מאירי על בבא בתרא ח׳

1 מסים וארנוניות ותשחורות המוטלים על הצבור בין שהוא מס קבוע עליהם בין שהוא מס שמחדש להם ותובעו עכשו מהם אין תלמיד חכם חייב ליתן חלק בהם וראשי הצבור שמכריחין אותו בכך עוברים על דברי חכמים ואף רמז לזה בספרי הקדש במה שאמר דריוש על אנשי כנסת הגדולה מנדא בלו והלך לא שליט למרמא עליהון ודרשו בו מנדא זו מנת המלך בלו זו כסף גולגולתא והלך זה ארנונא ומ"מ יראה לי שלא הוזכרה כאן לפטור תלמיד חכם אלא למנת המלך והוא הנקרא כרגא או מס הידוע וקבוע על כלל הצבור וכן הדין בכל מיני מסים ותשחורות המוטלים על הכלל שהצבור חייבים להפקיע חלקם של תלמידי חכמים בשלהן אבל כסף גלגולת והוא הקבוע בפרט על כל פרט ופרט וכן ארנונא והוא מעשר בהמתו ותבואתו אין הדברים נראין להיות האחרים פורעין מה שהוא מתחייב בפרט ואע"פ שבכלם נאמר לא שליט וכו' דריוש הוא שצוה בכך ומוחל להם אבל לא הוזכרה כאן אלא למנת המלך וכך הדין בכל שהוא מוטל על הכלל וכן נראה לי ברור אלא שגדולי המחברים כתבו בקצת חבוריהם שהצבור חייבים לפרוע בשבילם אף באלו והביאו בשם רבותיהם שעשו מזה מעשה והדברים נראין כמו שכתבנו ומ"מ אף בזו כתבו גדולי הפוסקים דוקא בתלמיד חכם שאינו מתעסק בצרכי העולם כלל ותורתו אומנותו לגמרי אבל שאר תלמידי חכמים שמצרפין עניני העולם עם למודם אינם בכלל זה והדברים נראין:

2 במסכת נדרים ס"ב א' אמרו שמותר לתלמיד להודיע את עצמו במקום שאין מכירין אותו עד שיכירוהו ויכבדוהו כראוי לו שנאמר ועבדך ירא את י"י מנעוריו ולא נאמר יהללך זר ולא פיך אלא במקום שמכירין אותו שם אמרו גם כן שבכל מקום שהוא לשם עם אחרים על איזה עסק שיש לו ולאחרים שם הן בבית דין הן באיזה מקום מותר לו לומר תלמיד חכם אני השתדלו בעניני תחלה ושלחוני שנאמר ובני דוד כהנים היו מה כהן נוטל חלק בראש שנאמר וקדשתו אף תלמיד חכם נוטל חלק בראש:

3 כל שבני העיר נמלכין ועושין חפירה חדשה להוציא להם מים נפרעין ממנה אף מן היתומים שהרי זכות הוא להם ומ"מ אם לא מצאו מים ונמצאת הוצאתם ללא צורך מחזירין להם את חלקם שהרי אין כאן אלא חובה ואין חבין להם ומ"מ תלמידי חכמים נפרעין מהם בזו שהרי אף הם צריכין מים וכן בכל דבר שהכל משתמשים בו והוא שיש מי שפירש בזו תקון רחבה של עיר ומפרשין כריא דפתיא מלשון ירחיב שתרגומו יפתי ומ"מ בעלי שטה ראשונה פרשו פתיא הכלי שמונח שם תמיד לשתות בו עוברי דרכים ומ"מ אם לא היתה הוצאה זו בדמים לשכור פועלים אלא שיוצאים בני העיר לשם וחופרים הם בעצמם אין מכריחין תלמידי חכמים בכך שאין כבודם במלאכה פחותה כזו:

4 אע"פ שהותר לתלמיד חכם להיות חתן בין האבלים שלא לפרוע חלקו במסים וארנוניות על הצד שביארנו לא יהא מורה לעצמו בכך להשתמש בשל אחרים בכבוד תורתו אלא כל שיכול לדחוק את עצמו שלא ליהנות בכבוד תורה עושה מעשה היה ברבינו הקדוש שפתח אוצרו בשני בצרות אמר כנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד אבל עמי הארץ לא יכנסו דחק ר' יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו ר' פרנסני אמר לו קרית אמר לו לאו שנית אמר לו לאו אמר לו במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב פרנסני כעורב פרנסו לאחר שיצא אמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו ר' שמעון ברבי שמא יונתן תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה מימיו בדקו ומצאו כדבריו באותה שעה אמר רבי יכנסו הכל מוטב שיתפרנסו הכל ואל ימשכו צנועים ידיהם מן הפרנסה זה שהיה רבינו הקדוש מתיר לעצמו להיות אכזרי לעמי הארץ מפני שאף הוא היה אומר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ ואף המסים והתשחורות בשביל עמי הארץ הם באים מעשה היה במלך אחד שהטיל מס על צבור שבטבריא לעשות לו כליל נזר על ראשו ובאו כלל ההמון לפני רבי ואמרו לו ליתבו רבנן בהדן ואמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק פלגא אתת לקמי דרבי אמרו ליה ליתבו רבנן בהדן אמר להו לא אמרו ליה ערקינן אמר להו ערוקו ערוק כולהו פשט ההוא כובס שדיוה אכובס ערק כובס בטל כלילא אמר רבי אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ שהרי כשהלכו להם עמי הארץ בטלה גזרה זו ולא נתבקשה לתלמידים:

5 עובד ע"ז דינו בסקילה וממונו ליורשיו ומ"מ עיר הנדחת ממונן אבד ודינן בסיף כמו שמפורש בפרשת עיר הנדחת שיירא של חמרים או של גמלים או משיירות אחרות העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה אם נשתהו שם שלשים יום הרי הם בכלל אנשי העיר והם בסייף וממונם אבד ואם לא נשתהו שם שלשים יום הרי הם כיחידים והם בסקילה וממונן פלט שמא תאמר מה ענין שבעיר הנדחת נדונין כבני העיר לשלשים יום ולענין הוצאת חומה דלתים ובריח ביארנו במשנתנו שאינו מכלל בני העיר לענין זה עד שידור שם שנים עשר חדש טעם הדבר שכל שדר במקום שלשים יום אע"פ שאינו מבני העיר הרי הוא בכלל יושבי העיר ובעיר הנדחת נאמר יושבי העיר ולעניני שמירות העיר מ"מ אין ראוי לכללו עמהם עד שיהא מבני העיר אף לענין נדרים הלכה שכל המודר הנאה מבני העיר אסור לו ליהנות מכל ששהה שם שנים עשר חדש הא פחות מיכן מותר לו ליהנות ממנו הא אם היה מודר הנאה מיושבי העיר כל ששהה שם שלשים יום אסור לו ליהנות ממנו פחות מכן מותר:

6 כבר ביארנו שהיתומים מכריחים אותם לפרוע לכל הוצאה שהיא עשויה לשמירת העיר כגון חומות ושערים ופסים ושלשלאות ושכר שומרי העיר בלילה ושכר שומרי כלי זין ושכר הבאים ממקום אחר מ"מ מסים וארנוניות ראיתי לגאוני ספרד שכתבו שאין מטילין אותו עליהם ולקצת חכמי הדורות ראיתי שדין המס כדין שאר דברים העשויים לשמירת העיר ומכריחין אותם ויראה לי לדברי הכל שבזמן הזה כל המסים והתשחורות צרכי שמירה הם ומ"מ אין כופין אותם על הצדקות אפילו לפדיון שבויים אלא שיראה מסוגיא זו שאם הם עשירים ונראה לבית דין או לפרנסי הדור שהם נוחלים כבוד בכך עד שיוצא הפסד ממונם בשכר כבודם כופין אותם:

7 ולפי דרכנו למדנו שפדיון שבויים מצוה גדולה שבשאר הצדקות ואחר שכן הרי היא קודמת לכל שאר הצדקות ומ"מ יתבאר במקומו שאין פודין אותם ביתר מכדי דמיהם מפני תקון העולם:

8 אע"פ שביארנו שאין אדם נקרא מבני העיר עד שידור שם שנים עשר חדש יש דברים שהוא נכלל בדין בני העיר לפחות מזמן זה כיצד מכיון שדר שם שלשים יום כופין אותו ליתן לקופה של צדקה דר שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן לתמחוי דר שם ששה חדשים כופין אותו ליתן לכסות עניי העיר דר שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן לדמי קבורת עניים דר שם שנים עשר חדש כופין אותו לכל כמו שביארנו במשנה:

9 קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות תמחוי נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגבויו וחלוקו שוה והיאך הוא ביאור דבר זה צריך שתדע שהקופה היא נגבית במעות והוא דבר קצוב על כל אחד ואחד וגובין אותה אע"פ שאין שם צורך שעה וכשגובין אותה נותנין אותה לקופה של צדקה עד שיצטרכו לחלקה כלה או מקצתה אבל התמחוי נגבה בתבשיל ומיני מזונות ואינו דבר קצוב שאינו נגבה אלא לצורך שעה וגובין לפי מה שצריך להם וצריכין לקצוב על כל אחד ואחד הראוי לו לפי ראות עיניהם מעתה הקופה אין בגבייתה שום אומדנא והילכך נגבית בשנים ומ"מ אין מוסרין אותה ליחיד שהרי יש שררה בגבייתה וכמו שאמרו ממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת ואין עושין שררה על הצבור בפחות משנים אבל החלוק יש בו אומדנא לפני הטפול ולפי החסרון והצרך וכל שהוא צריך אומדנא ושקול הדעת הוא כדיני ממונות שצריכין בה לבית דין נוטה לילך בו אחר הרוב והתמחוי אף בגבייתו צריך בו לאומדנא ולשקול הדעת ויש גורסין בתמחוי שגבויו וחלוקו הכל בשנים מפני שהוא דבר המתקלקל ונעשה לצורך שעה ולפיכך צריך למהר בדבר ושנים מזדמנים הרבה יותר בנקל משלשה ומ"מ לא מצינו גירסא זו בכל הספרים:

10 גדולי הרבנים גורסין כגירסת הספרים ר"ל נגבה בשלשה ומתחלק בשלשה ולא מפני שאף הגבוי יש בו צורך אמדנא שלא נאמר דמיון דיני ממונות אלא לחלוקו ולדעתם אפילו היה התמחוי דבר קצוב אין גובין אותו אלא בשלשה שהתמחוי צריך שיתחלק מיד מתוך שאינו דבר המתקיים ואם גובהו שנים שמא משיגבו וירצו לחלק לא ימצאו שלישי מיד לימנות עמהם והדבר מתקלקל ולחלקו בשנים אי אפשר שהרי כל שבענין חלוקו כדיני ממונות הוא ומתוך כך הצריכו שלשה אף בגבויו אבל לא מצד אומדנא שהגובינא נראה לדעתם שבנדבה היתה הן לקופה הן לתמחוי ואין אומד שלהם לענין הגוביינא מעלה ומוריד ומה שאמרו בתמחוי מפני שגבויו וחלוקו שוה פירושו לשטה זו שהוא נגבה ומתחלק ביום אחד קופה אינה נגבית אלא מערב שבת לערב שבת אבל תמחוי נגבה בכל יום מכיון שאם משהין אותו מתקלקל ונפסד אין ממתינין את גבויו מערב שבת לערב שבת וכן קופה סתמה לעניי העיר אבל תמחוי סתמו אף לעניי עולם:

11 רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה אע"פ שלא התנו ולשנותן לכל מה שירצו ר"ל שאם גבו קופה וחלקו והותירו ולא הספיק להם תמחוי שגבו לוקחין מדמי הקפה ולוקחים מהם תמחוי וכן אם גבו תמחוי והותירו מוכרין את התמחוי ונותנין דמיו בקפה וזה שאמרו לכל מה שירצו פירשו בו גאוני ספרד לכל מה שירצו ממה שהוא צרך עניים וכעין קפה לתמחוי ותמחוי לקופה ששניהם צרך עניים ואף משניהם לשאר דברים שהם צרך עניים כגון כסות ומדור לעניים אע"פ שאינו ממין קופה ותמחוי הא מ"מ לשנותן לשאר דברים שאינן צרך עניים או אף ליתן לשאר עניים מה שגבו לשם עניים אלו בפרט אסור מפני שהוא גזל עניים ואע"פ שהותירו והוא שאמרו במסכת שקלים מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי וכן מותר עני לאותו עני ר"ל שאם גבו לו והותירו על מה שהוא צריך המותר שלו וכן אמרו למטה בסוגיא זו מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עולם וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא דעביד חד ומתני איהו נמי עביד חד ומתני אלמא דוקא בתנאי הא שלא בתנאי לא ואם לא שלא היה יכול לשנות אלא לדבר שהוא צרך עניים שגבו בשבילם מה היה צריך לשנות והלא ריש מתא היה וכל שיש במדינה חכם הממונה על עניניהם הרי הוא רשאי לשנות בכל העיר אלא שהדבר כמו שכתבנו ואין להם לשנות שלא בתנאי אלא לצרך אותם העניים שגבו בשבילם ומ"מ אם היה שם חכם שהכל גובין על דעתו אינו צריך לתנאי הואיל ומחליף לצרכי עניים אע"פ שאינן מעניי אותה העיר כמו שאמרו שם אמר רב אשי אנא לאתנויי ומי לא צריכנא כיון דכל דאתי אדעתא דידי אתי מאי דבעינא עבידנא ור"ל שאין כאן גובינא לשם פרט אלא לשם כל מי שירצה הוא ליתן לו:

12 וגדולי המחברים כתבו שאף קופה ותמחוי רשאין בני העיר או חכם הממונה עליהם לשנותן לכל דבר שהוא צרך צבור אע"פ שאינו צרך עניים ויש מביאין קצת ראיה לדבריהם ממה שאמרו למטה מריש לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנשתא ופירשו בה שהיו ניקחות ממותר עניים ונאמר שם כיון דשמעה להא דתניא רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קפה יתיב אלמא שאף למה שאינו צורך עניים היו משנין אותם ומ"מ אנו מפרשים שלא ממעות עניים ניקחו אלא שהיו מוקדשות לישב שם הבאים לתפלה וכשהיה רבה בא לשם שלא בשעת תפלה לקבוע שם את פרקו לא היה רוצה לישב בהן עד ששמע שכל מה שנגבה לצרך עניים מותר לשנותם לצורך עניים והוציא משם שאף כל מה שנקח או הוקדש לצורך צבור מותר לשנותו ולהשתמש בו לכל מה שירצו בצרכי צבור ופירוש זה נראה לי ברור שאם כדבריהם היאך אמר כל כך להדיא לא הוה יתיב מר אציפי דבי כנישתא והיאך היה הדבר רגיל כל כך להיות הציפי נקחות ממעות עניים והיה לו לומר פעם אחת נקחו ציפי ממותר עניים ולא רצה לישב בהן שלקיחת הציפי ממותר עניים אינו דבר המצוי כל כך אלא ודאי כך היה שהיו הצבור מקדישין ציפי לישב בשעת תפלה על הדרך שבארנו:

13 זה שכתבנו שיכולים לשנות מיהא לדבר שהוא צורך עניים אע"פ שלא גבו לאותו דבר כתבו גם כן גאוני ספרד דוקא בצדקות שפוסקין הצבור על עצמן אבל מה שפסקו אחרים או יחיד שפסק צדקה על עצמו או שהקדיש לדבר אחד הוא עצמו יכול לשנותה עד שלא באת לידי גבאי ומשבאת ליד גבאי אסור אא"כ התנה ומ"מ אין בני העיר יכולים לשנותה אף לאחר מותו לשום דבר אע"פ שהוא צרך עניים הואיל ולא לאותו צרך הוקדש ואפילו נתישן הקדש זה ונשתקע שם בעליו ממנו ומה שאמרו ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת עד שלא נשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותה לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות ואם נשתקע אף לדבר הרשות מותר טעם הדבר מפני שאותו הקדש היה לצרך בית הכנסת ובית הכנסת צרך בני העיר הוא וברשות שלהם הוא שהרי יש להם רשות למכרה אף למשתי ביה שכרא כמו שהתבאר במקומו אבל מה שהוקדש מעיקרו לעניים אין לבני העיר רשות בו כלל לשנותו לדבר אחר ואע"פ שהם מוטלים עליהם מ"מ אינן מוטלים עליהם אלא למה שהם חסרים אבל למה שאינם חסרים אין מוטלים עליהם וכל שמכרוהו בני העיר או שינו בו בטל הוא וחוזר:

14 מקצת חכמי צרפת כתבו שרשאין בני העיר לשנות קופה ותמחוי אף לדבר שאינו צרך עניים ומ"מ דוקא שלא יפסידו עניים אלא לשעה שכל שהוקדש לעניים צריך שלא יפסידו עניים אא"כ לשעה וכן לדעתם כל הקדש יחיד עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה לאחר שבאת ליד גבאי אסור אא"כ התנה כמו שביארנו ואם מת אותו יחיד אם הוא דבר שאינו לעניים כגון נר ומנורה אם הוא דבר המסויים עד שלא נשתקע שם בעליו לדבר מצוה מותר ואין צריכין להחזיר לדבר הרשות אסור ואם הוא דבר שאינו מסויים או מסויים ונשתקע שם בעליו ממנו מותר אף לדבר הרשות ובלבד שיהא צרך העיר על הדרך שכתבנו לגאוני ספרד ופירשו בתלמוד המערב שכל שהיה שם בעליו כתוב עליו הרי הוא כמי שלא נשתקע שם בעליו ממנו אבל היה הקדש זה של יחיד זה לעניים רשאין בני העיר לדעת זה לשנותו אף לדבר שאינו צרך עניים ומ"מ דוקא לשעה הא מ"מ צריכים הם להשלים ושלא להשהות להם והוא שאמרו בירושלמי ר' חייא אזל לחמוץ יהבו ליה דינרין למיפלג ליתמי וארמלאתא נפק פלגינהו לרבנן ושאל בבית המדרש צריך להפריש תחתיהן או לא והשיבוהו שצריך להפריש תחתיהן ואפילו נתנם על דעה כל בני העיר שאין בני העיר יכולין לגזול נדבתם של אלו כדי ליתן לאחרים ושמא אף גאוני ספרד מודים בה ר"ל שמותר ללות מהם לשעה וכדברי תלמוד המערב:

15 אף הצדקה כתבו גדולי המחברים שכל שאין נזק לעניים בשהייתה ביד גבאי או שאין שם עניים מותר ללוות מהם ולפרוע בשעת הצרך שאין הצדקה הקדש שיהא אסור ליהנות בה מקצת גאונים כתבו שכל שהקדיש לדבר ידוע ולעניים שאין לבני העיר לשנות אם ראו ראשי קהל או הגזברים נזק או הפסד להקדש בעכובו כגון שהוא קרקע וחוששין למצרן אנס לגזלו וכיוצא באלו וראו תועלת במכירת אותו דבר ליקח בו דבר אחר עושין אנן סהדי שדעת המקדיש לתועלת הקדשו ולא לנזקו וכן כתבו שאם הקדיש ומנה גזברים להתחלק לפי ראות עיניהם הרי הניח הקדשו למראית עיני המנהיגים ומחלקים במה שירצו ודברים אלו כלם מסורים לפרטי דבריו של מקדיש ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:

16 רשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המדות ר"ל לקוץ להם שער לכל דבר שירצו אפילו ללחם ולבשר ולשאר הדברים וכן על המדות ר"ל להוסיף על המדות או לפחות בהן או לקוץ שער לשכר הפועלים בכל אומנות שירצו ויהא אחר תנאי זה כל סתם מקח וממכר ומשא ומתן וכל סתם שכירות על פי התנאי ולא עוד אלא שרשאין להסיע על קיצתן ר"ל להסיע עצמן מדין תורה ולהתנות על עצמם שכל שיעבור על תנאי מתנאיהם שיתחייב בקנס כך וכך ומוציאין אותו הקנס ממנו בבית דין על דרך מה שאמרו הפקר בית דין הפקר וכמו שנאמר וכל אשר לא יבא בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה או שיתחייב מלקות או נדוי הכל לפי תנאם וכן אפילו בני אומנות אחת רשאין לפסוק דבר ביניהם בעניני אמנותם שלא ברשות בני העיר כגון שלא יעשה אחד ביום חברו וכיוצא באלו ומשיעבור על כך שיתחייב בכך וכך ומ"מ יראה לי שאין בני אומנות אחת רשאין לעשות קיצת שער בעניני אמנותם בלא רשות בני העיר שהרי מפסידין בני העיר בכך שלא כדין אף זה שבארנו בבני אמנות אחת שרשאים להתנות ביניהם שלא יעשה אחד ביום חברו ולחייב את העובר בקנס ידוע בלא רשות אנשי העיר וגדוליה יתבאר למטה דוקא במדינה שאין בה חכם חשוב לתקן דרכי המדינה אבל אם יש שם חכם חשוב אין יכולין לענוש ולהפסיד אלא מדעת החכם ואם הענישו חייב המעניש לשלם ומ"מ דוקא חכם שהוא פרנס וממונה על מעשה העיר לפשפש בהם ולתקן את המעוות אבל שאר תלמידי חכמים אין להם כלום בדבר זה וכן כתבו גאוני ספרד יש אומרים ואף בבני העיר כלם הדין כן שאם יש שם אדם חכם וממונה על כך אין תנאם כלום אא"כ ברשותו וכן פירשוה רוב מפרשים ולא יראה לי כן אלא בפרטי העיר כגון בני אמנות או אמניות אבל כלל העיר יראה שאף הם מתנים שלא ברשותו שהרי אף הם יכולים לבטל את מנויו יש אומרים שאף בני אמנות אחת אם היה תנאי זה ברשות כל בני אותה אמנות יש לה קיום אף בלא רשות חכם ולא נאמר דין אדם חשוב אלא בשהתנו על עצמם שנים או שלשה או מקצת בני האמנות לבד והוא שנאמר במעשה זה האמור למטה על ענין זה הנהו תרי טבחי דאתנו בהדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעיה למשכיה אזל חד עבד ביומא דחבריה וקרעינהו למשכיה אתו לקמיה דרבא חייבינהו לשלומי דכל דאיכא אדם חשוב לאו כל כמניהו דמתנו ומאחר שלא נזכר מעשה אלא בשנים יראה להם שאילו היו כלם בעצה אחת על כך אין הדין כן ואין הדברים נראין:

17 כבר ביארנו שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים בדבר שבממון הא כל עסקי ממון שאין בו שררה ממנין בו אפילו אחד מעתה גבאי צדקה שבידם למשכן הואיל ויש כאן שררה אין ממנין בה פחות משנים אבל כל שאין בידו למשכן או שאר צדדין שבשררה ואין שם אלא צד נאמנות כגון גזבר שאינו בה אלא נפקד ממנין בה אפילו אחד וכל שאין ממנין בה פחות משנים אין ממנין בה שני אחים ששני אחים כאחד הם חשובים:

18 אע"פ שאמרו ממשכנין על הצדקה ראוי לגבאי שלא למשכן ושלא להכריח בכך אלא מי שהוא מוחזק בעושר ושיכול ליתן כמה שהוא מטיל עליו אבל מי שיודע בו שאין היכולת בידו אין לו להכריחו על כך וכל שכן שיש לו להשגיח שלא לתבעה למי שהוא נכבד ואין היכולת בידו והוא מתביש על שאין בידו ליתן וכל מי שלוחץ ודוחק בכך מי שאין ספק בידו לעשות הרי זה רשע ובכלל פרנס המטיל אימה שלא לשם שמים וזהו שאמרו ופקדתי על כל לוחציו אלו גבאי צדקה ומי שמתבונן בכך ואינו מכריח מי שאינו ראוי לכך וכן שאינו נמנע מלכוף את זה שהוא ראוי לכך הרי הוא בכלל שופטי צדק הדנין דין אמת לאמתו וכן הדין בכל גובינות שבצבור וזהו שדרשו והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין הדן דין אמת לאמתו וביאורו אצלי שמלת המשכילים פירושו מתבוננים ועושין עניניהם אחר המתון וההתבוננות כמו משכיל אל דל ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו גבאי צדקה לפי דרכך למדת שכל שאינו רוצה ליתן צדקה או שאינו רוצה ליתן כמו שראוי לו בית דין או הפרנסים כופין אותו ויורדין לנכסיו וממשכנים עליה אפילו בערב שבת:

19 מלמד תינוקות ראוי לו לפנות מכל עסקיו ולעסוק בהם ובלמודם אף בשעה שהוא פורש מהם לפי הצרך ההכרחי ראוי לו להיות לבו ומחשבתו עליהם וכל שעושה כן הרי זכה וזכה את הרבים ומקומו מושכר לו דרך הערה דרשו ז"ל ומצדיקי הרבים ככוכבים אלו מלמדי תינוקות ואוהביו כצאת השמש בגבורתו אלו החכמים:

20 גבאי צדקה אין רשאין לפרוש זה מזה בשוק שלא יבא אחד מהם לחשד ומ"מ היו שניהם בשוק ויש מאותם שהם גובים מהם קצתם בשער וקצתם בחנות הולך זה לגבות מאותן שבשער וזה לגבות מאותם שבחנות הואיל ונראין שניהם כאחד לכל מצא אחד מהם מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו שמא הרואה יאמר בלבו מעות של צדקה מטיל בכיסו אלא מחשבן ונותן לתוך ארנקי של צדקה וכשמגיע לביתו נוטלם כיוצא בו היה הגבאי נושה בחברו ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא נותנם לתוך ארנקי של צדקה ולכשיגיע לביתו יטלם וכשהוא מונה מעות הקפה לא יהא מונה שנים שנים שלא יאמרו שהוא מכניס שנים במקום אחד אלא מונה אותם אחד אחד וכן יזהרו מן החשד ככל מה שאפשר להם על שם והייתם נקיים מי"י ומישראל גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק ורצה לפרוט ר"ל להחליף פרוטותיהם בדינרין ולהצניעם עד שיבאו עניים מפני שהפרוטות מחלידות מחליפין אותם עם אחרים ואין פורטין לעצמם שמא יחשדום שהם פורטים לעצמם בזול כיוצא בו אמרו גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרים לאחרים ואין מוכרים לעצמם: