ביאור שטיינזלץ על זבחים ל״ד

1 נטילת נשמה שיש בו עונש כרת, אף קודש שמדובר עליו בפסוק זה הוא בדבר שיש בו נטילת נשמה. ואי ואם בנוגע בלבד, נטילת נשמה מי איכא האם יש? אלא מדובר באכילה שבה יש עונש כרת על האוכל בטומאה.

2 ושואלים: ואכתי מיבעי ליה ועדיין נצרך לו פסוק זה לטמא שאכל בשר קודש לפני זריקה של דם הקרבן על המזבח, כשעדיין אינו מותר באכילה! דאתמר שנאמר שחלקו בבעיה הבאה: טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה, ריש לקיש אמר: לוקה על כך, ור' יוחנן אמר: אינו לוקה.

3 ריש לקיש אמר: לוקה, שנאמר "בכל קדש לא תגע" ויקרא יב, ד לא שנא אינו שונה אם נגע לפני זריקה ולא שנא ואינו שונה לאחר זריקה, שבכל מקרה הוא מוזהר מן התורה. ר' יוחנן אמר אינו לוקה, כי לשיטתו האיסור לטמא לאכול בשר קודש נלמד כדתני כמו ששנה החכם ברדלא: אתיא באה, נלמדה האזהרה בגזירה שווה "טומאתו" "טומאתו" ויקרא ז, כ. במדבר יט, יג, כמבואר בעמוד הקודם. וכי כתב ההוא וכאשר נאמר אותו מקרא "טומאתו" — הרי זה דווקא בבשר המותר באכילה, לאחר זריקה!

4 ומשיבים: לדעת ריש לקיש, אם כן שמדובר בכתוב זה באכילת בשר לאחר זריקה, לימא קרא שיאמר המקרא רק "בקדש לא תגע", מאי מה פירוש לשון הריבוי "בכל קדש"? שמע מינה תרתי למד מכאן שתים, שבא לרבות בשר קודש לפני זריקה.

5 א גופא ודנים לגופה של אותה מחלוקת שהזכרנו קודם: טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה, ריש לקיש אמר: לוקה, ר' יוחנן אמר: אינו לוקה. אמר אביי: מחלוקת זו היא בטומאת הגוף של האוכל, אבל בטומאת בשר, אם היה הבשר טמא — דברי הכל לוקה, ש

6 אמר קרא המקרא: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל... והבשר" ויקרא ז, יט, ודרשו חכמים: "והבשר" — לרבות עצים ולבונה, דלאו שלא בני אכילה נינהו הם, ואפילו הכי רבינהו קרא ואפילו כך ריבה אותם המקרא, שהם מקבלים טומאה, והאוכלם בטומאת הגוף לוקה, ובודאי נכנס בריבוי זה גם בשר לפני זריקה, שהוא ראוי לאכילה.

7 ורבא אמר: מחלוקת זו היא בטומאת הגוף, אבל בטומאת בשר — דברי הכל אינו לוקה, מאי טעמא מה טעם הדבר? כיון דלא קרינא ביה שאין אנו קוראים בו בבשר שלפני זריקה את הכתוב: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים... וטומאתו עליו ונכרתה" ויקרא ז, כ שהוא נאמר רק בבשר הראוי להיאכל, לא קרינא ביה אין אנו קוראים בו גם את האיסור "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" ויקרא ז, יט.

8 ומקשים על דברי רבא: והאמר מר והרי אמר החכם: "והבשר" ויקרא ז,יט — לרבות עצים ולבונה שנטמאו, שאסורים באכילה בטומאה, למרות שאינם ראויים לאכילה, וכל שכן בשר לפני זריקת הדם!

9 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן, בעצים ולבונה, שחייבים עליהם משום טומאה, במה אנו עוסקים — כגון שקדשו בכלי, וטעם הדבר — שנעשה אז כמי שקרבו כל מתיריו, כגון בשר לאחר זריקת הדם, שרק מאותה שעה חייבים על אכילתו.

10 דתנן ששנינו במשנה: כל שיש לו מתירים כגון בשר הקרבן, שהדם מתירו להקרבה ולאכילה, חייבים עליו משום טומאה משקרבו מתיריו, כל שאין לו מתירין כגון הקומץ והלבונה, שהם מתירים את שיירי המנחה באכילה — חייבים על אכילתו בטומאה משקדש בכלי.

11 ב איתמר נאמר שנחלקו בבעיה הבאה: המעלה אברי בהמה טמאה על גבי המזבח, ריש לקיש אמר: לוקה על כך, ר' יוחנן אמר: אינו לוקה. ומסבירים את טעמיהם: ריש לקיש אמר לוקה, כי בכתוב נאמר שיש מצות עשה להקריב קרבן מן הבקר ומן הצאן ויקרא א, ב, שהם בכלל בהמה טהורה. ויש לדייק: בהמה טהורה — אין כן, אבל טמאה — לא, ולאו הבא מכלל עשה לוקין עליו. ור' יוחנן אמר אין לוקין עליו, כי לאו הבא מכלל עשה אין לוקין עליו.

12 מותיב מקשה ר' ירמיה על דברי ריש לקיש, ממה ששנינו בברייתא לענין אחר: נאמר "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע... בבהמה אתה תאכלו" ויקרא יא, ג — ולא בהמה טמאה, ולאו הבא מכלל עשה — עשה הוא!

13 אמר ליה לו ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא, אסברא אסביר לך: באברי בהמה טמאה שהעלה על המזבח — דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים שאינו לוקה, שהרי עשה הוא. כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה בחיה, אם מעלה בשר חיה טהורה על גבי המזבח. והכי איתמר וכך נאמר: ר' יוחנן אמר: עובר בעשה, ריש לקיש אמר: אינו עובר בולא כלום.

14 וטעמיהם, ר' יוחנן אמר עובר בעשה, כי התורה ציותה: בהמה — אין כן תקריבו, ומכאן יש ללמוד: חיה — לא, ולאו הבא מכלל עשה — עשה. ריש לקיש אמר אינו עובר עליו בולא כלום, שכן ההוא אותו כתוב שנאמר בו שמקריבים מן הבקר ומן הצאן הוא למצוה, שכך צריך לעשות, אבל אין ללמוד מכאן שאם מקריבים חיה יש בכך עבירה.

15 מותיב מקשה רבא ממה ששנינו בברייתא: אילו נאמר רק "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" ויקרא א, ב, הייתי אומר: אף חיה היא בכלל בהמה, כענין שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי" וגו' דברים יד ד—ה, הרי שבכלל "הבהמה" נכללות גם חיות, כגון איל וצבי, על כן תלמוד לומר: "מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן" ויקרא א, ב — בקר וצאן אמרתי לך להביא מן הבהמה, ולא חיה.

16 יכול לא יביא חיה לכתחילה, ואם הביא כשר? הא למה זה דומה לכאורה — לתלמיד שאמר לו רבו: "הבא לי חטים", והביא לו חטים ושעורים, שאינו כמעביר כעובר על דבריו אלא מוסיף על דבריו, והרי זה כשר?

17 תלמוד לומר בהמשך שוב: "בקר וצאן" "מן הבקר... מן הצאן", ויקרא פסוקים ג, י לחזור ולהדגיש: בקר וצאן דוקא אמרתי לך, ולא חיה. הא הרי למה זה דומה? לתלמיד שאמר לו רבו: אל תביא לי אלא חיטין, והביא לו חיטין ושעורים, שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו שהרי אמר לו שלא יביא לו אלא חיטים.

18 ופסול משום כך. ואם כן תיובתא קושיה חמורה על דברי ריש לקיש! ומסכמים: אכן, תיובתא קושיה חמורה היא ונדחו דבריו.

19 א שנינו במשנה: וכולן כל הפסולים לעבודה שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם נותר דם הנפש בבהמה — יחזור הכשר ויקבל את הדם. בעא מיניה שאל אותו ריש לקיש מר' יוחנן: פסול שזרק את הדם, מהו שיעשה את הדם שנותר בבהמה שירים של דם שנזרק, שאינם ראויים עוד לזריקה. או שמא מה שעשה הפסול אינו נחשב כזריקה, ויחזור ויזרוק?

20 אמר ליה לו: אין זריקה פסולה עושה שירים אלא כשזורק כהן כשר את הדם במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל והוא מרצה כלומר, הואיל והיא נחשבת כזריקה לענין פיגולו.

21 ואילו רב זביד מתני הכי היה שונה את הענין הזה כך, בעא מיניה שאל אותו ריש לקיש מר' יוחנן: כוס של דם פסול, כגון שיצא חוץ לעזרה, ועבר וזרקו, מהו שיעשה את הדם שנותר בבהמה שירים שאינם ראויים עוד לזריקה? אמר ליה לו ר' יוחנן: פסול גופיה עצמו שזרק את הדם מאי סבירא לך מה אתה סבור בדינו? אי אם פסול שזרק את הדם משוי עושה שירים — כוס פסול נמי משוי גם כן עושה שירים, אי אם פסול לא משוי אינו עושה שירים, כוס פסול נמי לא משוי גם כן אינו עושה שירים!

22 ואילו רב ירמיה מדיפתי מתני הכי היה שונה כך, בעא מיניה שאל אותו אביי מרבה: אם קיבל הדם ביותר מכוס אחד, והשלים באחד מהם את זריקת הדם על קרנות המזבח, אותו כוס מהו שיעשה את חבירו, דחוי לגמרי, ונשפך לאמה העוברת בעזרה, או שירים שמצוה לשופכם על יסוד המזבח?

23 אמר ליה לו: דבר זה פלוגתא מחלוקת של ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן וחכמים. דתניא ששנויה ברייתא בענין שיירי דם חטאת החיצונה: למעלה, בחטאת הנשיא, הוא אומר: "את דמו ישפך על יסוד מזבח העולה" ויקרא ד, כה, למטה בחטאת יחיד הוא אומר: "ואת כל דמה ישפך אל יסוד המזבח" ויקרא ד, לד, ויש כאן הדגשה — "כל דמה".

24 וכך יש להבין את שני הכתובים: מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן מתנה אחת על המזבח מכוס זה ומתנה אחת מכוס זה, על כל אחת מקרנות המזבח, מנין ששיירי כל הכוסות כולן נשפכין ליסוד? תלמוד לומר: "ואת כל דמה ישפך".

25 יכול אם נתן ארבע מתנות של החטאת מכוס אחד יהו כולן, כל שאר הכוסות, נשפכין ליסוד? תלמוד לומר: "ואת דמו" ולא "כל דמו", הא הרי כיצד? הוא, אותו דם בכוס שהיזו ממנו כדין — נשפך ליסוד, והן, שאר הכוסות — דחויים הם ונשפכין לאמה לתעלה העוברת בעזרה.

26 ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן ארבע מתנות מכוס אחד, שכולן נשפכין ליסוד? תלמוד לומר: "ואת כל דמה ישפך". ושואלים: והכתיב והרי נאמר: "ואת דמו ישפך", ומשמע — לא כל דמו! אמר רב אשי: ההוא למעוטי אותו כתוב בא למעט שירים שבצואר בהמה, שלא נתקבלו כלל בכלי כדי לזורקם, והוא אינו נשפך ליסוד, אלא לאמה.

27 ב שנינו במשנה שלושה מקרים דומים: קיבל הכשר את הדם ונתן לפסול — יחזיר לכשר ויזרוק. קיבל בימינו ונתן לשמאלו — יחזיר לימינו. קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול — יחזיר לכלי קודש.

28 ומעירים: וצריכא וצריך שיאמרו כל המקרים הללו, דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו רק כשנתן לפסול, הוה אמינא הייתי אומר: מאי מה פירוש "פסול" כאן? טמא, שאינו דחוי לגמרי, דחזי שהרי הוא ראוי לעבודת ציבור, ולכן אין הדם נפסל בכך, אבל אם נתן לשמאל שאינו ראוי בשום אופן לקבלת הדם והולכתו — לא.

29 ואי אשמעינן ואילו היה משמיע לנו גם בנותן ליד שמאל שיחזיר לימין ויזרוק, היינו אומרים שהוא משום דאית ליה הכשירא שיש לו הכשר ביום הכיפורים, שהכהן הגדול מכניס את כף הקטורת בשמאל, אבל כלי חול — לא.

30 ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו רק בנותן לכלי חול, שאין הדם נפסל בו משום דחזו לקדושינהו שראויים כלים אלה לקדש אותם ולעשותם כלי שרת, אבל הנך האחרים, פסול ושמאל, שאין אפשרות להכשירם — אימא אמור שלא, לכן צריכא צריך שייאמרו כולם.

31 ולגופו של דין המשנה שואלים: וליהוי ליה ושיהיה הדם נחשב כדחוי לאחר שנתקבל ביד הפסול, או בשמאל או בכלי חול! אמר ליה לו רבינא לרב אשי, הכי כך אמר רב ירמיה מדיפתי משמיה משמו של רבא: הא מני משנה זו כשיטת מי היא? כדעת חנן המצרי הוא, דלית ליה שאין לו כלל דין דחויין, שקרבן שנדחה לשעתו אינו נדחה לגמרי.

32 דתניא ששנויה ברייתא, חנן המצרי אומר: אם אבד השעיר המשתלח ביום הכיפורים, אפילו היה הדם של בן זוגו, המוקרב לה', בכוס — אין אותו דם נדחה, אלא מביא חבירו שעיר אחר להשתלח ומזווג לו להיות בן זוגו, וזורק את הדם כראוי.

33 רב אשי אמר הסבר אחר למשנתנו: כל שבידו לתקן לא הוי אין זה נקרא דחוי, והרי מדובר כאן כשחוזרים ומקבלים את הדם כראוי.

34 אמר רב שייא: כוותיה כשיטתו של רב אשי מסתברא מסתבר, שכן מאן שמעת ליה דאית ליה מי שמעת אותו שיש לו, שהוא סבור דין דחויין? ר' יהודה, דתנן ששנינו במשנה, ועוד אמר ר' יהודה: אם נשפך הדם של השעיר המוקרב לה' מן הכוס — ימות המשתלח, וכן אם מת המשתלח — ישפך הדם. הרי שסבור הוא שהשעיר המשתלח, או במקרה ההפוך — דם השעיר לה', נדחה לגמרי.

35 ושמעינן ליה דאמר ושמענו אותו שהוא אומר: כל דבר שבידו לא הוי אינו נחשב דחוי, דתניא ששנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: לאחר שנשחטו קרבנות הפסח בעזרה, כוס אחד היה ממלא מדם התערובת שעל הרצפה, וזורקו זריקה אחת על המזבח כנגד היסוד, כדינו של קרבן פסח, שאם נשפך דמו של אחד מהם מן הכלי לרצפה, יוכשר בדרך זו. שמע מינה למד מכאן שלמרות שנשפך הדם מן הכלי בתחילה, כל שבידו לא הוי אינו נחשב דחוי. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

36 ג גופא לגופו של הדבר שהזכרנו קודם: תניא שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: כוס אחד היה ממלא מדם התערובת, שאם ישפך אחד מהם, מן הכוסות שקיבלו בהם את דם הפסחים, נמצא שהוא מכשירו. אמרו לו לר' יהודה: והלא דם זה של התערובת לא נתקבל בכלי! ושואלים: מנא ידעי מנין יודעים חכמים שלא נתקבל? שמא נתקבל ונשפך מן הכלי! אלא כך צריך לומר: הרי ספק הוא, שמא לא נתקבל בכלי! אמר להן: