מאירי על בבא בתרא קל״ג

1 שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד ולא הוזכרו בה לא לשון מתנה ולא לשון ירושה אלא שאמר נכסי לפלני אם הוא ראוי לירשו נוטלם משום ירושה ואם אין ראוי לירשו נוטלם משום מתנה שכיב מרע שצווחו לו ואמרו לו נכסיך למי שמא לפלני והוא משיבם בדעת מכוונת אלא למי קנה פלני זה כל הנכסים ואם הוא מן הראויים לירש נוטלם משום ירושה ואם אינו ראוי לירש נוטלם משום מתנה שמא תאמר הואיל ומ"מ זכה בהם מה לי אם בלשון ירושה מה לי אם בלשון מתנה כבר ביארנו שאם הוא ראוי לירש ונטלם משום ירושה אין לה הפסק ומ"מ לדעת גדולי הפוסקים הואיל וכל לשון מתנה אצל יורש ירושה היא אף בלשון מתנה כן ויראה לי לפרשה לדעתם אם ראוי לירשו נוטלם על כל פנים משום ירושה שאף בלשון מתנה גמורה כן ואם אינו ראוי לירשו שאלו היה נדון בלשון ירושה היה מפסיד דנין לו בלשון מתנה:

2 גדולי הפוסקים כתבו מכח שמועה זו ששכיב מרע שחלק נכסיו במתנה אלמנתו ובנותיו נזונות מנכסיו ואע"פ שאמרו אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים דוקא במתנת בריא או מכירתו אבל מתנת שכיב מרע הואיל ואינה קונה אלא לאחר מיתה אין תנאי בית דין נדחה מפניה שאף היא ר"ל מתנת שכיב מרע תקנת חכמים היא ואע"פ שבאחים ששעבדו לאחר מיתת אב אמרו בכתבות שאין מוציאין מ"מ אף זו מתנת בריא או מכירתו הוא ואע"פ שהם קדמו אין מוציאין אבל מתנת שכיב מרע אינו נקרא שעבוד והאשה והבנות ניזונות אע"פ שלא נתנם בלשון ירושה והם גורסין בכאן מי גרע השתא ומה בירושה דאורייתא ניזונות במתנת שכיב מרע דרבנן לא כל שכן וכן כתבו גדולי המחברים בדין זה וגדולי המגיהים כתבו עליהן שלענין מזונות אלמנתו הואיל ומחיים זכתה בהם לא פקע שעבודם אבל לענין מזונות הבת וכתבת בנין דכרין כמשועבדים הם ופקע זכותם ומ"מ קצת הגאונים גורסין מיגרע גרע ואין גורסין השתא ומה וכו' אלא אף בראוי לירשו הואיל ולא זכהו בלשון ירושה בפירוש אין נזונות שהכל נקרא שעבוד ולא ירושה גמורה ויש מפרשים בזו כדברי גדולי הפוסקים ומטעם אחר והוא שמתנה כירושה שויוה רבנן לכל המקבלה ולא כדעת גדולי הפוסקים שפירשו דדוקא הויא כירושה לראוי לירשו כמו שיתבאר דעתם במעשה של איסור ורב מרי בנו וראיה לדבר ממה שאמרו במסכת כתבות קריביה דר' יוחנן הות להו אתת אבא דהות מפסדא מזוני אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו אמרו ליה לאבוכון דנייחד לה ארעא למזונהא וחלק עליו שכנגדו ואם כדברי הגאונים היה לו לומר שיאמרו לאביהם להניח להם נכסיו בלשון מתנה חוץ מקרקע אחד:

3 מכאן למדו גאוני האחרונים שבספרד בשכיב מרע שנתן נכסיו לאחד אפי' מלוה על פה גובה מהם שכל מקבלי מתנת שכיב מרע כיורשים הם ומלוה על פה גובה מן היורשים וכבר הביאו קצת חכמים ראיה לדבר זה ממסכת יבמות במה שאמרו יש מוכר את אביו להגבות לאמו כתבתה כיצד לקח עבד ושפחה מן השוק ויש להם בן שחרר את השפחה ונשאה וכתב כל נכסיו לבנה והקשו בה והא עבדא כמטלטלי דמי ותירצו ר' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתבה ואיבעית אימא עבדא כמקרקעי דמי ומעתה אתה צריך לברר בה על איזה צד נתן הבעל נכסיו לבן השפחה אם במתנת בריא היאך גובה הימנו והרי מכרם ומטלטלין לאחר מכירה אין גובין מהם אף לר' מאיר... הרי אף לדעת חכמים גובה הימנו כמו שביארנו בפרק חזקת אלא דוקא במתנת שכיב מרע ומ"מ כשתעיין בה יפה אין ממנו הכרח אלא שהדין דין אמת הוא:

4 המשנה הששית והכונה בה ככונת מה שלפניה ואמר על זה הכותב נכסיו לאחרים והניח את בנו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב אמר הר"ם ואין הלכה כרשב"ג והלכה כר' יוחנן בן ברוקה:

5 אמר המאירי הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו וכגון שעשה כן בלשון המועיל כגון שנתנם במתנה מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו רשב"ג אומר אם לא היו נוהגים כשורה זכור לטוב ומ"מ הלכה כתנא קמא וכמו שאמרו לא תיהוי באעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא דלא ידעת הי זרעא מעליא נפיק מיניהו ואל תפקפק בדברי רשב"ג שבמשנתנו שאין למדין מן הכללות:

6 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

7 לא סוף דבר כתב לאחרים והניח את בניו שאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא אפילו הקדיש כל נכסיו והניח את בניו עניים אין רוח חכמים נוחה בכך והבנים אצל נכסי אביהם כעין מוחזקים הם מיהא במקצתם והמשיל לאותם מהם מכל וכל אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא יהא כל אדם נותן חקו לכל דבר ומכלכל את העניים כראוי להם יקדיש ויתן ויוריש וזהו כבודו וכבוד שמים ואפילו אין בניו נוהגים כשורה שמא יצא מהם מי שהוא ראוי לכך ואם חושש להפסד ממונו ימנה להם אפטרופוס הזריז בשמירתם ויעשה הוא המוטל עליו ודעת קונו מה שתרצה תעשה:

8 מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה וכתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל מה עשה יונתן בן עוזיאל תיקן את המתקלקל עם צירוף קיום מצות המת ומכר שליש לעצמו והקדיש שליש והחזיר לבניו שליש והיו מקצת חכמים מוחים בידו על שהיה מעביר כונת המוריש ולא השגיח בהם אחר שלא התנה הנותן על כך ואפילו היתה כונתו לכך דברים שבלב אינם דברים הא אם התנה הנותן בפירוש על מנת שלא להחזיר כלום לבניו והחזיר בטלה המתנה שכל תנאי שבמתנה הן שהתנה הנותן הן שהתנה המקבל וזכה בהם נתקיים התנאי נתקיימה המתנה לא נתקיים התנאי בטלה המתנה אחר שהתנה תנאי הראוי על הדרכים שכבר ביארנו בדיני התנאים ויש מפרשים במעשה זה שהאב הדיר את הבנים הנאה וזהו שהזכירו בו ענין בית חורון: