר"ל שנאמן לומר שבנו הוא אלא שהוא ממזר שנולד לו מן האסורות ומ"מ לענין בכורה אף הממזר יורש ונוטל פי שנים אלא שפוסלו מלבא בקהל וכן נאמן לומר שאינו בנו כלל ושהוא ממזר ר"ל שאמו ילדתו ולא ממנו וכן בעובר ר"ל שנתעברה אשתו ואמר אין זה בני ובכל אלו אינו נאמן אלא כשאין בנים לבן הא אם יש בנים לבן אינו נאמן אף על בנו אבל לפסול עצמו כגון שאמר ממזר אני נאמן לפסול עצמו ואם אין בנים לבנו נאמן אף לפסול בנו:

8 התבאר בקדושין פרק יוחסין ששלשה נאמנין להעיד על הבכור שהוא בכור החיה והאם והאב חיה לאלתר כלומר שאם העידה זה יצא ראשונה נאמנת אמו כל שבעה אביו לעולם:

9 הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואע"פ שאינו נידר ונערך כמו שיתבאר במקומו מ"מ נוחל ומנחיל זוקק ליבום ופוטר מן היבום והוא הדין שקונה ומקנה א"כ מה הוא שאמרו כאן לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס שמשמען של דברים שאינו יכול להקנות על כרחך אתה צריך לפרש כשאין יכול לדבר או שיכול לדבר ואינו מדבר כהוגן וכן שאין יכול להרכין בראשו לומר על הן הן ועל לאו לאו שלשה פעמים שאם היה בו כן הרי הוא יכול להקנות וכמו שאמרו במסכת גיטין פרק קורדיקוס בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן יכתבו ויתנו ונאמר עוד שם כשם שבודקין לגיטין כך למשא ומתן ולעדות ולירושות וכן אמרו בפרק כל הגט המביא גט והניחו זקן או תולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ואמרו לא שאנו אלא חולה שרוב חולים לחיים אבל גוסס לא והטעם מפני שיש לחוש שבשעה שיתננו כבר מת אבל כל שנודע שהוא חי באותה שעה נותנין אלמא כל שהוא בדעת מיושבת ויכול לדבר או להרכין בראשו מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה והרי אף בשחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי יכתבו ויתנו ואע"פ שאי אפשר לו לחיות כל שכן זה שמיעוטן מיהא חיים ובראשון של ערכין אמרו שנודר ומעריך את אחרים אע"פ שהוא אינו נידר ונערך מצד שאין לו דמים ודברים אלו דברים ברורים הם ולא הוצרכנו להאריך בהם אלא שגאוני הראשונים שבספרד כתבו בה בכאן שאינו בר הקנאה ולא כתבוה אלא דרך פירוש אבל לענין פסק אינו כן כמו וכתבנו ולא באו בזו אלא בשאינו יכול לדבר או שאינו מדבר כראוי ובזו לא סוף דבר גוסס שאף בכל חולה או בריא שנשתתק כן מעתה האב שנשתתק בודקין אותו כדרך שבודקין לגיטין אם רמז או כתב שזה בנו בכורו נוטל פי שנים:

10 מי שבא וראינו בן כרוך אחריו ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן והולכין אחר דבורו הראשון שאלו היה עבדו לא היה קוראו בנו ודבר זה פירשוה גדולי הצרפתים אף כשחזר תוך כדי דבור וזה תמה שהרי אף בעדות יכול לבטל עדותו תוך כדי וכן אנו אומרים תמיד כל תוך כדי דבור כדבור דמי ויש אומרים לסייע את דבריהם שלא נאמר תוך כדי דבור כדבור אלא בשאומר דבור אחרון בדרך חזרה אבל מי שאומרו כמי שאינו מרגיש ומכוין להכחיש עדותו הראשון עדות שניה היא ואי אפשר לו להעיד שתי עדיות אבל אם אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן שאין כאן הכחשה ואפילו לאחר כדי דבור נאמר שאף הבן עבד הוא לאביו ומשמשו כעבד ומ"מ אם היה מראה מתחלה שעל עבדות גמור הוא אומר כן כגון שאומר עבדא מצר מאה כלומר עבד זה הרי הוא לי כמצר שוה מאה ר"ל כקרקע שוה מנה וכיוצא באלו אף כשחזר ואמר בני אינו נאמן היה עובר בדבורו הראשון על המכס שדרכן של מוכסין ליטול מכס מן העבדים ולא מן הבנים הרי הדבר בהפך שאם אמר תחלה בני הוא וחזר ואמר עבדי נאמן לא אמרה תחלה אלא ליפטר מן המכס אבל אם אמר תחלה עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן:

11 זה שאמרנו באלו נאמן ואינו נאמן פירושו בין לירושה בין לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום ואע"פ שאמרו האומר זה בני נאמן הואיל ובידו לגרשה בזו נשתנה הדין הואיל וסותר דבורו הראשון ולירשה אינו נאמן אף לנכסים של עכשו אע"פ שהיה לנו להאמינו מתוך שהוא יכול ליתן לו מתנה:

12 בתוספתא אמרו היו מוחזקים בו שהוא בנו ובשעת מיתתו אמר עבדי הוא אינו נאמן היו מוחזקים בו שהוא עבד ובשעת מיתה אמר שהוא בנו נאמן יש מי שאומר שתוספתא זו שלא כהלכה היא שנויה שהרי פסקנו שנאמן אדם לומר זה בני ממזר ולמה לא יהא נאמן לומר שהוא עבד ומ"מ יש פוסקים אותה ומפרשים שבני ממזר אינו מכחיש החזקה שמוחזקים בו לגמרי שדרכו של אדם לגדל בן שנולד לאשתו מן הזנות בחזקת בנו מפני כבוד עצמו שלא לפרסם קלון אשתו אבל אין דרך לגדל את עבדו בחזקת בנו ולהתנהג עמו כאב עם בנו ולדעת זה מה שכתבנו באמר בני וחזר ואמר עבדי שאינו נאמן לא סוף דבר אמר אלא אף כשהיו מוחזקים בו כן כך הדין ולא תפשו לשון אמר אלא משום סוף השמועה ר"ל אמר עבדי וחזר ואמר בני שנאמן וזה שתפש בתוספתא בשעת מיתתו הוא הדין בבוריו אלא שבשעת מיתה רצה ללמדנו שאינו נאמן לפטור את אשתו מן החליצה ומן היבום ואע"פ שיכול לפטרה בגט הואיל וסותר החזקה שמוחזקין בו והוא הדין לענין ירושה וכן כתבוה חכמי ההר: