מאירי על בבא בתרא קמ״ג

1 כבר ידעת שתרומה גדולה אין לה שיעור וחכמים נתנו בה שיעור לעין בינונית אחד מחמשים ומ"מ כל שהרבה בתרומה הואיל ושייר מקצת חולין תרומתו תרומה וכן ידעת שהפירות חייבות בתרומה וגם שאסור לתרום מן הרעה על היפה אלא שתרומתו תרומה וכן ידעת שהפירות חייבות בתרומה ובמעשר מדברי סופרים מעתה הקשואים פנימיות שבהם מר ואין הדבר שוה בכל הקשואים אלא יש מהם שהרבה מן הפנימי מר ויש בהם שאין בהן מר אלא מעט ואם אינו תורם אלא אחת מחמשים שמא מר שבזה הנתרם הרבה ומר שבאחרים מועט ונמצא תורם מן הרעה על היפה לפיכך כשהוא תורם מוסיף על החיצון שבו כגון שיטול שנים מחמשים כדי שיהא בחיצונו בכדי חמשים לכל המתוק שבאחרים וכן כל כיוצא בזה:

2 האיש שקדש הרבה נשים כאחת כגון שנתן בכדי פרוטה לכל אחת מהם ואמר להם הרי כלכן מקודשות לי אפילו הם מאה ונתרצו בכך כלן מקודשות קדש כאחת שתי נשים שהן ערוה זו בזו כגון שתי אחיות או אשה ובתה אין אחת מהן מקודשת ולא עוד אלא אפילו קדש נשים הרבה כאחד והיו ביניהן שתי אחיות או אשה ובתה הואיל וצירף את כלן ביחד והוא שאמר הרי כלכן מקודשות לי אין אחת מהן מקודשת שהרי זה את וחמור ואע"פ שפסקנו שלענין ממון את וחמור קנה מחצה לענין קדושין אינן קדושין כלל ואם אמר הראויה מכם לביאה תתקדש לי הרי כלן מקודשות חוץ מן האחיות או האשה והבת וכן הדין בשהיתה ביניהן אחת שאינה ראויה לקדושין בשום פנים כגון גויה או שפחה או אשת איש שאם צירף את כלן ואמר הרי כלכם מקודשות אין אחת מהן מקודשת ואם אמר הראויה לביאה תתקדשי לי כלן מקודשות חוץ מאותה שאינה ראויה אמר לשתי אחיות או לאשה ובתה אחת מכן תתקדש לי או שאמר לאב אחת מבנותיך מקודשת לי שתיהן צריכות גט שקדושין שאין מסורים לביאה הם לענין שצריכה גט וכן אם אמר לכמה נשים כלכן ואחת מן האחיות מקודשות לי כלן מקודשות והאחיות צריכות גט זו היא שטת גדולי המחברים שאע"פ שפסקו באמר את וחמור שקנה מחצה בקדושין בקדש הרבה נשים כאחת והיו ביניהן שתי אחיות או אשה ובתה הואיל וצירף את כלן ביחד אף הנכריות אינן מקודשות ומ"מ אנו פסקנו במסכת קדושין שאף בזו הנכריות מקודשות כדין את וחמור שקנה מחצה ולא הוצרכו להעמידה שם בראויה לביאה תתקדש לי אלא לדעת האומר את וחמור לא קנה ויש מסכימים לדעת גדולי המחברים ואף רבותי פירשו בה הטעם כיון שדין את וחמור שבקדושין... שוה לשל דיני ממונות שבדיני ממונות לא כיון המקבל לזה אלא מחצה והרי נצטרפה מחשבתו למעשה אבל קדושין הוא סבור לקנות חמש נשים ואינו קונה אלא שלש אף כשתאמר קונה כאת וחמור והילכך ראוי לומר שלא קנו כלל:

3 המקדש את האשה בגזל שגזל לאחרים קודם יאוש אינה מקודשת לאחר יאוש מקודשת ואם גזל לאישה עצמה וחזר וקדשה בו אם אמרה הן הרי זו מקודשת ואם שתקה אם היו שם שדוכין הרי זו מקודשת ואם לא היו שם שדוכין אינה מקודשת ואם היה שביעית וגזל ממנה פירות של שביעית וקדשה בהם הרי היא מקודשת שפירות שביעית הפקר הן ואין כאן גזל ולפי דרכך למדת שהמקדש בפירות שביעית מקודשת ושהמקדש בגזל אינה מקודשת אלא על הצדדין שאמרנו והוא שהוצרך לומר של שביעית היתה אחר שאמר שלהן היתה:

4 שכ"מ שאמר נכסי לפלני ופלני קנה כל אחד מחצה ואם אמר לפלני ולבניו קנה הפלני מחצה ובניו בין כלם מחצה אפילו הם מאה וכן כל כיוצא בזה מעשה באחד שאמר לאשתו נכסי ליך ולבניך אמרו חכמים תטול היא מחצה ובניה בין כלם מחצה אלא שמ"מ נמחלה כתבתה אחר שנתחלקו כל הנכסים בפניה כמו שהתבאר:

5 לחם הפנים מצותו לסדרו על השלחן בכל יום שבת ושל שבת זו מסלקין אותו בשבת הבאה ומסדרין אחר תחתיו ואת שמסלקין אותו חולקין אותו מחצה בין משמרה הנכנסת ומשמרה היוצאה ומחצה לכהן גדול כמו שיתבאר במקומו:

6 מלך שהטיל מס ואמר שיעשו עטרה או איזה דבר אומה פלנית ואומה פלנית אפילו היתה אמה זו מרובה וזו מועטת עושין אותה בין שתיהן וכן אתה דן בכל כיוצא בזה:

7 כבר ביארנו שהמנחות שערו חכמים שששים עשרונים נבללין בכלי אחד בשמן הראוי להם אבל ששים ואחד אין נבללין יפה בכלי אחד אפילו הכלי היה מחזיק כמה עשרונים ואם נדר יתר מששים עשרונים מביא הששים בכלי אחד והשאר אפילו לא היה אלא עשרון אחד מביאו בכלי אחר ואם הביא יתר מששים עשרונים בכלי אחד אפילו ששים ואחד פסול ואע"פ שאמרו אם לא בלל כשר מ"מ ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ושאין ראוי לבילה בילה מעכבת כמו שהתבאר מעתה מי שאמר הרי עלי מנחה מאה עשרונים מביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחר ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחר יצא אלא שמן המובחר להביא ששים בכלי אחד הואיל ומתחלתו מכוין לקרבן גדול ואפילו אמר הוא בנדרו להביאם בשני כלים מ"מ לא הזכיר שני כלים אלא מפני שידע שאי אפשר לו להביאם בכלי אחד ומ"מ הואיל וכונתו לקרבן גדול כל כמה שאפשר לו להביא בכלי אחד מביא:

8 שמועות אלו שנזכרו כאן שהלכה בהם כרב יוסף כלם במסכתא זו ויש דברים אחרים שהלכה בהם כרב יוסף וכבר ביארנו את הענין בפרק יש נוחלין בשמועת קנין מאימתי הוא חוזר:

9 מי ששלח לבני ביתו חפצים וכלי מילת וכיוצא באלו בדורון שיחלקוהו כראוי להם והיו שם בנים ובנות רואין ענין הדורון ונותנין את שראוי לבנים לבנים כגון ספרים וכלי מלחמה וכיוצא באלו ומה שראוי לכלם ר"ל לבנים ולבנות הרי הם לבנים אבל מה שראוי לבנות לבד כגון תכשיטין וצניפין וכיוצא באלו אם היו שם בנות נשואות ונשי בנים נותנין אותם לנשי הבנים ואם יש שם בנות שאינן נשואות נותנין אותן לבנות וכל כיוצא בדין זה מדין אומדנא הוא יוצא שכך אנו אומדין דעת השולח ואם יש שם צדדין לעשות אומד על דרך אחרת דנין אותה לפי אומד הדעת ומפני זה כתבו גדולי הצרפתים בזו שלא היתה לו אשה שאם היתה לו אשה לאשה נותנין כל שראוי לנשים:

10 בתלמוד המערב בכתבות פי"ג ה"א התבאר על מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני הרי בנותיו בכלל ויראה לי בשיש שם ראוי לבנות ואם בשעת מיתה ואמר אלו לבני אין הבנות בכלל:

11 שכ"מ שאמר נכסי לבני בלשון רבים ולא היה לו אלא בן אחד אבל היתה לו בת אין לבת כלום אפילו בלשון מתנה לא כיון זה ליתן אלא לבן ואע"פ שהזכיר לשון בנים דרך הלשון הוא להזכיר לשון רבים במקום יחיד בענין זה כמו שנאמר ובני פלוא אליאב גדולה מזו שאפילו היה לו בן הבן שהרי זה ראוי לירשו עם הבן ואמר נכסי לבני בלשון רבים הואיל ולשון זה אינו לשון ירושה הכל לבן היחיד ואין אומרים מאחר שהזכיר בנים ואין לו אלא בן אחד אין זה אלא כמכוין לכלול בן הבן עם הבן שאין אדם עשוי לקרוא בן הבן בן במקום הבן והרי אמרו הנודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים:

12 התבאר בכתבות ק"ט ב' על מי שאמר הרי מניח דקל שלי לבתי ולא נמצא לו דקל אלא שנמצאו לו שני חצאי דקל זכתה הבת בהן שאדם עשוי לקרוא שני החצאין דקל:

13 ומי שאמר נכסי לפלני ולא ידענו אם זה שבא הוא אותו שאמר אם לאו או שהיו שם שנים באותו השם ולא בירר לאיזה מהם ומת יש בזו דינין חלוקין והתבאר בכתבות פ"ה ב' על ענין זה שמעשה היה באחד שאמר נכסי לטוביה שכיב ואתא טוביה ואמרו הרי בא טוביה אמר לטוביה ואתא רב טוביה אין זה כלום טוביה אמר רב טוביה לא אמר ואם היה גס בו עד שאינו מדקדק לכבדו כל כך דנין שעליו הוא אומר ומורידין אותו לנכסיו ואם באו שנים שכן ותלמיד חכם או קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם שכן וקרוב שכן קודם שניהם שכנים שניהם קרובים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני:

14 במסכת יום טוב פרק שני כ' א' התבאר על שכ"מ שאמר תנו ארבע מאות זוז לפלני וישא את בתי הרי זו זוכה בארבע מאות והבת אם רוצה לישא ישא ואם לאו לא ישא שמאחר שהקדים זכיית המעות לנשואי האשה בשניהם למתנה הוא מתכוין וכל שנותן שתי מתנות הרי המקבל נוטל את שתיהן אם ירצה או אחת מהן אבל אם אמר ישא את בתי ויטול ארבע מאות לא נעשו המעות מתנה אלא בתנאי נשואי הבת ואינו נוטל עד שישא וכבר ביארנו הענין במסכת יום טוב:

15 המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי והוא שאמר הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלים השביחו לעצמם וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה אמר הר"ם כשהוציאו מקצת הנכסים בקצתם והשביחו הנכסים השבח לאמצע אבל אם הוציא אחד מהם משלו להשביח הנכסים והשבח לאותו שהשביח ואע"פ שהוא אינו ממונה עליהם ואמרו האשה שהשבחה זו היא כשהיא יורשת בעלה עם שאר יורשיו כגון שהיא בת ראובן שנשאת לשמעון ומת ראובן ולא הניח בנים זולתי אשת שמעון ואח"כ מת שמעון דודה ואישה הנה היא יורשת אותם עם שאר אחי שמעון והוצרך זה הענין האחרון לפי שיעלה על הדעת הואיל שיש לה בזו שם טוב שהיא שולטת ומשבחת הנכסים שתמחול קמ"ל:

16 אמר המאירי הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע פירשו בגמ' ששבחו נכסים מחמת נכסים ר"ל ששכרו פועלים מתפישת הבית לנטוע ולזרוע ואע"פ שהם משתדלים בכך וטורחים לצאת ולבא ולקצירה ובצירה כדרך בעלים לטרוח בשלהם שסתם הדברים גדולים מוותרים טרחם לקטנים וחכמי התוספות כתבו שאף גדולים לגדולים כן אלא שדבר בהוה ואין הדברים נראין ומ"מ לדברי הכל גדולים וקטנים השבח לאמצע ר"ל שכלם נוטלין לפי חלקם אבל אם השביחו מחמת עצמם ר"ל ששכרו פועלים משלהם או שעשו הם בעצמן במלאכת שלא היו הקטנים יכולין לעשותם השביחו לעצמם וכיצד שבח זה לעצמם יש אומרים שאם לא השביחו אלא חצי הנכסים אותו שבח שלהם שלעצמם השביחו ואין זה נראה שמאחר שלא חלקו אין אומרים שחלקם השביחו אלא כל שהשביחו אם כל הנכסים אם מקצתם נותנין להם חצי השבח ובחצי השבח הנשאר נעשו כיורד ברשות כדין שותף שאמרו שהוא כיורד ברשות ושמין להם על העליונה ורשות ירידתם הוא כדי שלא יעמוד חלק הקטנים בורה וכן דעת גדולי המפרשים ויש אומרים לדונם כיורד שלא ברשות לשום לו על התחתונה ר"ל שאם הוצאה יתרה יטלו השבח ואם שבח יתר יטלו ההוצאה ואין נראה כן ומ"מ במלאכה שהיו הקטנים יכולים לעשותה השכר לאמצע שהיה להם להרגילם בכך ולא להתעסק בשכר במה שהם יכולים להתעסק לעצמם והוא שאמרו אפילו הניח להם אביהם אודייני השכר לאמצע וענין אודייני הוא כסא גדול שיושבין עליו ודומה לו בענין אבלות מו"ק כ"א א' לא ישב על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי אודייני ובעלים משכירין אותו עם גופן לשמור ממנו גנות ופרדסים ונמצא ששכר זה מחמת עצמן הוא ואע"פ כן השכר לאמצע מפני שמלאכה זו אף הקטנים היו יכולים לעשותה:

17 ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן ופירשו בירושלמי בשאמרו כן בבית דין ולחכמי קטלונייאה ראיתי שדי בכך בפני עדים שאין זה אלא גלויי מילתא בעלמא ולפי מה שפירשנו אתה צריך לפרש שכל שאמרו כן בבית דין או בעדים לשטה האחרת אפילו השביחו הנכסים מחמת נכסים כגון ששכרו פועלים מתפישת הבית יטלו חצי השבח בחלקם ובחצי השבח האחר נוטלים חציו שהוא רביע כל השבח אלא שיראה לגדולי המפרשים שהם נותנים רביע ההוצאה לקטנים הואיל וההוצאה היתה מן האמצע או ששמין להם חצי ההוצאה בשבח ומה שהשביח חלק הקטנים יתר על ההוצאה נוטלים בו החצי לא שיהא כל השבח שלהם שאין אמירתם מועלת אלא שאין מוותרים להם דבר משלהם או מטרחם אלא שיעשו כיורד לשדה חברו אם ברשות ואם שלא ברשות על הדרכים שביארנו ואם ברשות בין שדה העשויה ליטע לשאינה עשויה ליטע על הדרך שהתבאר במציעא ק"א א' וגדולי המחברים כתבו אף בזו ר"ל שאמרו ראו מה שהניח לנו אבא וכו' דוקא בהשביחו מחמת עצמן והוא תמה וכבר הגיהו בה עליהם גדולי המגיהים:

18 וכן האשה שהשביחה את הנכסים אחר מיתת בעלה פירשוה בגמ' באשה יורשת בנכסי בעלה כגון ראובן ושמעון אחים שהיו לשמעון שתי בנות ומת שמעון ונשא ראובן אחת מהן ומת בלא בנים שנמצאת אשתו יורשת עם אחותה וכן הדין אם עשאה היא שותפות עם היתומים ואם תאמר מה הוצרכה להשמיענו והיינו רישא שמא היית סבור לומר אף בהשביחו נכסים מחמת נכסים הואיל ואשה אין דרכה לטרוח הרי היא כמי שהתנית בבית דין שלעצמה משבחת או שמא אף באמרה בבית דין היית סבור לומר מתוך ששמועתה מתפרסמת על שהיא טורחת לפני היתומים מוחלת בכך ומ"מ אלמנה שאינה שתפת בנכסים הרי היא כנכרי אצל הנכסים ונעשית כיורד לשדה חברו אם ברשות אם שלא ברשות מר כדאית ליה ומר כדאית ליה:

19 למדת לפי דרכך על מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים ועמד אחד מהם ונשא ונתן במעות בעסקים וסחורות ומיני פרקמטיאות השכר לאמצע אע"פ שהוא משתדל בכך וטורח לצאת ולבא ומתבטל ממלאכתו ומ"מ פירשו בגמ' שאם הוא תלמיד חכם וידוע בו שאינו מתבטל אלא בהכרח הרי זה כמי שהתנה וכמעשה שהוזכר כאן רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו ועבד בהו עיסקא אתו אחוה תבעוה בדינא קמי דרבא אמר להו רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני ואע"פ שלא התנה הרי הוא כמי שהתנה ומ"מ אף אחר שנעשה באותה סחורה כתף וחמר הרי זה עמל הגוף ודומה לשבחו מחמת עצמן ואע"פ שכלל השבח נכסים מחמת נכסים הוא משערין מה שיש בו מן השבח מחמת עצמו אבל רב ספרא לא נעשה כתף ולא חמר ואע"פ שהיה יושב למכור ומתבטל או הולך לתבוע חובותיו הנה והנה אלמלא שבטולו בטול תורה היה לא היו שמין לו כלום אבל אחר שהיה בטולו בטול תורה שמו לו ליטול חצי שבח בחלקם וכן אתה דן בכל שיש בו הוכח ברור שאינו מוותר חלקו וגדולי המפרשים כתבו בענין זה שמעשה של רב ספרא לא היה כעין משנתנו ולא היה חלקו מעורב עם חלק אחיו אלא שנעשה אפטרופוס עליהם שמנהו אביו והיה יכול למסור המעות לאחר לשם עסק וחשב בעצמו שיהנה הוא בהן מה שיהנה בו מתעסק אחר והדבר ידוע שכל מה שכתבנו להיות השבח לאמצע הוא בשתף בנכסים אבל אפטרופוס אפילו טרח והשתדל בגופו או בממונו אין לו אלא הוצאתו שעל דעת השבחה נתמנה ואם הוציא בממונו יטול מה שהוציא ואם טרח בגופו יטול כשאר פועלים לא שיהא לו בשבח כלום אא"כ התנה כן עם הממנה ומטעם זה היו אחיו באים בטענה עליו ודנו בו שמתוך שהוא אדם גדול לא היה מתמנה אלא בדרך זה ואין הדברים נראין ואלו באפטרופא אין להפריש בין תלמיד חכם לשאינו תלמיד חכם וכל שכן שאבי יתומים בטוח בתלמיד חכם יתר מן האחרים אלא שהיה שתף בנכסים ומעצמו ירד כגדול אחים המשתדל בשביל האחים ובשביל עצמו:

20 ויש שואלין בגופה של משנה היאך בית דין מניחין את הגדולים להשתדל בנכסי הקטנים והלא אמרו אין מורידין קרוב בנכסי קטן ופרשו שזו בניזונים יחד ואין להם חזקה זה על זה וכן שהממון בידם אבל הורדה מתחלה אף במתפרנסים יחד או אפילו לעכב בידם אם לא היו מתפרנסים יחד אין בית דין מניחים להם אא"כ נתמנה מצד האב וכן כתבנוה בפרק המפקיד ב"מ ל"ט א' זהו ביאור המשנה על הדרך שיתבארו עניניה בגמרא ובדברי המפרשים וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: