מאירי על בבא בתרא קמ״א

1 אע"פ שמתנאי כתבה להיות הבנות נזונות מנכסי האב מ"מ בחייו אין כופין אותו לזון לא בבנות ולא בבנים ודוקא מבני שש ולמעלה אבל עד בני שש כופין ומבני שש ולמעלה אע"פ שאין כופין מצוה לו לזון הבנים והבנות ואם לא רצה מכלימין ומביישין אותו על הדרך שיתבאר ברביעי של כתבות מ"ט ב':

2 שכיב מרע שאמר אם תלד אשתי תחלה זכר ואחריו נקבה יטול הזכר מאתים והנקבה ולא כלום ואם תלד תחלה נקבה ואחריה זכר תטול הנקבה מנה והזכר מנה וילדה זכר ונקבה ולא נודע איזה ראשון הזכר נוטל מנה ממה נפשך והמנה האחר נעשה ממון המוטל בספק וחולקין ונמצאו לזכר מאה וחמשים שהם ששה דינרי זהב ולנקבה חמשים שהם שני דינרי זהב וכן כל כיוצא בזה ומ"מ בזו אי אתה מפרשה בבריא ובהקנאה שאם כן הרי הנקבה והזכר באותו מנה מוציאים והאב מוחזק אלא בשכיב מרע שחלק נכסיו ומת ונשארו הנכסים בחזקת הראוי לזכות בהם או בבריא על הדרך שביארנו וכגון שהאב סלק עצמו מהם או שמת האב אח"כ אף באלו יש לפקפק ולהעמיד את הנכסים בחזקת היורשים להיות האחרים מוציאין ומתוך כך ראוי לפרשה מדעת הנותן אבל שלא מדעתו לא ואף הרשאה אין מועיל בה שהרי לא הוכרו ולדעת האומר שהרשאה מועילה בפשוט אע"פ שלא הוכרו אפשר לפרשה בהרשאה:

3 שכ"מ או בריא על הדרך שהזכרנו שילדה אשתו וצוה המבשרני במה נפטר רחמה של אשתי אם ילדה זכר יטול מנה ואם נקבה יטול מאתים יתקיימו דבריו על הצד שאמרן ואם בשרו בזכר ונקבה אינו נוטל כלום ואע"פ שבמשנה אמרו אם זכר ונקבה נוטל זכר מנה והנקבה מאתים מ"מ במבשר אינו נוטל כלום שאין זה בשורה אצלו ופירשו בירושלמי בטלה צרת הבת את שמחת הזכר ופירשו שהתאומים מכחישין זה את זה ובא זה ומאבד את זה ואינו מתבשר בכך ואע"פ שסוגיא זו מוכחת שבשורת הבת חשובה לו יותר והוא קוראה צרת הבת ושמחת הזכר מ"מ תכלית הכונה מפני הזכר והבת תחלה שהוא מכוין בה להיותה סימן יפה לבנים ואם אמר אם ילדה זכר ונקבה יטול ולא פירש כמה הואיל ופירש לזכר לבד ולנקבה לבד נותן לזכר ונקבה כפחות שבשניהם ואם בשרו בולד שאינו בן קיימא אינו נוטל כלום וכתבו גדולי המפרשים שכן הדין בטומטום ואנדרוגינוס:

4 כבר ידעת שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכל שכן אין אדם מקנה למי שלא בא לעולם א"כ המזכה לעובר לא קנה ומ"מ בעובר שלו קנה הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וזהו שאמרו במשנתנו אם ילדה אשתי זכר וכו' ויש אומרים דוקא בשכ"מ אבל בבריא ודרך הקנאה לא ואין זה כלום ואף המפרשים משנתנו בשכ"מ מטעמים אחרים נגעו בה כמו שביארנו אף בבנו כתבו גדולי קדמונינו דוקא בשהעובר בן ארבעים יום שכבר נקרא נוצר ונתנה בו נשמה אבל קודם ארבעים יום מיא בעלמא הוא ואין לו זכיה והרי הוא כמי שמזכה לבנים שיהיו לו מאשתו ולא נתעברה עדין שאין זה כלום ויש להם ראיה במסכת יבמות פרק אלמנה ס"ט ב' ממה שאמרו שם לענין אכילת תרומה מיא בעלמא הוא ומ"מ רוב מפרשים חולקים בזו ממשנתנו שהיא שנויה בסתם ועוד שמאחר שמן הדין לא קנה ומשום קורבת דעתו נגעו בה אין חלוק בין ארבעים לפחות מארבעים:

5 כבר ידעת שבת ישראל הנשאת לכהן אוכלת בתרומה ואם מת בעלה ונשאר לה זרע ממנו אוכלת בשביל הזרע נשארה מעוברה אינה אוכלת בשביל העובר ואף עבדיו אין אוכלין בשביל חלקו של עובר אע"פ שיש לו זכיה בנכסים שהילוד מאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל היו לו אחים אוכלים בשביל אחיו ואם היה עובר זה חלל פוסלם מתוך חלקו הואיל ויש לו זכייה וגדולי המחברים חולקים בה לומר שאינו פוסל עד שנולד ואין הדברים נראין בת כהן שנשאת לישראל ומת בעלה אם אין לה זרע חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה ואם יש לה זרע ישראל אינה חוזרת לאכילת תרומה ואפילו נשארה מעוברת העובר פוסלה מלאכול בתרומה וכן פוסל את העבדים מפני שיש לו זכייה בהם נמצא העובר פוסל בבת כהן שנתאלמנה מישראל ואינו מאכיל בבת ישראל שנתאלמנה לכהן: