מאירי על בבא בתרא מ׳

1 שנים אלו שמיחה זה בפניהם אע"פ שלא אמר להם שיכתובו כותבין לו ונסח השטר יודעים אנו עדים וכו' שבא פלני לפנינו ואמר לנו דעו שפלני מחזיק בקרקע פלני והוא שלי והוא אינו מחזיק אלא לסבה זו והריני מזמינכם לעדות שמחיתי בפניכם ושדעתי להזמינו לדין אלא שאיני יכול עכשו מפני סבה פלנית ואנו דקדקנו בדבריו כהוגן וכראוי וכתקון חכמים וכתבנו וחתמנו שטר מחאה זה ביום פלוני וכתבנו וחתמנו וכתבנו בידו להיות וכו' ואם רצה למחות בפני שלשה אע"פ שאין צריך לכך הדבר נאה ומתקבל:

2 כשם שביארנו במחאה שהיא בפני שנים ושאין צריך לומר להם כתובו הואיל וזכות הוא לו כך המודעא נעשית בפני שנים ואין צריך לומר כתובו וענין המודעא שהיה לו קרקע או מיטלטל נאה ובא חברו והשתדל עמו למכרו לו ולא רצה וחברו זה רוצה לאנסו על כך אם על ידי גוים אם על ידי אנסים אם על ידי הפחדות והבהלות שבידו לעשותן אם שיש בידו ממון והוא כופרו לו אא"כ ימכור לו דבר זה או שכפתו או נגשו או איזו סבה אפילו סבת ממון שזה מוכרח ליתן או למכור מפני סבה זו שעליה זה בא עליו בעקיפין והדבר ידוע שכל שמכר אע"פ שבאונס מכר ולקח דמי המכר שממכרו ממכר בין בקרקעות בין במטלטלין הואיל ואמר מ"מ רוצה אני כמו שאמרו אגב אנסיה גמר ומקנה ומ"מ אם הוא מוסר מודעא קודם כתיבת השטר המודעא מבטלת המכר וכיצד הוא עושה הולך בפני שנים ואומר להם היו יודעים שפלני אונס אותי למכור או ליתן לו קרקע פלוני או חפץ פלוני או למחול לו תביעה זו שיש לי עליו ומזכיר לפניהם את אנסו אם שהוא אונסו בגופו או שכובש את ממונו עד שיעשה לו כך או שאונסו על ידי גוים או אנסים או תקיפים ואומר להם שיראו באותו אונס ושידעו שעל פי אותו האונס הוא מוכר או נותן או מוחל ושהיום או מחר כשיעבור האונס ויחזיר לו את שלו או ימותו האנסים או כל צד שיעבור האונס יעמידנו בדין עליו הרי המכר או המעשה בטל ומוציאין אותה מידו אפילו החזיק בה כמה והלה מחזיר את הדמים אם קבל הימנו דמים כגון במכר ודבר זה הוא אומר עליו עכשו שנעשה בפני שנים ואין צריך שלשה ושאין צריך לומר להם כתובו אלא כותבין לו אע"פ שלא נצטוו על כך שבודאי זו היא כונתו וזכות היא לו ואין המודעא צריכה קנין אלא שלדעתי צריכה הזמנת אותם השנים שהוא מוסרה בפניהם לא נסתלקה אלא שאינה צריכה קנין ושאין צריך לומר כתובו ואם הוא אומר הדברים באקראי ואחרים שומעים לפי תמם אין זה קרוי מודעא שאין מודעא אלא הודעה דרך כוון למזומנים לה ומ"מ אם לא מסר מודעא זו אלא לאחר שנעשה השטר אין מודעה מבטלת המעשה שהרי מ"מ נגמר המעשה בשעת כתיבת השטר אע"פ שהיה אנוס גאוני הראשונים שאלו היאך כותבין מודעא על הפחדה והבהלה לבד והלא באותן שכופין להוציא אמרו שבהכאה כופין אותם ובדברים לא יוסר עבד כמו שאמרוה במסכת כתבות תדע שהפחדת בית דין אינה כלום שאין דרכן לעשות שלא כהוגן והוצרכה למעשה ממש אבל בזו דיו בהפחדה בלבד:

3 אף הודאה בפני שנים אלא שצריך לומר להם כתובו וענין הודאה היא על שלשה פנים אם שהודה בפני שנים על ידי תביעת המלוה אם שהודה מפי עצמו בפני שנים דרך שיחה אם שהודה בפני שנים דרך הודאה כמוסר דברים וכל שהודה על ידי תביעת המלוה אפילו הודה דרך הודאה יכול לחזור ולומר משטה הייתי בך אע"פ ששמעו עדים בשעה שהודה עד שיאמר המודה לעדים אתם עדי או שיאמר להם המלוה כן והמודה שותק הודה מפי עצמו דרך שיחה כגון שהיו קורין אותו מגולגל והוא אומר וכי מה נתחייבתי אלא לפלני ופלני או שהיו אומרים עליו שהיה בעל פרוטה והוא אומר אלו היתה לי פרוטה כבר פרעתיה לפלני ופלני שאני חייב להם כך וכך או שאמר כן ברבים כדרך מי שרוצה להראות שהוא מגולגל אין זה כלום ויכול לחזור ולומר לא אמרתי אלא דרך שחוק או שלא להשביע את עצמי וכיוצא בזה הודה מעצמו לפני שנים שהוא חייב לו דרך הודאה וכמוסר דברים כגון שאמר להם בצנעה דעו שאני חייב מנה לפלני הרי זה משלם על פיהם ואין יכול לומר משטה הייתי בין שהיה התובע לשם בין שלא היה וכן אינו נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וגדולי המחברים כתבו שאם לא היה התובע לשם נאמן לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי בשבועת היסת ואין הדברים נראין ומ"מ הודאה זו שאנו עסוקים בה בסוגיא זו היא זו שהזכרנו שהודה בפני שנים מפי עצמו דרך הודאה או שהודה על ידי תביעת המלוה ואמר אתם עדי ואמר שהודאתו מועלת ומ"מ צריך לומר כתובו ואם לא אמר להם כתובו לא יכתבו אלא יתבע ויברר דבריו בעדותם של אלו מפני שכתיבה זו חוב היא לו שאם הודה רוצה הוא שיהא חובו על פה לא שיהא בשטר שכל זמן שהוא בעל פה יכול לטעון פרעתי וכשהוא בשטר אינו נאמן לומר פרעתי ומתוך כך יראה לי שאם טעו וכתבו ומודים שלא נצטוו לכתוב וטען זה פרעתי שנאמן שהכתיבה כמאן דליתה ואין כאן משום משים עצמו רשע שהרי טועים הם בכך על הדרך שכתבנו במס' ראש השנה ומ"מ יתבאר בסנהדרין שכל שיצא שטר הודאה ולא היה כתוב בו שנצטוו לכתוב ולחתום הרי הוא כשר חזקה שאלו לא אמר להם לכתוב ולחתום לא כתבו וחתמו ויש אומרים מכאן שאפילו העידו שלא נצטוו בכך אין נאמנין וכן יתבאר שם שלא נאמר דבר זה אלא במטלטלין אבל בקרקע אם הודה בפני שנים אע"פ שלא אמר להם כתובו וחתומו כותבין ונותנין שאין כאן לחוש שמא יתן לו ונמצא תובעו פעם שניה וכן כותבין ונותנין אע"פ שלא קנו מידו אבל במטלטלין אין כותבין אא"כ נצטוו ולא עוד אלא שגדולי המחברים כתבו שצריכין להמלך בו אלא שלא יראה כן:

4 הודאה זו שהזכרנו יש אומרים שאפילו אמר להם כתובו וחתומו צריך קנין לשעבד לו קרקעותיו שאם לא יקנו מידו על מה ישתעבדו לו הקרקעות ואע"פ שהוא מודה מ"מ לא ראו עדים ההלואה ואין זה כשטרי הלואות דעלמא שאע"פ שאין בהם קנין נשתעבדו נכסי המלוה ללוה שהרי באלו כבר ראו העדים נתינת המעות והרי זה כערב בשעת מתן מעות שאינו צריך קנין וא"כ אין לפרש בכאן צריך לומר כתובו שאם יכתובו הוה ליה שטר גמור ושמא אינו רוצה לעשותה שטר גמור שהרי לדבריהם אף בכתיבה אינו שטר גמור לטרוף לקוחות אלא שנפרשה לענין פרעתי שאע"פ שבהוציא כתב ידו שהוא חייב לו נאמן בפרעתי בשטר הכתוב על ידי עדים מיהא אינו נאמן בפרעתי אע"פ שאין שם קנין וכמו שפירשנוה ויש חולקין בדעת זו לומר שדינה כשטרי הלואות לענין שאפילו לא קנו מידו נשתעבדו נכסיו בהודאתו לטרוף לקוחות אלא שאין אומרים בהם אחריות טעות סופר הוא שלא נאמר אחריות טעות סופר אלא שמכיון שדקדק המלוה כל כך שלא האמינו אלא בשטר ודאי דעתו היה על האחריות אלא שהושמט מלכתוב אבל זה שמתחלה האמינו והוא הוא שמצוה לכתוב הן מעצמו הן על ידי תביעתו אין אומרים בה אחריות טעות סופר הוא הא אם הוזכר בה אחריות נשתעבדו הנכסים וטורף בה לקוחות וקצת חכמי ההר הראשונים הכריעו שכל שאמר כתובו נשתעבדו הנכסים אף בלא קנין ואין זה כערב שלא בשעת מתן מעות שבזו אין הערב כיד הלוה להשתעבד למלוה אא"כ הלוהו על אמונתו אבל נכסיו של אדם בידו הם ומשתעבדים בהודאתו מכתיבתו ואילך ואין צורך למתן מעות וכן הכריעו שהאחריות בה טעות סופר הואיל ושעבודא דאוריתא או שהעמידוה אדאוריתא ולא עוד אלא שלא הוצרך לומר טעות סופר בשטרי הודאות והלואות הואיל ונשתעבדו מן התורה אלא לשטרי מקח וממכר שלא היה ראוי לומר בהם אחריות אלא בתנאי וקבלה אלמלא שאנו אומרים שדעתם היה לכתבו אע"פ שלא הזכירוהו והסופר השמיטו מלכתוב כמו שביארנו בראשון של מציעא הודאה שבפני שלשה והם בית דין יש בה צדדין שבית דין כותבין לזה שטר הודאה ויש צדדין שאין כותבין לו ודבר זה יתבאר במסכת סנהדרין אבל בפני שלשה שאינן בית דין הרי הם כשנים:

5 הקנין שאדם קונה בסודר על איזו הקנאה נעשה בפני שנים שאין זה אלא עדות בעלמא ואין צריך לומר כתובו ואע"פ שחובה היא לו מפני שסתם קנין לכתיבה עומד שמאחר שממהר להקנותו ואינו מדחהו במטלטלין עד שילך וימשוך ובקרקע עד שילך ויחזיק מתכוין הוא להקנותו מיד ודעתו לכתוב ואין צריכין להמתין את צוויו בכך והוא שאמרו במסכת כתבות נ"ה א' קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה קנין זה שאמרנו שהם כותבין אף בלא צווי הלוה או המשעבד יש אומרים דוקא בסתמא הא אם קודם שנכתב השטר עמד וצווח שלא לכתוב אין כותבין אלא שיגמר הדבר בעל פה ויש להקשות בה ממה שאמרו במסכתא זו קע"ב א' אמר להו רבא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואם כדבריהם היאך כותבין מאותו היום הא מכיון שיכול לחזור בו כל זמן שלא נכתב השטר אין ראוי לגבות בה ממשעבדי אלא מכתיבת השטר ואילך ונמצא מוקדם ומ"מ הם מפרשים אותה שמועה בשטר מתנה או מכר שנתפרש בו שאין שם אחריות ואין פסידא ללקוחות בהקדמתו ושמא תאמר עדין יש כאן מקום פסידא כגון שהקנין באחד בתשרי והכתיבה באחד במרחשון ומכר בנתים שדה ללוי וטרפוה ללוי ואם לא כתבו השטר מיום הקנין היה לוי חוזר וטורף אותה של שמעון וכן הדין אחר שלא נכתב השטר הואיל ובעל הקרקע יכול לחזור יראה שאין זה כלום שקנין זה שבאחד בתשרי אע"פ שלא נכתב חשוב הוא שלא לטרפה ממנו לקוחות הבאות אחריו אבל אינו חשוב לטרוף הוא מן הבאים אחריו הואיל ואין כאן קול ומ"מ עיקר הדברים שאפילו עמד וצוח שלא לכתוב כותבין ואין שומעין לו מאחר שלכתיבה עומד הרי הוא כמי שנכתב:

6 קיום שטרות אינו אלא בשלשה שהרי דין גמור הוא ולא עדות ואין דין אלא בשלשה ואין צריך לומר כתובו אלא כל שבא לפניהם לקיים שטרו וקיימוה כותבין לו שכל שבבית דין עומד ליכתב הוא וענין קיום שטרות שאדם צריך בו לכתיבה הוא כגון שיש לו שטר על חברו וחושש שמא ילכו עדיו למדינת הים או ימותו וכשיבא לגבות חובו יטעון הלוה שהוא מזוייף ומתירא שמא לא ימצא באותו זמן מי שיקיים לו חתימותיו ובא לבית דין ומביא העדים עצמם או אחרים המכירים חתימתם לפני בית דין והם כותבין בסוף השטר במותב תלתא כחדא הוינא כד הנפק שטרא דנן קדמנא ומדאתו פלני ופלני ואסהידו וכו' ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי והרי הוא מאושר ומקויים וזהו הנקרא הנפק או אישרתא דדייני וכבר ביארנו עניניו בארוכה במסכת כתבות הא אם קבל עליו בשטר זה בבית דין והלה טוען שמזוייף הוא אין צריך כתיבה אלא מקיים בפניהם וגומרין את דינו:

7 זה שביארנו במחאה ומודעא והודאה שהן בפני שנים לא מפחד כפירה הוא אלא שאף אם יודה בכך אינו כלום ואין המעשה מתקיים אלא בשנים ואפילו למי שמודה לו שאם מפחד כפירה אף כל דבר שבעולם צריך שנים אלא שבאלו אפילו הודה אינו כלום ר"ל שאין מחאתו באחד כלום אפילו הודה לו חברו שידע במחאתו וכן במודעא וכן הודאה אינו כלום שלא יוכל לטעון עדין משטה הייתי מעתה הואיל והקנין שנאוהו עם אלו או זה יש לומר בו שכל שקנה מחברו בעד אחד או בלא עדים אף אם חברו מודה לו אינו כלום וכן כתבו הגאונים ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שאינו צריך לעדים מאחר שהודה ולא איברו סהדי אלא לשקרי ולא אמרו כאן בפני שנים אלא שלא יוכל לחזור בו וגדולי המפרשים מכריעין שכל שהחפץ שקנו בו ביד הקונה שהוא קנין האמור בתורה ר"ל שלף איש נעלו ונתן לרעהו קנה בלא עדים אבל כל שעדין הוא ביד המקנה כגון שקנו בסודר אינו כלום אלא בעדים שמאחר שהוא מחזירו אצלו אם אין עדים אינו אלא מעשה שחוק וכבר כתבנו מזה במסכת קדושין ובפרק הזהב:

8 מודעא זו שכבר ביארנו ענינה לא סוף דבר שכותבין אותה למי שהמפחיד או אונס רשע או אנס ואלם ואינו נשמע לדין אלא אף בשהאונס או המבהיל אדם הנשמע לדין והיה לנו לומר היאך אנו כותבין לך מודעא אף לכשנכיר את האונס והוא אדם הנשמע לדין אלא לך לבית דין והוי קובל עליו אעפ"כ כותבין לו מודעא מפני שפעמים שהדבר שזה מפחידו או בא עליו בעקיפין צריך לו עכשו ואין לו בית דין מזומן כל כך ועוד שהרי כמה דברים רשאי להפחידו בו שאין כח בבית דין להצילו מידו של זה הגע עצמך שיש בידו ממון והלה מפחידו בדרישתו לומר לא היו דברים מעולם או אע"פ שנתברר לנו אותו ענין ולא יוכל לומר לא היו דברים מעולם אם בא לבית דין יאמר פרעתי וכן כיוצא בזה:

9 ממה שכתבנו למדת שהמודעא צריך שיהו העדים מכירין את האונס ומתוך כך צריכים לכתוב במודעא ואנו עדים ידענו על פלוני זה שאנוס היה וכל שלא כתבו כן אינה מודעא במה דברים אמורים בדבר שהוא מקבל דמים עליו כגון מכר או פשרה שאלמלא שנתברר האונס אע"פ שהוא מגלה בדעתו שאינו רוצה בה אין מודעתו כלום אבל דבר שאינו מקבל מעות עליו אלא שהוא נעשה ברצונו כגון מחילה ומתנה וגט אינו צריך להודיע לעדים... שאינו רוצה באותה מחילה או מתנה או באותו גט ואפילו לא היה אנוס נעשה הגט בטל והמחילה והמתנה בטלות שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנו שהרי הוא מבטלם מעכשו במודעא זו אבל במכר אע"פ שאינו רוצה בכל לבו כל שלא נתברר האונס נאמר אגב זוזי גמר ומקנה ואפילו קבל מעות על הגט או המחילה או המתנה יראה מ"מ הואיל ואינם דברים הראויים לקבל מעות עליהם אין צריכים בהם אלא לגלוי הדעת וכל שגלה דעתו אין צריך להכרת האונס ומ"מ לענין גט מיהא באותם שכופין להוציא כל שאמר בפני בית דין רוצה אני אין מודעתו מבטלתו ומ"מ גדולי הרבנים כתבו בפירושיהם שכל שבמסירת מודעא שבבטול הגט קודם כתיבתו צריך מ"מ שיהא שם איזה צד אונס או איזו סבה אע"פ שאינו צריך לבררה שאם מוסר מודעא לומר כל גט שאצוה לכתוב יהא בטל הואיל ואין שם שום סבה אנן סהדי דבשעת מעשה עושהו גט מעליא ואין מודעה שבבטול שקודם כתיבה מועיל בו אא"כ יבטלנו לאחר כתיבה או יודיע דרך כלל שלאיזה הכרח הוא נותנו אע"פ שאינו מברר וזה שאמרו גלויי מילתא בעלמא הוא פירושו בודאי מוכחא מילתא דאונס יש כאן הואיל ואין כאן מעות וא"כ אין צריך שיברר את אנסו הא כל שהוא מודה או שיודע שאין שם אונס כלל אינו כלום ואף אנו סמכנו בה ברביעי של גיטין והדברים מתקבלים:

10 לפי מה שכתבנו למדת שאף במכר כל שנתברר האונס איזה אונס שיהיה כותבין מודעא למוכר א"כ מה שאמרו בכאן והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני ותירצו מודה רבא היכא דאניס פירושו מודה רבא שכל שהוא אנוס ונתברר האונס איזה אונס שיהיה כותבין מודעא וזה שאמר לא כתבינן מודעא אזביני פירושה שכל שלא נתברר האונס אע"פ שאין נוח לו במכר ואונס מעות הוא שמביאו לכך כגון שהרבו נגישת חובו עד שמכר הואיל ומ"מ אין כופין אותו אלא בהבאת מעות יביאם ממה הצד אין כותבין לו מודעא שרוב המכירות אינן מפני רעתן אלא מאונס מעות שאין מודעא אלא באונס הבא מצד אחרים לא הבא מצד עצמו וזה שהביאו עליה כההוא מעשה דפרדיסא מעשה שהיה כך היה והזכיר מה שאירע בימיהם וענין זה הוא שהיה מעשה בימיהם באחד שמשכן פרדס לחברו לשלש שנים וכשעבר זמן המשכון אמר לו אם אתה מוכרה לי מוטב ואם לאו הריני כובש שטר המשכונה ואומר שלקוחה היא בידי וכגון זו ודאי כותבין והוא הדין לשאר אונסין איזה אונס שיהיה אלא המעות שהיה כך היה והזכירו מה שאירע בימיהם ואלו מכר ולא מסר מודעא היה ממכרו ממכר כמו שכתבנו וכמו שאמרו תליוה וזבין זביניה זביני ואחר שמכר אע"פ שבירר את אנסו אינו כלום אבל כל שמסר מודעא תחלה בטל המכר:

11 ושמא תאמר אחר שכתבנו שצריך שיהו העדים מכירים באונס במעשה זה מיהא היאך היו יודעים עדים אלו את האונס שאם תאמר שהם היו יודעים שבמשכונה בא לידו ואתה סובר שכל כיוצא בזה אין לו חזקה יתבענו על פיהם ואם אתה סובר שיכול לומר אח"כ לקחתיה אין כאן הכרת אונס שמא אחר כך לקחה ואפשר שהיו יודעים שבתורת משכונה בא לידו והיה זה טוען לו בפניהם שבתורת מקח בא לידו מתחלה ואע"פ שטענה זו אינה מועלת הוא מתירא שמא לכשיבא לבית דין יאמר שאחר המשכונה לקחה ותהא טענתו מועלת ומ"מ אחר שאמר בפניהם שלקוחה בידו מתחלה כבר נתברר שקרותו וכן שמא תבעו בפניהם ואמר לקוחה היא בידי והטמינם אחורי הגדר ושמעו שאמר או מכור לי או אטעון טענה זו שאין הטמנה אחורי הגדר מעכבת בענין זה וכן פירשוה גדולי המפרשים וכן כל כיוצא באלו וגאוני ספרד פירשוה שכשהוא תובעו בפני עדים אלו הוא אומר שלקחה וזה אומר לו בחשאי הריני מוכרה לך וזה אומר כתוב לי שטר מכר שלא בפני והביאהו לי ואתן לך הדמים והלך זה וספר לעדים וכתב שטר וקודם שמסרו אמר לעדים דעו שמעות אלו שאני לוקח אנוס אני כמו שאתם רואים והרי מודעא זו קודם מסירת השטר ואין כאן קנין שאין מודעא לאחר קנין ואח"כ אני מוציא מידו והוא לא יהא נותן אל לבו לומר לקוחה היתה בידי מקודם זה שלש שנים שנוח לו לומר כמו שהוא אחר שלא ירגיש במודעא ויאמר אמש לקחתיה והרי המודעא קודמת וכן לא ירגיש לומר אמת הוא שאמש לקחתיה וכבר היתה לקוחה אלא שחזרתי ולקחתיה מפני הערער ועביד איניש דזבין דיניה וכן כל כיוצא בזה ולא היה צריך בשמועה זו לומר אלא מודה רבא היכא דאניס ולא הוצרך להזכיר מעשה הפרדס אלא שראה מעשה והזכירו בהלכה ולמדת מ"מ ממעשה זה שאף אונס ממון כותבין עליו מודעא וכן בהבהלה לבד אע"פ שלא הגיעו האונס ואין אנו צריכין לפרש מודה רבא היכא דאניס כההוא עובדא דפרדסא כלומר שיהא אנוס כאותו אונס והוא שהאונס בגוף אותו דבר עצמו אבל אם היה האונס בדבר אחר אין כותבין מודעא אלא כל אונס שבעולם כותבין מודעא עליו חוץ מאונס מעות אע"פ שמוכרח הוא במכירתו מצד אונס מעות אין כותבין עליו מודעא שרוב מכירות כך הם יש מי שפירש דברים אלו בדרך אחרת לומר שכל שהוא אונסו בגופו כגון סיקריקון או בדבר נכבד יותר מאותו דבר שהוא כופהו למכרו אין מודעתו מודעא מתוך שהוא מפחידו או אונסו בדבר הגדול מאותו ענין גמר ומקנה אבל כל שכופהו באותו דבר עצמו או בכיוצא בו מודעא היא והוא אצלם מה שאמר כעובדא דפרדסא כלומר שבכיוצא בו הויא מודעא הא באונס הגוף ואפילו בדבר הגדול אין מודעתו מודעא וכמעשה של טבי ופפי האמור למטה ואע"פ שבאותו מעשה לא הוזכר בעל שמועה זו ר"ל רבא אלא רב הונא מ"מ יראה שאינם חולקים זה עם זה שהרי שמועת רבא תלוה וזבין זביניה זביני ועליה באה שמועת רב הונא:

12 דברים אלו שכתבנו אין בהם חלוק בין כפהו למכור לו שדה אחד והמוכר בירר לו איזה שדה למי שכופהו למכור שדה זו בפרט ושתיהן בדין מודעא שהרי הוא חמסן בכל אחת מאלו כמו שיתבאר למטה וכל שהוא רוצה לחמוס והוא הכופה למכור וליתן דמים ישנו בדין מודעא אבל גזל קרקע והוחזק גזלן עליה ואח"כ לקחה כתבו גדולי המחברים שאינו צריך למסור מודעא ומעתה הדין כן אפילו גזלו ליתן בו פחות מכדי שוויו ומ"מ אין הדברים נראין ולמטה יתבאר שעידי המודעא יכולים לחתום בשטר המכר שנמסר להם מודעא עליו ואפילו אמר בפניהם שבלב שלם מכרו ובלא שום אונס אין המודעא בטלה בכך שהרי כך הוא כופהו לומר רוצה אני אפילו הודה בפניהם שכבר קבל המעות אינו כלום ומוציאין אותה מידו ומחזירין לזה בלא דמים שהרי אף הוא כופהו לומר שקבל המעות אבל אם מנה הדמים בפניהם מחזיר המעות והלה מחזיר קרקע ופירות שאכל:

13 במסכת ערכין יתבאר שהמודעא יש לה בטול ר"ל שהמוסר מודעא הוא יכול לבטלה אח"כ מעתה הרי שהתנה הקונה עמו לבטל בפני עדים כל מודעא על מכירה זו הרי המודעא בטלה והמכירה קיימת ואין צריך לומר אם אחר המכירה נתן לו ממון או פייסו לבטל את המודעא שבטלה היא ונשאר שטר המעשה קיים ואין צריך לשטר אחר ושמא תאמר והלא אף הוא כופהו בשעת המכירה לבטל המודעא ומה תקנתו באמת כל שהוא רואה שזה מתנה עמו לבטל המודעא בשעת המכירה יש לו גם כן למסור מודעא על אותו בטול ולהודיע לעדים שהוא אנוס גם כן עליה ואם קנו מידו על בטול המודעה של מכירה זו ועל בטול מודעא של מודעא הרי זה בטל ואם מסר מודעא על כל בטול מודעא ומודעא דמודעא עד סוף כל מודעי הרי זה לא קנה ואין בטול מודעא או מודעות מועיל לו כלום אלא כל שנתברר לעדים שהוא מתנה עמו בכך בשעת המכירה לא בטלה המודעא אפילו בקנין ואפילו בשטר אחר הא כל שבטלה לאחר המכירה הואיל ועבר האונס הן מחמת ממון הן מחמת פיוס בטלה ואין בטול המודעא צריך קנין:

14 מה שנהגו לכתוב בשטרות דרך שופרא דשטרא בבטול כל מודעי שבוש הוא ואין ראוי לעשות כן אא"כ נמלכו בבעל המעשה ומ"מ כל שנמלכו עמו רשאים אלא שאם נתברר שהלוקח מתנה על כך ומסר מודעא מתחלה על כל הבטולים לא בטלה הא אם ראו העדים ושאלוהו בינם לבינו אם הלוקח מתנה לו על כך והוא אמר שאינו מתנה דבר זה עמו כלל ושהוא אומר כן ברצון נפשו בטלו הן מודעא הן מודעא דמודעא כמו שיבטלום ואפילו אמר מודעא דמודעא עד סוף כל מודעא יש שם עדין חשש מתנה טמירתא שהיא מודעא כמו שיתבאר בסמוך ומפני זה נהגו לכתוב מודעי דנפקי מגו מודעי שענין מתנה טמירתא מענין מודעא הוא יוצא ומכאן אני אומר שכל שהעדים שואלים אותו בינם לבינו אם רוצה לבטל המודעא וכל מודעא דמודעא ודנפקי מגו מודעא הואיל ואין הלוקח מתנה בכך והוא מבטל בלא תנאי המוכר בטלו כלם שהרי ברצונו הוא מבטלם הא אם לא בטל אלא בבקשת המוכר אם מסר מודעא על הבטולים לא בטלו:

15 גט ומתנה שאין אנו צריכים בהם לידיעת אונס כל שמסר בהם מודעא ובטלם אף בתנאי המקבלים אפילו מסר מודעא על הבטול יראה לי שבטלו המודעות שמאחר שאין כאן אלא גלוי דעתו מי מכריחו ליתן ואם מפני שנותנין לו על הגט ממון על שיוציא אין זה אונס ומ"מ אם היה צד אונס אחר המתברר לעדים כגון כבישת ממונו או לחיצת גופו או איזה צד אונס ומסר מודעא אף על הבטולים אין בטולו כלום הא אם אנסוהו כדין הרי הוא גט מעשה בישראל כדין שהוא כשר כגון אלו שכופין אותם להוציא הן בכתבה הן שלא בכתבה או שהיא אסורה עליו הואיל ובטל המודעא בפירוש בגט מיהא בטל מסר מודעא וכשבא זה לאנסו רצוהו עד שנתפייס אין זה בטול מודעא וכן התבאר במסכת ערכין ואפילו כתב צביתי ברשות נפשאי ובלא שום אונס כמו שכתבנו למעלה:

16 כבר ביארנו בתחלת דברינו שכל שמכר אפילו נאנס באותה מכירה איזה אונס שיהיה הואיל ולא מסר מודעא ממכרו ממכר יתבאר למטה שדברים אלו לא סוף דבר בשדה סתם ובירר הוא איזה שדה אלא אף בשדה זה וכן לא סוף דבר בארצי ליה זוזי אלא אף בלא ארצי ליה זוזי וענין ארצי ליה זוזי יש מפרשים שמנה הוא המעות מלשון המרצה מידו ליד האשה ויש מפרשים שבדק בהם אם טובים אם רעים מענין אסור להרצות מעות כנגד נר חנכה שפירושו אף בבדיקה שכל שמונה או בודק במעות מראה פנים שהוא גומר ומקנה יותר ממי שהוא נוטלם דרך כעס ואינו מונה ולא בודק בהם וגדולי הפוסקים פירשו בענין לא ארצי זוזי שבשעה שהוא אונסו אינו נותן לו מעות הואיל ונתנם לו לבסוף וגדולי המחברים פירשוה אע"פ שלא מסר לו מעות לפני העדים ולא יראה כן שאם כן אף הוא יכול לומר לא נתן לו כלום ומ"מ לדבריהם אם הודה הודה והמכר קיים וכן לא סוף דבר דהוה ליה לאישתמוטי ר"ל שהיה לו שהות לילך לפני עדים ולמסור מודעא אלא אף אם לא היה לו שהות בכך הואיל ומ"מ לא מסר מודעא ומכר ממכרו ממכר ודוקא בקבל המעות שהטעם באלו אגב זוזי גמר ומקנה ויש אומרים כן אף בלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה שאם נתן מעות מכרה קיים ולא יראה כן הא אם לא קבל מעות ודאי אע"פ שלא מסר מודעא לא גמר והקנה ותלוה וזבין אמרו תלוה ויהיב לא אמרו וכן אמרו לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל ופירשוה בשלא נתן מעות כמו שנבאר והילכך לענין מתנה שאין בה קבלת מעות אע"פ שלא מסר מודעא כל שנודע שבאונס נעשה אינו כלום ואין צריך מודעא למתנה אלא בשאין שם אונס המתברר ואנו צריכים לגלוי הדעת:

17 ממה שכתבנו למדת שמי שנתחייב לחברו ממון יאמר לו או קבל סחורה זו בפרעונך בכך וכך או אכפור לך את חובך ונתברר אונס זה לעדים על הצדדין שהזכרנו למעלה ומסר מודעא על כך שמשלימין לו את חובו וכן מי שחייב לחברו וכופר בו ואומר לו או אני מחזיק בכפירתי או אתן לך כך וכך ומחול לי ומסר מודעא על כך שמבטלין את מחילתו וכן כל כיוצא בדברים אלו וילמד סתום מן המפורש:

18 מי שאנסוהו לקנות אין אומרים אגב אנסיה גמר וקני אלא קובל לבית דין ומחזירין אותו ואפילו לא מסר מודעא ואפילו נתנו לו מעות בכדי לקנות וכן כתבו גאוני הראשונים:

19 יש מי שאומר שאם מסר זה מודעא ולא כתבו לו שטר ואח"כ כתב שטר המכר ועדי המודעא מעידים על המודעא שאין זה כלום הואיל ואין כתב המודעא בידו וכמו שאמרו למטה לא אתי על פה ומרע לשטרא ומ"מ גאוני הראשונים שבספרד כתבוה בשעדים החתומים בשטר המכר הם הם שמעידים על המודעא ואין דבורם מבטל כתיבתם אבל אם עדי המודעא הם עדים אחרים ולא אותם החתומים על שטר המכר הרי הן יכולים להעיד אף בעל פה ולבטל את שטר המכר ואע"פ שאמר להם כתובו שהיה להם לכתוב הואיל ומ"מ לא כתבוהו יכולים להעיד על פה ומ"מ אנו כתבנו בשני של כתבות שאף בעדים החתומים בשטר נאמנים אף בשאין שם כתב מודעא וכן עיקר ולא אמרו לא אתי על פה ומרע לשטרא אלא לדעת רב נחמן שאמר בעדים שאמרו מודעא היו דברינו שאין נאמנים ואין הלכה כמותו כמו שביארנו שם וכמו שיתבאר למטה בסוגית המשנה הרביעית:

20 מעשה היה ב"מ ע"ב א' באחד שמשכן פרדס לחברו והיה מכריחו למכרה לו על הפנים שהזכרנו למעלה והקנהו לבנו קטן ואח"כ מכרה לו ויש לשאול מה הוכרח להקנותו לבנו קטן והיה לו למסור מודעא ושמא תאמר שהקנאתו לקטן יותר חזקה אין זה כלום אדרבה יותר היה שוה לו מסירת מודעא שכשהקנה אותה לבנו ואח"כ מכרה ובנו הוציאה מידו חוזר הלוקח וגובה מן המוכר אף שבח שהשביח קרקעו שהרי כך קבל לו אחריות וכן הוציא הבן מידו פירות שאכל וחוזר הוא וגובה אותם מן המוכר ובדין מודעא לא נתחייב באחד מאלו הא אין לך לומר אלא שלא נתברר אנסו והוצרך לקנותה לבנו קטן:

21 מודעת הגט כבר ביארנו שאין צריך בה לאונס אלא כל שמסר מודעא הן לבטלו הן להתנות בו איזה תנאי בטל הגט כפי המודעא ואם בטלה אף בתנאי המקבלים נתבטלה הואיל ולא נתברר שם אונס אחר ואם מסר מודעא על הבטול לא בטלה עד שיבטל כל מודעא ומודעא דמודעא הא משבטל כל מודעי עד סוף כל מודעי בטלו כולם וגדולי המחברים מצריכים שאחר הבטול לא יניחוהו לילך עד שיגיע גט לידה או שלוחה שמא אחר הכתיבה ימסור מודעא על הנתינה:

22 המתנה שאדם נותן לחברו בקרקע צריך שתהא נתונה בפרסום ובלא העלמה והוא שיאמר לעדים כתבוה בשוקא חתמוה בפרהסיא ואם צוה להם להטמין ולכתבה בסתר אין מגבין בה כלל אלא כמי שאינה היא חשובה ואם החזיק מוציא מידו בדין צוה לכתוב מתנה סתם ולא אמר להטמין ולא ליכתב בפרהסיא אף זו חוששין לה וחששא זו לא שאם החזיק אין מוציאין מידו אלא שמדקדקין אחריה היאך היתה נעשית וכל שלא הוציא לאור אחר החקירה שבפרהסיא ניתנה פוסלין אותה כך פירשוה קצת מפרשים וחשובי הגאונים פירשוה גם כן שמדקדקין עליה וכל שיתגלה לנו בה צד נדנוד אונס אפילו דרך הטרחא שהטריחו המקבל בכך פוסלין אותה לגמרי ואם לא נתגלה לנו בה כלום אחר החקירה מכשירין אותה לגמרי וכן עיקר ומ"מ כל שמחזיק בה בלא ערער הנותן אין מבטלין אותה עשה שני שטרי מתנה על שדה אחד לראשון מתנה מסתרת ולשני מתנה גלויה אחרון קנה ואם החזיק הראשון הרי השני מוציאה מידו ואם היתה הראשונה סתם והחזיק יראה לפי מה שכתבנו שאין השני יכול להוציא אחר שבדקנו בה ולא נתגלה לנו בה שום נדנוד של אונס וגדולי המחברים נראה דעתם שאף מתנה סתם דינה כמסותרת בפירוש לידון בלא כלום גאוני האחרונים שבספרד חלקו עוד בין מסתרת לגמרי למתנה בסתם שהמסתרת לגמרי פסולה לגמרי והמתנה בסתם חוששין לה בשהיא הולכת לזמן אבל אם נתנה מעכשו הואיל ויורד בה לאלתר אין לך פרסום גדול מזה:

23 כבר ביארנו שהמתנה אין המוסר מודעא עליה צריך לבירור אונס אלא כל שגלה דעתו שאינו רוצה במתנה זו ומסר מודעא בכך אינה מתנה עד שיבטל מודעא על הדרכים שביארנו וכן ביארנו שכל שנודע שנאנס במתנה זו אין צריך למודעא שהרי אין כאן מעות שנאמר אגב זוזי גמר ומקני ומ"מ דוקא באונס הבא לו מצד המקבל או אחר אבל אונס הבא לו מצד עצמו כגון שהיה לחברו חפץ פלני והוא צריך לו ביותר ומבקשו הימנו ואינו רוצה ליתנו לו אא"כ נותן לו קרקע פלני או שרוצה לקדש את האשה ואינה מתרצית לו אא"כ יתן לה קרקע פלני אין זה אונס שהרי בידו שלא ליאנס בכך וכן כל כיוצא באלו ואם נתן ולא מסר מודעא נתן ומ"מ הועיל אונס זה שאם לא מסר מודעא אלא שקדם ונתן לאחר מתנה מסתרת ואח"כ נתנה לזה או לזו מתנת פרהסיא שאלמלא אונס זה לא היתה המתנה הראשונה מועלת כלום אונס זה עושה אותה כמין מודעא ולא קנאה זה או האשה וכל שכן שלא קנאה בעל המסתרת מעשה היה באחד שרצה לקדש את האשה ואמרה לו איני מתרצית לך עד שתכתוב לי כל נכסיך הלך לכתוב לה כל נכסיו בא בנו הגדול וצוח עליו ואמר לאותם העדים לכו וכתבו לזה מתנה מסתרת שלא יגיעו הדברים באזני האשה ואח"כ כתב כל נכסיו לאשה ונתקדשה לו והרי היא לא התנית להעמידם בשופי אלא לכתוב לה מ"מ ובאו האשה והבן לדין וגמרו הדין שלא קנה אחד מהם הבן שהרי מסתרת היא והאשה שהרי אונס מעורב במתנתה ואע"פ שאונס הבא מחמת עצמו הוא כל כיוצא בזה נעשית מתנת הסתר כמודעא לחברתה ומ"מ אלו קדמה מתנת הפרהסיא היתה מתנה אע"פ שהיה בה קצת אונס הואיל ומחמת עצמו הוא בא וקדמה זו אם יש שם קנין מונין בה משעת הקנין שהשטר אינו אלא לראיה ואם אין שם קנין מונין משעת הגעת השטר המתנה ליד המקבל שאין הכתיבה כלום עד שיגיע לידו הואיל ועיקר הקנין בה:

24 יש מן הגאונים שהיה סבור לומר שכל שהיה לו צד אונס אף מחמת עצמו כעין מעשה שהזכרנו אף בלא מודעא ואף בלא מתנה המסותרת לאחר בטלה המתנה ופירשו בשמועה זו ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה ואף בלא מתנה זו היה דן אותה כן ואין זה כלום שכל שאין בה מודעא או כעין מודעא אין אונס הבא מצד עצמו כלום ומ"מ הם מנהיגים מטעם זה לכתוב בשטר מתנה בלב שלם ובנפש חפצה ושלא בשום אונס:

25 זה שביארנו בדין מתנה טמירתא לא סוף דבר בבריא אלא אף בחולה הדברים אמורים הואיל ואינו מצוה מחמת מיתה ומ"מ כתבו גאוני הראשונים שבמתנת שכיב מרע והוא המצוה מחמת מיתה אין חוששין בה לסתם מתנה ואע"פ שלא אמר כתבוה בשוקא וכו' הרי היא כשרה לגמרי ודנין בה בלא פקפוק ומ"מ אם היא מסתרת בפירוש פסולה ומ"מ אם צוה להטמין את הדברים עד לאחר מיתה אין זו מסתרת שהרי בשעה שהמתנה ראויה לחול כבר הרשה לגלותה וכן כתבוה גדולי הפוסקים והמחברים:

26 חכמי פרווינשאה כתבו שבזמן הזה כל שאומר לכתוב מתנה בסתם כותבין אע"פ שאין בדבריו כתבוה בשוקא וכו' שכל האומר כתבו בזמן הזה דעתו לומר כתבו כתקון שטרות וכראוי וכתקון חכמים ויש לפקפק בדברים אלו למעשה ומ"מ גדולי הפוסקים כתבו בתשובת שאלה שלא נאמר בסתמא חיישינן אלא בשראו שם קצת נדנוד של אונס כגון שהיה אדם מטריחו תמיד ליתן לו או אשה שאינה רוצה לינשא לו אבל כל שנותן מדעת עצמו אין לחוש בסתם כלל וכל שתבא לידינו מתנת סתם בודקין אחר הנותן ואם נתגלה לנו איזה צד הטרחא או נדנוד אונס חוששין לה ואם לאו אין חוששין כמו שכתבנו למעלה וכן כתבו קצת גאונים שכל שלא הגיע השטר ליד המקבל אם אמר למתנה מסתרת נתכוונתי טענתו טענה ואיני מבין דבריהם שאם יש קנין הרי קנה בחליפין ואם אין שם קנין הרי אפילו צוה לכתבה בפרהסיא לא קנה עד שיגיע השטר לידו ויכול לחזור ושמא אף בקנין הם אומרים כן וכל שהיא סתם ראוי להאמינו הואיל ועדין לא הגיע השטר לידו:

27 חוכך אני לומר שמי שרוצה ליתן מדעת עצמו ורוצה להעלים מפני קנאת האחים כגון שרוצה ליתן לאחד מבניו במקום האחרים ורוצה להעלים שלא להטריח את עצמו בקנאת האחים שאין זה בדין מתנה מסתרת הואיל והסבה נכרת שלא לחוב לאחרים הוא וכמו שכתבו גדולי המחברים שטעם פסול מתנה מסתרת הוא שרוצה הוא להערים למכור אחר מתנתו ולהפסיד להם אבל זה כבר הוכרה הסבה ואם תשיבני בעל האשה שנתנם לבנו הגדול ולא הועיל יראה שאף הוא לא היה רוצה בכך ומתוך צעקתו עשה אבל מי שבנדבת לבו בא לעשות כן יש לנו לדון כן ומ"מ אין בידינו להכריע:

28 מקצת גאונים היו סבורים לומר שלא נאמר בסתם מתנה לחוש למתנה טמירתא אלא בשאין בה קנין שאין מכוין להקנותו אלא בשטר ואנו צריכים לגלות הדבר אבל כל שקנו מידו הקנין מפרסם ובסתם מיהא אין חוששין אלא שאף הם חזרו שאף בקנין אנו צריכים לפרסום המתנה:

29 צד זה שאנו דנין בה שהמתנה המסתרת נעשית מודעא לחברתה אין ביאורה אלא במתנת אותו שדה בעצמו על הדרך שפירשנוה ומ"מ אין בה הפרש בין שאמר זה לאותם העדים בעצמם שצום על הגלויה שיאמר להם קודם שתכתבו את הגלויה כתבו לפלני מתנה מסתרת בין שצוה לעדים אחרים צריך שידחוק להם את השעה שיכתבוה קודם לראשונים שיהא זמנה מוכיח עליה שהיא ראשונה וקצת גאונים דקדקו שאינה מצויה אלא באותם העדים בעצמם ואין זה כלום: