מאירי על בבא בתרא קכ״ד

1 זה שביארנו במלוה שאין הבכור נוטל בה פי שנים לא סוף דבר מלוה על פה אלא אף בשטר מעתה אם ירשו שטר חוב אין הבכור נוטל בו פי שנים כמו שיתבאר:

2 חלק זה שנתנה תורה לבכור לא מחלתו אצלו מכל וכל עד שאם יצא עליהם חוב שהיה אביהם חייב לא יהא פורע בו מצד הבכורה כלום אלא עשאו כשני יורשים ואם יצאו עליהם חובות אביהם אף הוא פורע בהם כשנים ואם אמר איני נוטל חלק בכורה ואיני פורע כשנים רשאי ודבר זה תמהו גדולי המפרשים מה הוצרך לאמרה וכי אף הפשוט עצמו אם יאמר איני רוצה בירושת אבי ולא אזקק לחובותיו מי מעכבו בכך ומה בזו בין בכור לפשוט ופירשוה לענין חזרה ר"ל שהפשוט שאמר כך ושאר היורשים לקחו חלקו ופרעו יכול אח"כ ליתן להם מעותיהם ולשוב לאחזתו אא"כ התנה בכך בדרך הקנאה הקיימת שאין זו לא מכר ולא מתנה ולא הפקר אבל חלק בכורה אם אמר כן וחלקו עמו בשוה מה שעשה עשוי ואין יכול לומר בחלק זה דיו במחילה קלה שהרי בכור שנטל כפשוט ויתר כמו שיתבאר ומכיון שאמר אי אפשי בה הופקעה זכותו באותו חלק ומ"מ גדולי הצרפתים כתבו שבחלק פשיטות אין יכול להפקיע עצמו מן הירושה להפקיע עצמו מן החובות שמשעת מיתה נעשה לו יורש ונכנס בעל חוב אא"כ יפקיר או ימכור או יתן וכבר ראיתי מי שכתב שאף משאר נכסיו כופין אותו לפרוע שאם מנכסי אביו לבד מהו צריך לכפותו בהם והרי מסלק עצמו מהם וקחם בשלו ואם להטריחו למכור הרי אף בבעל חוב עצמו אין עושין כן כמו שאמרו בפרק הכותב ומ"מ אי אפשר להם שאמרוה אלא בכדי שיעור החוב שהרי בפרק מי שהיה נשוי יראה כן להדיא בההוא דשכיב ואסיקו ביה מאה זוזי ושבק קטינא דארעא שויא חמשין זוזא וזבנוה יתמי וכו' ואף בזו יש לתמוה והיאך ישתעבדו נכסיו של זה אף לאותו שיעור והרי אף המטלטלין שירשו לא נשתעבדו אלא מכח תקנה ואף גאוני ספרד כתבו בפירושיהם שהפשוט נכנס במקום המוריש שכופין אותו להטפל ולמכור ולא יראה כן כמו שכתבנו אלא שאפשר שבחלק פשטות אם לא רצו להטפל צריך להזמנת בית דין ולשומא אבל חלק בכורה נוטלו בעל חוב להדיא ומ"מ נראין דברי גדולי המפרשים שהדברים אמורים לענין חזרה לענין פסק ומ"מ לענין פירוש כתבו קצת מפרשים שאין אנו צריכין לכך שהפשוט לא הוצרך להשמיענו בו דין זה כלל ואם אינו רוצה לזכות בחלקו לא יפרע ואם יטול אין לו פסידא שהרי לא יפרע אלא כשיעור חלקו אבל הבכור אפשר שתגיע לו פסידא אם יפרע כשנים מצד הראוי והשבח שאין לו בהם בכורה כיצד הגע עצמך שהירושה שוה שש מאות ויש בה שלש מאות שבח ואינם אלא שני אחים הרי שאין כאן בכורה אלא בשלש מאות ונמצא חלקו מאתים ואח"כ חולקים בשוה השלש מאות ונמצא לחלק הבכור שלש מאות וחמשים ויצא עליהם חוב בארבע מאות וחמשים אם יהא פשוט יכול לומר טול חלק בכורה ופרע פי שנים לא ישארו לו מכל ירושתו אלא חמשים דינרין ונוח לו שלא יטול ויחלקו בשוה ויפרעו בשוה:

3 שני חלקים אלו של בכור חלק אחד הם ומתוך כך כשהם חולקים נוטל את שתיהן כחלק אחד במצר אחד וכבר כתבנוה בפרק ראשון:

4 יש לפקפק בשבח זה הבא על ידי שנוי שפסקנו עליו שאין הבכור נוטל בו פי שנים אם תפיס אם מוציאין מידו אם לאו שהרי לא הוחלט בגמ' לפסוק כרבנן אלא שאמרו מטין איתמר ומ"מ השביחו היורשים אף ר' מודה בה ואפילו תפש מוציאין מידו:

5 כבר התחלנו לבאר שהבכור אינו נוטל פי שנים במלוה ומעתה אין צריך לומר ברבית שבה אף אותו שעלה בחיי האב שאף לר' אינו נוטל בו,,, דבר זה אין בו חלוק בין על פה בין בשטר שאין אומרין כיון דנקיט שטרא בידיה כמאן דגביא דמי אלא ראוי הוא בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ואע"פ שבמלוה בשטר אנו אומרים שעבודא דאורייתא אינו נוטל בה וקצת מפרשים פירשו הטעם הואיל והלכה מכאן ולהבא הוא גובה אינו קרוי מוחזק שהרי אם הקדיש מלוה או מכר אינו כלום ועוד מתנה קרייה רחמנא ואין בכורה אלא בדבר הראוי לינתן ואי אפשר להפקיעו אבל מלוה אף אחר מתנה או מכירה יכול למחול ואע"פ שביתומים שלא נשאר להם קרקע מאביהם וגבו קרקע בחובת אביהם פסקנו שבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם טעם הדבר מפני שהיה החוב משועבד לו מדר' נתן וכמו שאמרוה בפסחים פרק כל שעה אבל לענין בכור אינו מוחזק ואין חלוק במלוה גם כן בין שהגיע זמנה בשעת מיתת המוריש ובין שלא הגיע זמנה וכן יראה ממה שכתבנו שאין חלוק בין שטר שיש בו שעבוד נכסים לשאין בו ואפילו יש בו אפותיקי מפורש ויש לפקפק בה ושמא לא נאמר אלא בשאין שם שעבוד נכסים אבל כל שיש שם שעבוד נכסים וכל שכן אפותיקי לא ומ"מ ממה שהזכירו דברי רבא שאמר גבו קרקע יש לו בענין שעבודא דאוריתא בסוף המסכתא יראה שאע"פ שיש שם שעבוד נכסים אינו מוחזק ויראה שכן הדין אף באפותיקי הואיל ואפשר להסתלק במעות ומ"מ אם יש על מלוה זו משכון בידו יש לנו לדון בה דרכים אחרים והוא שאם יש בידו קרקע ממושכן על הלואה זו כתבו גאוני ספרד שאם הגיע זמנה בחיי האב הויא ליה כהלואה גרידא הואיל ויכול לסלקו אבל אם לא הגיע זמנה הואיל ואין יכול לסלקו הרי הוא כקרקע שלו ובמקום שנהגו לסלק בכל עת שירצו הרי היא מלוה גמורה כמו שכתבנו במציעא פרק נשך אע"פ שיש דברים שיש בה דין קרקע גמור לפי מה שכתבו הגאונים אפילו הגיע זמנה או במקום שנהגו לסלק הואיל והוא מוחזק בה בחיי הלוה כגון ליפרע שלא בשבועה וכן אם המלוה מכר החוב והחזיק את הלוקח במשכונה שאינו יכול למחול ויש אומרים שהבכור נוטל בה פי שנים ולא אמרו בפרק נשך שלא ליטול בה הבכור פי שנים אלא בריוח היוצא ממנה ומטעם שבח אבל כשתפדה נוטל בה פי שנים וכן כתבוה שם גדולי המפרשים ויש מוסיפין על דבריהם שהבכור יכול לכופם לחלוק גוף המשכונה ומ"מ במקום שאין מסלקין נוטל אף בשבח היוצא ממנה:

6 היה גוף המשכונה למוריש זה ר"ל שלוה ומשכן קרקעו יש מי שאומר שהדין בה בהפך שאם הגיע זמן או הוא במקום שנהגו לסלק הרי הקרקע כמוחזק ביד אביהם והבכור מכריח את אחיו לפדותו ואם אין בידו לסלק אינו מוחזק ואף לאחר פדיונו אינו נוטל בה ומ"מ עיקר הדברים שהקרקע בחזקת בעליה לא גרע משדה החוזרת ביובל היה ביד המוריש קרקע שגבאו בחובו על ידי שומת בית דין הסכימו כל המפרשים שאע"פ שהשומא חוזרת הואיל ואינה מן הדין אלא משום הישר והטוב הרי הוא קרקע שלו והבכור נוטל בה פי שנים היה משכון זה של מטלטלין יראה שאע"פ שבידו לחלק הואיל והוא קונה משכון והוא ברשותו עד שיכול לקדש בו שהוא מוחזק גמור ונוטל בו פי שנים בכל ענין:

7 אע"פ שהחלטנו את הדבר שלא ליטול בכור במלוה מ"מ מלוה שהבכור בעצמו חייב לאביו יש אומרים שנוטל בה חלק בכורה שמוחזקת היא ומפרשים מה שנאמר כאן במלוה שעמו פלגי כלומר שחולקים בה כחלוקת שאר נכסים ועיקר הדברים בפירושה שחלק הבכורה חולקין ר"ל שהוא נוטל חציה וחציה האחר חולקין בשוה שהדבר ספק אם נקראת מוחזקת הואיל ומוחזקת תחת ידו או שמא אינה מוחזקת הואיל ולא היתה מוחזקת אצל אביו ומתוך כך נוטל חציה וכן כתבוה גדולי המחברים וגדולי הצרפתים:

8 כבר ביארנו בשם מסכת בכורות שהאשה בכתבתה והבנות במזונותיהן אין נוטלות בשבח ואע"פ שבעל חוב גובה את השבח מקולי כתבה שאנו כאן וכן ביארנו שם שהיבם אינו נוטל בשבח שבחלק המת ולא סוף דבר בשבח שבין מיתה ליבום אלא אף בשבח שבין יבום לחלוקה מפני שכל עצמו דינו כבכור מה בכור אין לו קודם חלוקה אף יבם כן ומה שאמרו למטה יש לו לבכור קודם חלוקה דוקא בעיקר ממונא כמו שיתבאר וכן כתבוה גדולי הפוסקים ואע"פ שתחלה כתבוה בדרך אחרת כמו שכתוב בקצת הלכות חזרו אח"כ לכתוב כמו שכתבנו: