ביאור שטיינזלץ על זבחים קי״ח

1 ור' יהודה הסבור שבבמה גדולה גם יחיד מקריב קרבנות חובה, אמר לך יכול לומר לך: כי כתיב כאשר נאמר "הישר" שרק קרבנות הבאים בנדר ונדבה "ישרות" מקריב היחיד, הרי על "בעיניו" הוא דכתיב שנאמר, כלומר, במקום שישר בעיניו להקריב, בבמת יחיד שהוא בונה לעצמו, אבל בבמה גדולה — אפילו חובות נמי ליקרוב גם כן יקרבו.

2 ושואלים: אלא גם אם תדייק כך, מכל מקום הא כתיב הרי נאמר במקרא זה "איש", לאו למימרא האם לא בא לומר שלגבי איש יחיד דווקא קרבנות שהם בגדר ישרות הוא דליקרוב שיקרבו, הא אבל מכאן נדייק שקרבנות חובות — לא ליקרוב יקרבו? ומשיבים: כי כתיב כאשר נאמר "איש" בכתוב זה, הריהו בא להכשיר את הזר מי שאינו כהן בעבודה בבמה קטנה.

3 ושואלים: והרי זר כשר לעבודה בבמה קטנה, מהכתוב "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" ויקרא יז, ו נפקא יוצא, נלמד, שרק במזבח ה' שבמשכן שהיה בבמה הגדולה יש חובה שיעשה כהן את עבודות ההקרבה, ואילו בבמה קטנה כשר לכך אף זר!

4 ומשיבים: מהו דתימא שתאמר מהפסוק "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה'" אמנם יש ללמוד כי אין צורך בכהן לעבודה בבמת יחיד, ואולם ליבעי שיצטרכו לשם כך קדוש בכורות, שיפרישו אותם לשם כך, כדרך שהיתה העבודה מעיקרא מתחילה, קודם שהוקם המשכן. לכך בא הכתוב "איש הישר בעיניו יעשה" וקא משמע לן משמיע לנו שכל איש עושה את קרבנותיו בבמת יחיד.

5 א ועוד בבירור שיטת חכמים החולקים על ר' יהודה, שואלים: שיטת חכמים היינו זוהי אף שיטת תנא קמא התנא הראשון, חכמים הנזכרים בתחילת הברייתא, שאמרו שיחידים לא הקריבו אף בבמה גדולה אלא עולות ושלמים, ומה איפוא ההבדל ביניהם?

6 אמר רב פפא: בשאלה האם קרבו נסכים במדבר עם קרבנות העולה והשלמים איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, שלשיטת חכמים שבתחילת הברייתא לא קרבו נסכים במדבר, וגם לא בארץ ישראל בתקופת המשכן שבגלגל, עד שהוקם המקדש בשילה. ואילו לשיטת חכמים שבסוף הברייתא, קרבו נסכים במדבר, וגם בזמן הגלגל.

7 ב ועוד בבירור השיטות ששנינו בברייתא. אמר מר החכם בברייתא, ר' שמעון אומר: אף ציבור לא הקריבו באהל מועד שבגלגל אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן. ומסבירים: מאי טעמיה מה טעמו, מה המקור בתורה לשיטה זו של ר' שמעון? דכתיב שנאמר: "ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל" יהושע ה, י, ויש לדון בכתוב זה: מה בא להשמיענו שעשו את הפסח בגלגל?

8 פשיטא פשוט הדבר שכך עשו, שהרי זו חובה המוטלת עליהם, כמו כל קרבן אחר! אלא הא קא משמע לן פסוק זה משמיע לנו, שאף שאר קרבנות שהקריבו בגלגל, קרבנות חובות כעין פסח, שקבוע להן זמן, הוא דקרב שהקריבו, הא לאו אבל שאר קרבנות חובה, שאינן כעין פסח — לא קרב הקריבו. ושואלים: ואידך והאחרים, חכמים החולקים על ר' שמעון, וסבורים שציבור הקריבו בגלגל אף שאר קרבנות, מה עושים הם בפסוק זה?

9 ומשיבים: מיבעי ליה צריך אותו ללמדנו אותה הלכה שאמר ר' יוחנן, שכך אמר ר' יוחנן משום בשם ר' בנאה: בן ישראל שהוא ערל ונטמא בטומאת מת, הריהו מקבל הזאה ממי פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי לטהרתו, בכדי להיטהר מטומאה זו, למרות שהוא ערל. והראיה היא מכך שישראל שעשו את הפסח בגלגל כשהם טהורים מטומאת מת, לא יכולים היו לעשותו בטהרה אלא אם היזו עליהם עוד כשהיו ערלים.

10 ג ובענין פסחים וחובות שקבוע להם זמן, שהוזכרו בדברי ר' שמעון, מסופר: תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב אדא בר אהבה ברייתא זו: אין הבדל בין במה גדולה כגון זו שבגלגל לבמה קטנה שמקריב בה היחיד, אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן, שמקריבים בבמה גדולה ואין מקריבים בבמה קטנה. אמר ליה לו רב אדא בר אהבה: יחיד קרבנות חובות שקבוע להן זמן מנא ליה מנין לו? שהרי אין קרבנות כאלו, ואין צורך להשמיענו שאינם קרבים בבמה קטנה!

11 אמר ליה לו חוזר המשניות: אם כן, האם אסמייה אמחוק אותו מגרסת משנתי, ולא אשנה אלא פסח? אמר ליה לו רב אדא בר אהבה: אינך צריך לכך, תתרגם מתניתך הסבר את משנתך בעולת חובה, והיא עולת הראיה שצריך כל יחיד להביא ברגלים, והיא אינה קריבה בבמת יחיד, דאיכא שלעומתה יש עולת נדבה, שהיא קריבה בבמת יחיד. ודווקא בעולה של יחיד עוסקת ברייתא זו, דאי שאם תאמר שחטאת יחיד הוא, וכי חובות של חטאת דקביע ליה שקבוע להם זמן מי איכא האם בכלל יש ליחיד?

12 ומקשים: ולוקמה ושיעמיד אותה הברייתא הזו במנחת חובה של יחיד שקבוע לה זמן, דהא איכא שהרי יש מנחת חביתין שכן הכהן הגדול צריך להקריב בכל יום, והיא קריבה בבמה גדולה ולא בבמה קטנה! ומשיבים: קא סבר סבור הוא רב אדא בר אהבה שבכלל אין מנחה בבמה, שלא הביאו מנחה כלל אף בבמה גדולה .

13 ד שנינו במשנתנו כי כשבאו ישראל לשילה נאסרו הבמות, ולא היתה במשכן שילה תקרה, אלא קירות של אבנים ויריעות פרוסות עליהן מלמעלה. ומבררים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כתוב אחד המתאר את משכן שילה אומר כשהביאה חנה את שמואל: "ותבאהו בית ה' שילה" שמואל א א, כד, ואילו כתוב אחד אומר: "ויטש משכן שילה אהל שכן באדם" תהלים עח, ס, וכתיב ונאמר: "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" תהלים עח, סז, אם כן מצד אחד נראה שמשכן שילה היה בית, ובפסוק אחר נראה שהיה זה אוהל,

14 הא הרי כיצד תתיישב סתירה זו? כפי שנאמר במשנתנו: לא היתה שם תקרה, אלא רק אבנים מלמטן ומשום כך נקרא בית, ויריעות מלמעלן ומשום כך נקרא אוהל. והיא תקופת משכן שילה היתה זו המכונה בתורה "מנוחה" "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", דברים יב, ט.

15 ה ועוד שנינו במשנתנו כי בתקופת משכן שילה קדשי קדשים היו נאכלים לפנים מן הקלעים, ואילו קדשים קלים ומעשר שני היו נאכלים בכל מקום הרואה את שילה. ומבררים הלכה זו שבאכילת קדשים קלים ומעשר שני: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? אמר ר' אושעיא: שכך אמר קרא הכתוב באיסור הקרבה בחוץ "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" דברים יב, יג, ויש לדייק בכתוב: בכל מקום אשר תראה אי אין אתה מעלה, אבל אתה אוכל את הקרבנות בכל מקום שאתה רואה.

16 ומקשים: אימא אמור כך את דיוק הכתוב: בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה קרבנות על המזבח, אבל אתה זובח בכל מקום שתראה, ותהא שחיטתם מותרת בכל הרואה!

17 אמר ר' ינאי: אין לומר כן, שכן אמר קרא הכתוב בפסוק שלאחריו: "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" דברים יב, יד, ללמד שבמקום בו מעלים את הקרבנות, בו נעשות כל עבודות ההקרבה, ורק אכילת קדשים קלים מותרת במקום הרואה.

18 ר' אבדימי בר חסא אמר מקור אחר לכך שקדשים קלים נאכלים בכל הרואה, שכך אמר קרא הכתוב

19 בתיאור מהלך גבול נחלתם של בני יוסף שם שכנה שילה: "ונסב הגבול מזרחה ולו תאנת שלה" יהושע טז, ו, כלומר במקום הסמוך לשילה, ולמה נקרא על שם שילה? משום שהיה זה מקום שכל הרואה אותו את מקדש שילה משם לאחר חורבנו, הריהו מתאנח "תאנת" עליו על אכילת קדשים קלים שלו שבטלה, שהיתה מותרת עד מקום זה.

20 ר' אבהו אמר רמז אחר בכתוב, אמר קרא הכתוב בברכת יעקב ליוסף: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" בראשית מט, כב — עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו בנסיון עם אשת פוטיפר, תזכה ותאכל קדשים קלים בשילה שבנחלת יוסף כמלא עיניה.

21 ר' יוסי בר' חנינא אמר: רמז אחר לדבר, ממה שנאמר בברכת משה ליוסף: "ורצון שכני סנה" דברים לג, טז — עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל בין השנואין, כלומר, גם בנחלת השבטים האחרים ששנאו אותו כנאמר בבראשית פרק לז, שכן קדשי משכן שילה נאכלים אף בנחלת שאר השבטים, בכל מקום הרואה.

22 א ועוד בהלכה זו של אכילת קדשים קלים בכל הרואה בתקופת משכן שילה, תנא שנה החכם: "רואה" זה שאמרו במשנתנו, כוונתו שרואה כולו, ולא שיהא דבר המפסיק בינו לבינו. אמר ליה לו ר' שמעון בן אליקום לר' אלעזר: אסברא אסביר לך למה הכוונה — כגון בי כנישתא בית הכנסת של מעון שהיה סמוך לעיר טבריה, וניתן היה לראותו משם. אמר רב פפא: "רואה" שאמרו לא בדווקא שיהא רואה כולו את כל משכן שילה, אלא אף אם הוא רואה מקצתו די בכך לאכול שם קדשים קלים.

23 ועוד בהגדרת מקום הרואה, בעי שאל רב פפא: אם היה במקום כזה שבהיותו עומד שם ורואה את שילה, וכאשר הוא יושב שם ואינו רואה את שילה, מאי מה יהיה הדין? האם נקרא הוא "רואה" או לא? וכמו כן בעי שאל ר' ירמיה: מקום כזה, שכאשר אדם עומד בו על גבי הנחל על שפתו ואז הוא רואה את שילה, ואולם כאשר הוא יושב בתוך הנחל ואז אינו רואה, מאי מה הדין? שתי השאלות הללו לא נפתרו ונשארו בתיקו תעמוד השאלה במקומה.

24 ב כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם רבי, בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה שכינה אלא בחלק בנחלת שבט בנימין. שכך נאמר לבנימין בברכת משה: "ידיד ה' ישכון לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" דברים לג, יב, לומר: שכל חפיפות השראת שכינה בישראל לא יהו אלא בחלקו של בנימין.

25 ובענין זה נמסר, כי אזיל כאשר הלך אביי ללמוד תורה לפני רב יוסף אמרה לשמועה זו קמיה לפני רב יוסף, אמר רב יוסף על כך: חד ברא הוה ליה בן אחד היה לו לכייליל אביו של אביי, ולא מיתקן ואינו מתוקן, כלומר, כיצד ניתן לומר דבר כזה? והכתיב והרי נאמר אודות משכן שילה : "ויטש משכן שילה" תהלים עח, ס, וכתיב ונאמר בהמשך: "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" תהלים עח, סז, משמע שמשכן שילה היה בנחלת יוסף ולא בנחלת בנימין!

26 אמר רב אדא: מאי קא קשיא ליה מה היה קשה לו לרב יוסף ממקרא זה? דלמא שמא היה המשכן גם בנחלת בנימין וגם בנחלת יוסף, השכינה היתה בחלק בנימין, ואילו הסנהדרי גדולה שצריכה לשבת סמוך למקום השכינה, היתה בחלק יוסף. מדמצינו כמו שמצאנו בבית עולמים בבית המקדש, שהיתה השכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה!

27 אמר ליה לו בתשובה: הכי השתא כך אתה משווה?! התם שם, בבית המקדש בירושלים מיקרבן קרובות היו נחלות בנימין ויהודה גבי הדדי זו לזו, ולכן יכולה להיות חלוקה שכזו, שבית המקדש בנחלת שבט אחד והסנהדרין בנחלת שבט אחר, ואילו הכא כאן, בשילה מי מקרבן האם הן קרובות, שילה ונחלת בנימין? ומשיבים: הכא נמי מקרבן כאן גם כן יש לומר שהן קרובות, כי כשם שאמר ר' חמא בר' חנינא: רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה, שגם המזבח כולו יהיה בתחום נחלתו.

28 הכא נמי כאן גם כן במשכן שילה, יש לומר כי רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, שחיברה את שילה לנחלת בנימין. ובתחום אותה רצועה, שנחשבה כחלק מנחלת בנימין, עמד חלק ממשכן שילה. והיינו דכתיב וזהו שנאמר בתיאור גבול נחלת בני יוסף: "ונסב הגבול מזרחה תאנת שלה" יהושע טז, ו, שלפי הסבר זה יש לפרשו שהיה שבט בנימין מתאונן "תאנת" על שאין כל תחום משכן שילה בתחומו.

29 ומעירים: מחלוקת זו שבין האמוראים בתחום איזה שבט היה שרוי משכן שילה, הריהי כתנאי כמחלוקת תנאים בענין זה, שכן שנינו: מה שנאמר בברכת משה לבנימין: "חפף עליו" — זה מקדש ראשון, "כל היום" — זה מקדש שני, "ובין כתפיו שכן" — אלו ימות המשיח, ואילו

30 רבי אומר: "חופף עליו" — זה העולם הזה, "כל היום" — אלו ימות המשיח, "ובין כתפיו שכן" — זה העולם הבא. הרי שלדעת חכמים שרתה שכינה בתחום שבט בנימין החל מבית ראשון והלאה, ולא בתקופת משכן שילה, שאז היתה בנחלת יוסף. ואילו לדעת רבי שרתה השכינה בנחלת בנימין בכל ימי העולם הזה, ובכלל זה גם בשילה.

31 ג ובענין אורך התקופות השונות שהוזכרו במשנתנו, תנו רבנן שנו חכמים: ימי אהל מועד שבמדבר היו ארבעים שנה חסר אחת. ימי אהל מועד שהיה בגלגל — ארבע עשרה שנה, שהן שבע שנים שכבשו בהן בני ישראל את הארץ, ושבע שנים שחלקו בהן אותה לשבטים. ימי אהל מועד שבנוב וגבעון עד שהוקם המקדש בירושלים — חמשים ושבע שנים. והואיל והמקדש הוקם ארבע מאות ושמונים שנה ליציאת מצרים מלכים א ו, א, נמצא כי נשתיירו לתקופת המשכן בשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת.

32 ומעתה דנים בברייתא זו: מה שנאמר ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת, מנלן מנין לנו? שכן אמר מר החכם בברייתא: בשנה ראשונה ליציאת בני ישראל ממצרים עשה משה את המשכן, בשנה שניה הוקם המשכן ושלח משה מרגלים, וכתוצאה מחטא המרגלים היו בני ישראל במדבר ארבעים שנה. הרי שימי המשכן במדבר היו ארבעים שנה חסר אחת.

33 ומה ששנינו בברייתא כי ימי אהל מועד שבגלגל היתה ארבע עשרה שנה, שהן שבע שכבשו ושבע שחלקו, מנלן מנין לנו? דקאמר שכן אמר כלב בן יפונה ליהושע בתום תקופת הכיבוש, לפני חלוקת הארץ: "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ ואשב אותו דבר כאשר עם לבבי" יהושע יד, ז, וכתיב ונאמר בהמשך אותו מקרא : "ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמנים שנה" יהושע יד, י.

34 כי עבריה כאשר עברו בני ישראל את הירדן בר בן כמה הוי היה כלב? בר שבעין ותמני בן שבעים ושמונה, שהרי המרגלים נשלחו בשנה השניה לצאתם ממצרים, ובשנה הארבעים עברו את הירדן. וקאמר ואמר בזמן שהגיעו לחלוקת הארץ כי הוא בן חמש ושמונים שנה, הרי שבע שנים שכבשו.

35 ושואלים: ושבע שנים שחלקו מנלן מנין לנו? ומשיבים, איבעית אימא אם תרצה אמור סברה היא: מכיון שהיו שבע שנים שכבשו, שבע נמי גם כן שחלקו.

36 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: מדלא משכחת לה מכיון שאינך מוצא הסבר לתאריך אותו מציין הנביא יחזקאל: "בראש השנה בעשור לחודש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר" יחזקאל מ, א, שממנו עולה כי שנה זאת היתה שנת היובל, אלא רק אם נאמר שזמן כיבוש וחלוקת הארץ יחד היה ארבע עשרה שנים, ומתום תקופה זו החלו למנות שנות שמיטה ויובל.

37 ד ועוד נאמר בברייתא שמשך תקופת אהל מועד שבנוב וגבעון היתה חמשים ושבע שנים. ומבררים: מנא לן מנין לנו? דכתיב שכן נאמר בתיאור מות עלי הכהן כאשר בישרו לו על נפילת הארון בידי הפלישתים: "ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימות" שמואל א ד, יח,

38 ותנא ושנה החכם: כשמת עלי הכהן חרבה שילה, ובאו ישראל לנוב ושם הוקם המשכן. ובאותה שעה החל שמואל להנהיג את העם במקומו. כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב על ידי שאול שמואל א כב, יט ובאו לגבעון, ושם היה המשכן ראה דברי הימים א טז, לט.

39 וכשאנו באים לבדוק כמה שנים עברו מאז נפל הארון ביד פלשתים וחרבה שילה, הרי כתיב נאמר: "ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים מזמן שהחזירוהו פלשתים, שבעה חדשים לאחר ששבוהו וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה'" שמואל א ז, ב, הרי שהיה הארון בקרית יערים עשרים שנה, עד שהעלהו דוד לירושלים.

40 ויש לדון במנין השנים הללו, הני אלה עשרים שנה כיצד מונים אותם? עשר שנה שמלך שמואל בעצמו לבדו, ממות עלי ועד שהמליך את שאול. ושנה שמלך שמואל ושאול, כלומר, שמלך שאול בחייו של שמואל. ושתים שמלך שאול בלבד לאחר שנפטר שמואל. ועל שלש עשרה שנים אלה יש להוסיף עוד את שבע השנים שמלך דוד בחברון, לפני שנות מלכותו בירושלים,