מאירי על בבא בתרא ע״ז

1 ראובן שרצה ליתן או למכור שדה אחת לשמעון ואין שמעון בכאן ואמר לעדים זכו בשדה זו לפלני ר"ל בחזקה וכתבו לו שטר על זה והלכו במצותו והחזיקו בשביל שמעון אבל לא כתבו את השטר עדין או שכתבוהו ולא בא ליד הלוקח אם רצה חוזר בשטר הואיל ולא בא עדין ליד הלוקח ואין אומרים שכבר זכה בעבורו בשטר אחר שנכתב ואינו חוזר בשדה שהרי זכו בשבילו אע"פ שלא החזיק הוא בעצמו אחר שלא תלה קנין הודה בהגעת השטר לידו ויש לך לשאול א"כ חזרת השטר למה אם מתנה היא אף בשטר אין בה אחריות אם במכר אף בלא שטר יש בו אחריות וכמו שאמרו המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ודבר זה נאמרו בו כמה דברים יש מפרשים אותה במתנה וכגון שצוה לכתוב לו שטר באחריות וגדולי המפרשים מעמידים אותה במכר ולא אמרו המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אלא בשקבל אחריות בפירוש ונותנים טעם לדבריהם שהרי לא אמרו אחריות בסתם אלא מצד טעות סופר ששכחו ולא כתבו וודאי אחריות הוזכר שם שכל שנזקק לכתוב שטר דעתו על האחריות ומזכירו אבל בעדים אלו הזכירו אחריות ודאי לא היה סומך בו בעל פה ואחר שלא נכתב ודאי הוא שלא הזכירוהו ומ"מ טעם זה אינו שהרי בפרק שנים אוחזין פירשנו שאף אם נתברר שלא הוזכר שם אחריות דנין בו אחריות ואף הם חזרו ופירשו ואפילו נמצא לומר שהמוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים אף בשלא הזכירוהו מ"מ כל שמפרש ואומר איני רוצה שתכתבו לו שטר הרי הוא כאלו אמר איני רוצה שיהא בו אחריות וכן יש מפרשים שמניעת כתיבת השטר מועלת לענין שכשמכר זה בעדים ובא בעל חוב וטרף שהלוקח יש לו לגבות מנכסים משועבדים אלו בא הלוקח בשעה שטרפה בעל חוב לפני הבית דין היו הבית דין כותבים לו טירפא על נכסי המוכר המשועבדים אבל זה לא חשש בזו והניח לבעל חוב לטרפה ולא הזקיק את הבית דין לעשות לו שטר טירפא ולאחר ימים בא הלוקח למוכר ובקש ממנו לפרעו והלה משיב כבר פרעתי ושלמתי לך הכל ואלו היה השטר בידו לא היה יכול לטעון כן וכשאין שטר המכר בידו ולא שטר טירפא נאמן בטענת פרעתי וכן אתה יכול לפרשו בשטר מכר ושחזרתו מועלת לענין פשיטי דספרא ובשהתנה המוכר לפרוע דמי השטר או שמא אינו רוצה שיתפרסם במתנתו כך כך ואע"פ שהמוכר שדהו קול יש לו וכמו שאמרו בו גובה מנכסים משועבדים מ"מ אין קול של עדים דומה לקול של שטר:

2 זה שפירשנו באומר זכו בשדה לפלוני שפירושו זכו בו בחזקה שאינו חוזר בשדה יש מפרשים אותה במקום שקונין בחזקה לבד כגון מקום שאין כותבין את השטר או שפירש ואמר שיקנו בחזקה ומ"מ אנו מפרשים שבכל מקום חזקה לבד קונה כמו שביארנו בראשון של קדושין זה שפירשנו ענין זה בחזקה ולא פירשנו זכו בו בקנין סודר שהוא קונה בין בקרקע בין במטלטלין חוץ מן המטבע מפני שאלו קנו ממנו לא היה חוזר אף בשטר שסתם קנין לכתיבה עומד וכמו שאמרו בפרק גט פשוט אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואלו היה יכול לחזור בו נמצא שלא חל השעבוד עד כתיבת השטר וכשכותבין מיום הקנין נמצאו אלו מקדימין ואע"פ שחכמי הצרפתים מפרשים אותה דוקא בשטרות שאין בהם אחריות ואין בהם חשש פסידת לקוחות אין דבריהם נראין שהרי סתמא איתמר ומ"מ הם פירשוה בקנין וחוזר בשטר שלא אמרו לדעתם סתם קנין לכתיבה עומד אלא בסתם הא כל שמיחה מ"מ מיחה ואין הדברים נראין כלל:

3 אמר לעדים אלו זכו בשדה זו לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר הואיל ותלה הקנין בשטר אע"פ שהחזיקו הואיל ולא הגיע השטר ליד המקבל חוזר אף בשדה שכך היא כונתו שלא יקנה אלא בשטר וקנין השטר כשאין בה קנין סודר אינה אלא לכשיגיע לידו וכל שלא הגיע לידו חוזר אף בשדה ויש שואלין והלא האומר על מנת כאומר מעכשיו והרי הוא כאלו אמר זכו לפלני מעכשו ולכשתכתבו לו את השטר ויש להם לכתבה על כרחו פירשוה גדולי המפרשים שלא באמר כן אלא כשהתנאי להנאתו של מתנה כגון הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתים זוז שמתנה להנאתו בקניית האשה וכן הרי את מגורשת על מנת שתתני לי מאתים זוז שמתנה להנאתו בדמים אבל זה שאין התנאי להנאתו יכול לחזור ואין אומרים בו שיהא כמעכשו ובאמת שתנאי בני גד ובני ראובן כך היה שהתנאי להנאת הנותן והמעשה למקבל המתנה ומ"מ אי אפשר להעמידה שבכמה מקומות מצינו תנאי שלא להנאה כגון על מנת שתאכלי בשר חזיר וכיוצא באלו כמה וכמה וגדולי המפרשים פירשו שלא נאמר כמעכשו דמי אלא כשמתנה לבעל דבר עצמו אבל אלו עדים הם ושלוחים וכל שלא עשו שליחותם והוא הגעת השטר ליד המקבל יכול לעקור שליחותו שסתם דעתו שאין להם לזכות ולכתוב אלא במצותו אלא שמ"מ כל שאינו חוזר אוכל הלה בכח הזכיה ומ"מ עיקר הקושיא אינה שאין זה אלא כמגלה דעתו שאינו רוצה שיקנה בחזקה לבד אלא בחזקה ושטר והואיל והתנה בעיקר הקניה לא חלה הקניה עדין וכן כתבו גדולי קדמונינו בראשון של קדושין בשמועת התקדשי לי במנה ונתן לה דינר ולקצת גדולי הדורות ראיתי שאפילו אמר בהדיא מעכשו ולכשתכתבו לו את השטר חוזר כל שלא נעשה השליחות שאין זה אלא שליחות וכל שלא הגיע השטר לידו מבטל שליחותו:

4 הרי שהיה צריך למעות ונמלך למכור שדה משדותיו ומצא הסופר ואמר לו כתוב לי שטר שאני מוכר לפלוני קרקע פלני כדי שיהא השטר מזומן ליתנו ללוקח כל זמן שירצה למכור וכבר ידעת שרשאין לעשות כן וכמו שאמרו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו ואע"פ שיש כאן סרך מיחזי כשיקרא הואיל ומ"מ אין כאן הפסד לשום אדם אלא למוכר עצמו שמא תפול מידו וימצאנה הלה ואין כאן חשש לקוחות ר"ל שמא ימכרנה לאיש אחר ואח"כ יטעון זה המוצא שהוא לקחו קודם שהרי זה אינו רוצה למכרו לאחר שהרי צוה לכתוב השטר לשמו של זה וכל שעשה כן מ"מ ואין השטר בידו שיהא יכול למסרו לו כיון שהחזיק את הלוקח בקרקע נקנה לו השטר שנכתב קודם המכירה בכל מקום שהוא אגב הקרקע כדין כל קנין מטלטלין אגב קרקע כמו שאמרו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה אבל שטר אחר העשוי בשעת מכירה ולפני המוכר אינו צריך לכך שהרי כמי שבאה לידו היא ומ"מ שטר זה אינו נקנה עד שיאמר לו קנה שטר זה אגב קרקע וכן כל שמוכר שטר חוב לחברו והקנהו אגב קרקע קנה ואין המוכר יכול לחזור אע"פ שאין שם כתיבה ומסירה ויש אומרים שאינו קונהו לשעבודו ר"ל לגבות בו אלא בכתיבה ומסירה ומ"מ אף בהקנאה אגב קרקע צריך שיאמר קני לך הוא וכל שעבודא דאית ביה:

5 כבר ביארנו שהמטבע אינו נקנה בחליפין ומ"מ הרי הוא נקנה אגב קרקע כשאר כל המטלטלין:

6 המשנה השניה והכונה בה ככונת משנה שלפניה ואמר על זה מכר את הקרון לא מכר את הפרדות מכר את הפרדות לא מכר את הקרון מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד ר' יהודה אומר הדמים מודיעין כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז הדבר ידוע שאין הצמד במאתים זוז וחכמים אומרים אין הדמים ראיה אמר הר"ם קרון מין ממיני העגלות ופרדות עצים הנפרדים ממנו שמושכין אותו ובלבד שיהו הפרדות נבדלות ממנו בשעת המכירה ויש מפרשים הפרדות קבוץ פרדה כלומר הבהמות שמושכות את הקרון צמד הוא עול שבצוארי השורים המחבר אותם וזה שאמרנו אין הדמים ראיה לענין קיום המכר אבל להיות בו דין אונאה או בטול מקח הדמים ראיה ובלבד שיהו הדמים בקירוב אבל אם יש ביניהם הרחקה יתירא אין בהם אונאה ולא בטול מקח לפי שהרחוק אין טועין בכיוצא בו וזה עיקר גדול וזכור אותו כי יש לנו לומר ברצונו נתן לו את המתנה ואין הלכה כר' יהודה:

7 אמר המאירי מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ופירוש קרון הוא העגלה והפרדות הם שמושכות אותה ואמר שאם מכר את הקרון לא מכר את הפרדות ופירשו בגמ' דוקא בשאין הפרדות קשורות עם הקרון בשעת המכר הא אם היו קשורות בה בשעת המכר הרי הן בכלל המכר ומ"מ אם מכר הפרדות לא מכר את הקרון אף בשהם קשורות עמה שהפרדות יש מהם תשמיש לדברים אחרים שלא במשיכת הקרון מכר את הצמד והוא העול שמניחין בצואר השורים לא מכר את הבקר וכן מכר את הבקר לא מכר את הצמד ואף בזו פירשו הגאונים שאם היו השוורים אדוקים בצמד בשעת מכירה נכללו במכירת הצמד ומשנה זו בשאין אדוקים בו ר' יהודה אומר הדמים מודיעים שאם לקח במאתים זוז דבר ידוע שאין הצמד נמכר במאתים זוז והבקר בכלל וחכמים אומרים אין הדמים ראיה והלכה כחכמים ופירשוה בגמ' אפילו היו מקצת בני אדם קורין לבקר צמד ולצמד בקר הואיל ורוב העולם קורין לצמד צמד ולבקר בקר וכל שכן אם אין שום אדם קורא לבקר צמד ולצמד בקר הא מ"מ אם רוב העולם קורין לצמד בקר ולבקר צמד הרי הכל בכלל המכר עד שיביא ראיה שלא מכר אלא אחד ומ"מ יש בו דין אונאה הן למחילה הן לחזרת אונאה הן לבטול מקח וכל שרוב העולם קורין לצמד צמד ולבקר בקר לא נמכר אלא אותו שהוזכר אא"כ מביא ראיה ששניהם נמכרו ומ"מ יש בה דין אונאה על הדרך שכתבנו ויש פוסקין בזו שאם היה בכדי שאין הדעת טועה אין בה אונאה ולשם מתנה אמר לו אלא שתלמידי גדולי המפרשים ראיתי שכתבו בכאן בכדי שהדעת טועה בתוך שיעור שיראה לתגר או לקרובו ובכדי שאין הדעת טועה לאחר שיעור זה ואחר שיעור זה אין בו אונאה כמו שהתבאר במציעא פרק הזהב והנאני הדבר שאין ראוי להפקיע דין בטול מקח ברוב אונאה ולא עוד אלא שאם כן לא נשמטה מליכתב במקומה בדיני האונאות:

8 זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שיש לשאול בה ממה שאמרו במוכר שור לחברו ונמצא נגחן שפסקנו בה שאם לשחיטה מכרו אין כאן מקח טעות ואם לחרישה מכרו יש כאן מקח טעות ואם לא נתברר אם למכירה אם לשחיטה מבררין את הדבר בדמי המקח ולמדת שהדמים מודיעים כבר ביארנו דבר זה בקמא פרק הפרה ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר שלא בארנוהו: