מאירי על בבא בתרא קכ״ח

1 מי שאמר לחברו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה והרי שהמחזיק היה פטור לגמרי וכגון שהיה העבד קטן המוטל בעריסה שיש לו חזקה לאלתר כשאר מטלטלין או בגדול ולאחר שלש או שלא ראהו זה בעדים בביתו של זה שהוא יכול לומר לא היו דברים מעולם ושבועה לא היתה מועלת לתובע שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין וגזם זה הנתבע לתובע שישבע ויטול וכן עשה אין המחזיק יכול לומר לו אח"כ איני מקבל שבועתך שמשטה הייתי בך אלא שכיון שהטיל שבועה עליו ונשבע אינו יכול לחזור הא אם לא נשבע עדין יכול לחזור הואיל ולא מן הדין הטילה עליו שמא תאמר והלא מן הדין יש על הנתבע להשבע היסת ואע"פ שאין נשבעין על העבדים דוקא שבועת התורה והמשנה אבל שבועת היסת אף על הקרקע הותקנה כמו שכתבו גדולי הפוסקים בפרק חזקת הבתים ואפילו בענין גנבה כמו שכתבו גם הם בפרק שבועת הדיינין אע"פ שטענת התובע רעועה שאין מחזיקין את האנשים ברשעים ואם כן הרי יש למחזיק לישבע היסת וכל שיש לו לישבע וליפטר יכול להפכה שיהא האחר נשבע ונוטל וא"כ כשאמר לו בבית דין השבע וטול כדין אמר לו והיאך יכול לחזור אע"פ שלא נשבע עדין ובפרק שבועת הדיינין אמרו אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד ר"ל שאם רצה לחזור ולישבע אין מקבלין הימנו ואף בזו יש לנו לומר כן ומ"מ זו אינה קושיא שאפשר שלא אמרוה אלא מצד חומר שבועה שלא יצטרך האחר להשבע אבל כאן שאם לא ישבע זה ישבע התובע אין מרויחין כלום מעתה יכול לחזור כל זמן שלא נשבע אפילו אמר לו בבית דין או שמא מה שאמרו שם שאם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד לא שלא יוכל האחר לחזור אלא אדרבה מפני שיכול לחזור ממהרין את הדבר לפטרו קודם שיחזור אבל מ"מ נחזור לראשונה שמאחר שבדין אמר לו כן ובבית דין היאך יכול לחזור אע"פ שלא נשבע אפשר שחוץ לבית דין אמר לו כן או שמא שמועה זו נשנית קודם תקנת היסת הא לאחר היסת ובבית דין אינו יכול לחזור ומ"מ יש גורסין מפני קושיא זו נשבע ואינו יכול לחזור ואע"פ שאמרו מחלקת לאחר גמר דין אבל קודם גזר דין יכול לחזור בזו הואיל ואמר לו כן בבית דין והוא קבל עליו כן בפניהם גמר דין הוא ומ"מ בפרק המפקיד אמרו במי שאינו חייב לשלם ואמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם אלא שאשבע ואפטר שיכול לחזור אלמא כל מילתא יתירתא ומוגזמת יכול לחזור בה קודם המעשה אם לא קנו מידו בין באתן לך בין במחול לך וכן הסכימו רוב מפרשים:

2 בעלי דין שקבלו עליהם קרובים או פסולים להיות להם דיינין או עדים אפילו אחד בשנים או בשלשה בין באתן לך ר"ל ליתן כל מה שהאחר טוענו בעדותו של פסול או בדינו וכל שכן במחול לך ר"ל למחול מה שהוא טוען לחברו בעדות זה הפסול או בדינו אם קנו מידו אינו יכול לחזור ואם לא קנו מידו קודם גמר דין יכול לחזור אבל אם נגמר הדין אינו יכול לחזור:

3 כבר ידעת שהמטלטלין של יתומים אין בעל חוב גובה חובו מהם צריך שתדע שהעבדים אע"פ שהוקשו לקרקעות דוקא לדברים הכתובים בתורה כגון לקנותם בכסף שטר וחזקה ושלא לישבע עליהם ושלא לכללם בדין אונאה אבל לענין בעל חוב כמטלטלין הם שאין דעת המלוה סומכת עליהן אלא על הקרקעות כבר ידעת שתקנת הגאונים קדומה להגבות לבעל חוב מן המטלטלין ונשענו על מה שמנהג בני אדם להתעסק בסחורות ובהלואות ודעת המלוה סומכת עליהם על דרך מה שאמרו בכתובות פרק מציאה בגמלים שבערביא ובתותבי דבי מיכסיא שהאשה גובה כתבתה מהם מפני שכל עסקיהם בסחורות אלו ודעת בעל חוב סומכת עליהם כמו שיתבאר שם וא"כ מכח תקנתם גובין אף מן העבדים ומ"מ לענין לקוחות הרי הם כמטלטלין ואין בעל חוב טורפם אא"כ נשתעבדו לו בפרט ובאגב כמו שביארנו בפרק חזקת:

4 הקרובים פסולים לעדות זה לזה וענין זה יתבאר במסכת סנהדרין אבל מה שאנו צריכין לו עכשו הוא שהאחים נקראים ראשון בראשון ובניהם נקראים שני בשני ובני בניהם שלישי בשלישי ראשון בראשון ושני בשני וראשון בשני ושני בראשון כלם פסולין זה לזה שלישי בשלישי או שלישי בשני אפילו שלישי בראשון כשרים לעדות זה לזה גדולי הפוסקים והמחברים כתבו שהאב עם בנו ראשון בראשון ועם בן בנו ראשון בשני ומתוך כך פסולים זה לזה הא עם בנו של בן בנו הוא שלישי בראשון וכשר ומה שאמרו בכאן מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כותיה פירושו מפני שהיה האב עם בן בנו וזהו ראשון בשני הא אם היה עם בנו של בן בנו כשר ומ"מ גדולי הצרפתים פירשו שזה שאמרו ולית הלכתא כותיה לא מפני שהוא שני בראשון שהאב עם בנו ראשון בשני הוא ועם בן בנו ראשון בשלישי הואיל ויש ירידת קורבה מזה לזה ואינם במדרגה אחת אלא שכל יוצאי ירכו עד כמה דורות פסולים זה לזה ולא יראה כן:

5 הרבה מיני בני אדם נכתבו במקומם לענין פסול עדות ומכללם הקרובים אע"פ שאין קורבתם מצד עצמם אלא מצד נשותיהם וכן הסומא והחרש והשוטה היה יודע לו בעדות עד שלא נסתמא ונסתמא אע"פ שבשעת הדבר שעליו רוצה להעיד כשר היה הואיל ובשעת הגדה אינו ראוי אין סומכין על עדותו בין בגלימא בין בקרקע בין בנסכא ואין אומרים הרי בן דעת הוא זה ואע"פ שהוא סומא עכשו הרי יכול להעיד על מה שראה ואם הוא קרקע הרי יכול להודיע שעל קרקע זה הוא מעיד בכוון המצרים וכן בגלימא במדת ארך ורוחב וכן בנסכא במדת משקלות שאין סומכין על כוון זה כלל ואינו מעיד על מה שאינו יכול לומר בבירור זהו שאני מעיד עליו ומ"מ בדברים שאין אנו צריכים בו לשום כוון אלא להודעה על מה שהיה כגון שבפניו הלוה פלני לפלני מנה או שחבל בו או שנעשה בפני כך וכך ונסתמא אע"פ שלא נתפתח כשר אחר שהוא בן דעת וכמו שאמרו במסכת גיטין פרק שני שכשר להביא את הגט שאין אנו צריכין לעדותו אלא שבפניו נכתב ונחתם והרי יכול להעיד על כך ולסמוך על עדותו אבל האחרים שהוזכרו כגון נתחרש ונשתטה ונעשה חתנו אין מקבלין עדותם עד שתהא תחלתם וסופם בכשרות מעתה היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו פסול מתה בתו חזר לכשרותו היה פתוח ונסתמא פסול שצריך הוא לכוון חזר ונתפתח כשר פקח ונתחרש פסול חזר ונתפקת כשר שפוי ונשתטה פסול חזר ונשתפה כשר ויש חולקין בסומא לפסלו אף בדברים שאין צריכים כוון ולא נראו הדברים וזה שכתבנו בנעשה חתנו ומתה בתו פירושו אע"פ שהניחה בנים כמו שיתבאר בסנהדרין:

6 האומר על בן בין הבנים שיירש כל נכסיו דבריו קיימין כמו שביארנו במשנה אמר על תינוק בין הבנים זהו בכורי אע"פ שהיינו מוחזקים באחר כן על צד מה שראינוהו גדול קומה יותר מזה נאמן ונוטל זה חלק בכורה וחולק עם האחרים בפשיטות ומ"מ אם אמר דבר זה על תינוק בין הגדולים שלא יפלו תחת אומד איזה נולד תחלה שהדבר ניכר על כרחנו שהאחרים נולדו תחלה הרי הוא כמי שאומר שהגדולים אינן בניו ואף חלק פשיטות הופקע מכל אותם שלמעלה הימנו:

7 שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים או בריא שאמר כן ובקנין ובדרך המועיל שלשון תטול בקנין אינו כלום שאינן אלא כקנין דברים אלא שמקנה לה חלקה באותו ממון במתנה נוטלת כאחד מן הבנים ופרשו גדולי המפרשים שאע"פ שלא הזכיר שיתר על כתבתה נותן לה כן לא הופקעה כתבתה בכך ונוטלת כאחד מן הבנים יתר על כתבתה ואף לדעת האומר כיון שעשאה שתף בין הבנים אבדה כתבתה כמו שיתבאר דוקא במחלק נכסיו אבל זה אינו מחלק ולא בא אלא להוסיף לה וכן השמיענו בזו שאע"פ שעשאה יורשת שהרי אמר כאחד מן הבנים והמוריש אחר במקום בת או בת במקום בן לא אמר כלום מ"מ הואיל ואמר תטול לשון מתנה הוא ומ"מ דוקא בנכסים של עכשו אבל בנכסים שנפלו אח"כ הן בחייו הן בקבר אינה נוטלת בהם כלום שהרי אינה ירושה אלא מתנה ואין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפילו שכיב מרע כמו שיתבאר ומ"מ כל שנתרבו אותם הנכסים מחמת עצמן דרך שבח חולקת עמהם ויש אומרים אף בריוח הבא מחמת נכסים של עכשו שזהו כדין דקל לפירותיו והדברים רופפים ומ"מ יראה דוקא בשלא נשתנה הגוף לגוף אחר הא כל שהוא כן אינה חולקת אלא לפי מה שהיה שם באותה שעה ואם אבדו אותם הנכסים ובאו אחרים מצד אחר אינה חולקת נתחדשו לו בנים אח"כ הן שנולדו בחייו הן עוברין שנולדו אח"כ אין האשה טוענת הרי נתן לי כאחד מבניו של אותה שעה אלא אף אותם שנתחדשו ממעטין בחלקה שהרי אינה זוכה אלא לאחר מיתה ובשעת שזכת הרי כלם שוין בירושה ושמא תאמר אם כן הרי זו כאומר שתטול כאחד מן הבנים הבאים ואם כן הרי זה קני כחמור מ"מ אי אתה מפרש אלא כאחד מן הבנים של עכשו והרי בנים של עכשו מתמעטים בחלק הבאים וגאוני ספרד כתבו בחבוריהם אפילו אמר כאחד מן הבאים או שאין לו בנים עכשו ואמר כאחד מן הבנים אין זה קני כחמור שלא נאמר דין קני כחמור אלא בשזיכה לעובר מה שאין ראוי לו בירושה ואמר לזה קני לך כעובר זה אבל זה שאינו מזכה להם אלא מה שראוי להם מצד ירושתם הרי זוכים בה ואינם אצלה חמור וכשאמר על זה שיקנה כמותם אין זה קני כחמור:

8 יראה לגדולי הצרפתים שאם נתמעטו הבנים ונתרבה חלק הנשארים שאף היא נוטלת כאחת מהם שהרי לבנים שבשעת חלוקה נתכון הן נתרבו הן נתמעטו ויש חולקין בה מטעם שיד בעל השטר על התחתונה:

9 המוציא שטר חוב על חברו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ותובע מנה ולוה אומר פרעתי מחצה ומודה בחמשים והעדים מעידים שפרע כלו והרי שאלו היו העדים מכוונים עם הנתבע היה הנתבע פטור ונותן מה שהודה בלא שבועה ונפטר ואלו לא היו שם עדים כלל היה הנתבע חייב לפרוע כתביעת המלוה ואין שבועה מפקיעתו שאין שבועת מודה מקצת לנתבע בשטר אבל בזו הדין משתנה מדרכו ודנין בו כן שישבע הלוה שבועת התורה שמחצה פרע כדין מודה מקצת שהשטר כבר נתבטל בעדות העדים וגובה מקצת האחרים מנכסים בני חורין אבל לא מן המשועבדים שהלקוחות על עדות העדים סמכו וכגון שהעדים אינן נוגעין בדבר מצד הלקוחות ויש שואלין אחר שהודאת בעל דין כמאה עדים הוכחשו העדים ונשאר השטר בחזקתו כמי שאין שם עדים כלל עד שדחקו לומר שאין מעידין אלא על מנה סתם ולא על פרעון חוב זה ואלו טען המלוה שמצד אחר קבלם היה גובה מנכסים משועבדים אלא שהוא מודה שלא נתחייב לו מצד אחר ומ"מ אין הלוה מכחיש העדים שלא על פרעון שטר חוב זה העידו וגדולי המפרשים תירצו שאלו אמר הלוה מחצה פרעתי ולא יותר ודאי הוכחשו אבל פרעתי מחצה לבד אינה הכחשה כאדם שאומר עד כאן זכורני שפרעתי והעדים נזכרים ביתר הימנו ואף הם חוזרים ושואלים לעצמם אחר שאינם מוכחשים כלל למה הלוה צריך שבועה כלל והרי העדים מעידים שפרע חמשים שהרי חמשים בכלל מנה ומפרשים שאין הדבר ברור אם היא הכחשה אם לאו ולענין לקוחות אתה דן לומר שאינה הכחשה ולענין עצמו אתה דן לומר שהיא הכחשה קצת חכמי הצרפתים תרצו שעדות העדים בטל על ידי הודאתו והשטר ע"י עדים ואין הדבר נשאר אלא על פי הודאתו ואפילו הוכחשו העדים לגמרי כגון שהם העידו על פירעון שטר זה ושבפעם אחת פרעו כלו הדין כך וחכמי ההר תירצו בה שאם אמרו הודאת בעל דין כמאה עדים לחייב את עצמו לא אמרו לדון את העדים כמוכחשים שאין שנים מוכחשים על פי אחד ועדותם לא זזה ממקומה אלא שאין בנו כח לפטור את זה בעדותם אחר שהוא מחייב את עצמו ועוד שבמה שהודה אין לעדותם שם עדות שאין עדות אלא הבאה על ידי כפירת בעל דין ואם כן אין עדות אלא במחצה האחר והרי אינם מוכחשים בו ומ"מ נפגם השטר וחזר לדין מלוה על פה ולמודה מקצת והוא הענין שהוא נשבע שאין אומרין שלא להשבע על כח שטר שהרי כפירת שעבוד קרקעות היא אלא בשטר שיש בו כח שטר:

10 וגאוני ספרד כתבו בתשובת שאלה על מי שאמר לחברו מנה לי בידך בקנין ועדים ולא הספיקו עדים לכתוב עד שהלכו ואמר אח"כ אין לך בידי אלא חמשים ובקנין חייב בשבועת מודה מקצת ואע"פ שמודה שאותם החמשים בקנין וסתם קנין לכתיבה עומד והרי הוא כפירת שעבוד קרקעות הואיל ואין יכול לטרוף בהם לקוחות אחר שאין אנו רואין השטר מודה מקצת הוא וראיה לזה בראשון של מציעא בשמועת מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ובשטר שנשבע על סלע שלישי הואיל ואין יכול לטרוף בו לקוחות וכן אם אבד שטרו של זה והודה לו חברו ששטר היה לו אלא שאינה אלא סך פלני אין זה כפירת קרקעות ונשבע ואף בזו הואיל ושטר זה אינו גובה ממשועבדים אין לו תורת שטר וחזר הדין לדין מודה מקצת הגמור ולענין שטר שכתוב בו סילעין סתמא מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש אם הוא בדין מודה מקצת או בדין משיב אבדה כבר ביארנו הענין בראשון של מציעא: