מאירי על בבא בתרא ע׳

1 כבר ביארנו במשנה שהמוכר את השדה לא מכר חרוב המורכב וסדן השקמה מעתה מכר לו שדה והתנה לו חוץ מחרוב פלוני והוא מן המורכבין או חוץ מסדן פלני מכיון שלא היה צריך להתנות והתנה לא על החרוב התנה אלא ששייר מן השדה כשיעור דמי אותו חרוב וכן הדין במי שאמר שדה זו אני מוכר לך חוץ משדה פלני הואיל ואותו שדה פלני לא היה צריך לו לשיירו שהרי לא היה בכלל המכר לא על אותו שדה התנה אלא שאומרים ששייר בגוף השדה כשיעור דמי אותו שדה ומעתה רואין אם יש בשדה הנמכר תשעת קבין אחר שנשתיירו דמי אותו שדה או דמי אותו חרוב המקח קיים ואם לאו מקחו בטל שהרי שדה מכר ופחות מתשעת קבין אינו שדה ומעתה אם היו שם חרובין אחרים מורכבים אתה למד שלא קנאם שאלו היה מכוין לשיור החרוב היה ראוי לומר מכיון שזהו ששייר גלה בדעתו שהאחרים בכלל המכר אבל מכיון שביארנו שלא כיון לשיור החרוב כל שכן שאין ממנו גלוי דעת אצל האחרים וכן הדין אם אמר חוץ מחצי חרוב פלני והוא מורכב או חוץ מחצי סדן פלני שלא קנה לא שאר חרובין ולא אף את החצי האחר שבחרוב זה שלא כיון אלא לשייר בגוף השדה כשיעור דמי חצי החרוב או חצי הסדן:

2 יש שואלין מפני מה אתה אומר שבגוף הקרקע שייר ושמא לא כיון אלא לשייר לו דרך ותירצו בה שאלו כן היה לו לומר חוץ מן החרובין ומ"מ יראה מדבריהם שאם לא היה שם אלא הוא שאין אומרין שבגוף הקרקע שייר אלא שלא נתכוון אלא לדרך ומ"מ יראה לי שאין דרך אלא למשייר דברים שאי אפשר לו להעתיקם משם כגון בור ושובך וגת וכן נראה מלשון המשנה שלא הוזכר ענין דרך אלא על אלו ודוקא בדרך זה ר"ל שנשתייר הדבר מאליו ולא נכלל בכלל המכר אבל כל ששיירו בפירוש הן מכר אילן ושייר קרקע הן מכר קרקע ושייר אילן יש לו דרך כמו שיתבאר בפרק הספינה ומ"מ חכמי הצרפתים נוטים לדעת שלישית לומר שלשון זה אין ממנו שיור לגוף הקרקע כלל אלא שלדרך הוא מתכוין ואין גורסין בכאן אלא לדמי וגירסא שלהם היא אלא לא קני:

3 וגדולי הפוסקים והמחברים לא הביאו שמועה זו בחבוריהם ונראה שדעתם שאין דבור זה מעלה ומוריד כלל לא לדרך ולא לשיור גוף הקרקע ולא לגלוי דעת של הקנאת האחרים וכן הדברים נראין לי שאם משום דרך אין דרך אלא למה שאי אפשר להעתיקו משם כמו שביארנו ואי משום הקנאת שאר חרובין אין דבור הבא להועיל לעצמו מזיק לו ואין המוסיף בביאור גורע בדינו ואם משום שיור גוף קרקע כל שמכוין לשייר אינו משייר דרך חידה ומשל אלא ודאי אין דבור זה מעלה ומוריד כלל ומ"מ לדעת ראשון כתבו גאוני ספרד שאם אמר ולא שיירתי במכירת שדה זו כלום ואמר חוץ מחרוב פלוני הואיל ועל כרחנו אין כאן שיור בגוף הקרקע יש בו מיהא גלוי הדעת לשאר חרובין וכלם מכורים:

4 כבר ידעת שהמפקיד אצל חברו ונגנבו או נאנסו פטור ובשבועה ר"ל שבועת התורה בנקיטת חפץ ודין זה אף במפקיד בשטר הוא וכן ידעת שהמפקיד לחברו בעדים ואמר החזרתי נאמן בלא שבועה ר"ל אלא היסת ואין צריך לומר שלא בעדים הא בשטר אינו נאמן בהחזרתי מצד עצמה של טענת החזרתי שהרי הוא אומר לו אם כן שטרך בידי מאי בעי ומ"מ צריך שתדע שאע"פ שאינו נאמן בטענת החזרתי מצד עצמה נאמן הוא בה מתוך שיכול לומר נאנסו ומעתה דוקא בשבועת התורה בנקיטת חפץ דלא עדיפא מטענת נאנסו עצמה שהיא באה מכחה וזה שאמרו במסכת שבועות המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים והמפקיד אצל חברו בשטר צריך להחזיר לו בשטר פירושו לענין שבועה ר"ל שבעדים נאמן בלא שבועת התורה ובשטר צריך שבועת התורה:

5 הרי שאמר הנפקד החזרתי ורצה המפקיד להשביעו ואמר לו הנפקד השבע אתה וטול יש אומרים שהוא רשאי לומר כן כדין שאר שטרות שכל שהלוה אומר פרוע נשבע התובע ואע"פ ששבועת התורה אינה מתהפכת וזו שבועת התורה היא שהרי מדין נאנסו היא יוצאה מה שאין כן בשבועת שטר חוב שאינה אלא מדרבנן אף זו מדרבנן הוא שהרי אין שבועה מן התורה אלא בנאנסו ומן הדין לא היה לנו להאמינו בהחזרתי אלא מתוך שאם רצה אמר נאנסו וכל דין מגו מדברי סופרים הוא ויש חולקים לומר שאינו יכול להפכה אלא הרי זה אומר או השבע או החזיר:

6 כבר ביארנו בגמ' מציעא שכל שמוסר לחברו מעות או מיני סחורות להתעסק נעשה חצי העסק מלוה אצל המקבל להתחייב באונסיו וחציה פקדון ומתוך כך התקינו שלא להתעסק במחצה שכר ומחצה הפסד שאם כן הרי הוא מתעסק בחצי של פקדון בשכר המלוה אלא שוותר בעל הממון למקבל להוסיף בשכר או לפחות בהפסד כגון שיטול שני שלשי שכר או לא יקבל אלא שליש בהפסד או פחות או יתר ומ"מ יוסיף לו בשכר כמה שירצה אין בה אלא חצי העסק לדין מלוה והחצי האחר לדין פקדון להתחייב או להפטר באונסיה מעתה שטר כיס היוצא על היתומים ר"ל שהוציא ראובן שטר על היתומים שמסר מעות לאביהם בתורת התעסקות הרי זה נשבע שכל הבא ליפרע מן היתומים אינו נפרע אלא בשבועה וגובה מחצה של מלוה אבל מחצה שהיא פקדון אינו גובה אפילו בשבועה מאחר שאלו היה אביהם קיים היה יכול לטעון בה החזרתי אף אנו טוענין ליורש אע"פ שטענת חזרה של אביהם אינו נאמן בה אלא במתוך שאלו אמר נאנסו נאמן הואיל ומ"מ נאמן הוא בכך אף אנו טוענין ליורש ושמא תאמר והלא אביהם לא היה נאמן אלא בשבועה ונמצאו יתומים אלו מחוייבים שבועה שאין יכולים לישבע ואם תאמר מפני שאין זו שבועת התורה שהרי כל עצמה אינה אלא מטעם מגו מ"מ דרבנן כעין דאורייתא היא ועוד שהרי כל שכן הוא שאם בטענת נאנסו שהיא שבועת התורה אתה דן את היתום במחוייב שבועה שאינו יכול לה כל שכן בשבועה הבאה מחמתה אלא פירשו הגאונים שלא נאמר דין מחוייב שבועה שאין יכול לישבע אלא בטענה רעועה כגון נסכא דר' אבא וכגון חמשין ידענא חמשין לא ידענא וכגון בשניהם חשודים שחזרה שבועה למחוייב לה ואינו יכול לישבע אבל יתומים אין ריעות טענה אצלם וכל שהיתה אצל אביהם טענה חזקה ובלא ריעות טוענין אותה אצל היורש ויפה כחו בה שאין שבועה אצלם הואיל ואין יודעין את הדבר והוא מה שאמרו שבועת י"י תהיה בין שניהם ולא בין היורשים:

7 יראה מסוגיא זו שכל שנתברר שלא הוחזר אין טוענין ליורש טענת נאנסו שאם כן כשאמרו דייני גולה נשבע וגובה וגובה כלו מפני שהיו סוברים שאף אביהם לא היה נאמן בהחזרתי הואיל ופקדון בשטר הוא וא"כ היה לנו לטעון ליורש טענת נאנסו ושמא תאמר ומאיזה טעם אנו דנין כן ומאחר שטוענין ליורש כל מה שהיה אביהם יכול לטעון היאך אין טוענין להיות טענת נאנסו וודאי אביהם היה נאמן בה ואם משום מחוייב שבועה וכו' כבר ביארנו שאינה בדין זה חכמי הדורות פירשו הטעם בענין זה שאלו נאנסו רגלים לדבר שהנפקד היה מפרסם את הדבר ומודיעו לעדים וכל שלא עשה כן אין טוענין ממנה ליורש אבל חזרה סומך הוא בה על אמונת המפקיד ואינו מפרסם וחכמי הראשונים שבקטאלונייאה מוסיפים בשטה זו שכל דבר שאינו מצוי ושהוא רחוק מן הדעת אין טוענין אותו ליורש ומביאין ראיה ממה שאמר פרק הכותב ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא לקמיה דר' אמי אמר ידענא ביה בחסא דלא אמיד והרי אלו היה חסא קיים היה יכול לטעון לקוח הוא בידי ומתוך שאינו אמיד אין טוענין ממנה ליורש ומ"מ יש חולקין לומר שאף אם היה חסא קיים כל שראה בידו ואינו אמיד אינו נאמן בטענת מקח ולהם ראיה בפרק איזהו נשך בשמועת זוזי דיתמי במה שאמרו בה אבל מאני לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריהו ויהיב סימנא ושקיל ודבר זה הם שואלין בה אם הוא אמיד מאיזה טעם בא נותן הסימן ונוטל אלא בשאינו אמיד ואע"פ שהוא קיים הרי זה נוטלם וא"ת שכונתו לומר שמא ימות הנפקד ויבא זה ויטול מן היתומים ומה מיתה מפקעת בדין זה והלא הוא מוסרן לבית דין בחזקת שלו אלא שמע מינה כל שראה ואינו אמיד אף הוא אינו נאמן בטענת מקח וכסא דבי חסא ענינו בראה וכמו שאמרו בה ועוד הא קא יהיב סימנא שאם לא ראה אף הם היו נאמנים מטענת חזרה או כפירת הדבר מעיקרו ומ"מ לדעתנו אין מזו סתירה שיש לנו לחוש מ"מ שהפקידו בעדים וכל שהפקיד בעדים אינו נאמן בטענת מקח ואפילו אמיד וכן שמא דברים העשויים להשאיל ולהשכיר הם שאין בהם טענת מקח ומ"מ גדולי המפרשים כתבו בזו שנאמנין הם אף בטענת נאנסו ושמועה זו ביתומים גדולים היא שנויה שהיו גדולים בשעת מיתה שאם בקטנים הרי אין נזקקים לנכסיהם אלא בגדולים וטוענין שאמר להם שהחזיר ומעתה אף הם מודים לא שנאנסו ולא יראה כן שסתם יתומים בקטנים הוא נאמר יותר מבגדולים ואם מפני שאין נזקקים לנכסיהם פירשוה בקטנים בשעת מיתה וגדלו בשעת טענה:

8 זה שביארנו שחצי של פקדון אינו גובה אפילו בשבועה פירשו גאוני הראשונים בשאין העסק בעין ולא דבר הבא מחמתו הא כל שהוא בדרך זה גובה וכעין מה שאמרו בפרק המקבל שאין מלוה זו נעשית מטלטלין אצל בניו אלא כל שהוא בעין או ידוע בו שבא מחמתו נוטל את הכל אף בלא שבועה: