ביאור שטיינזלץ על זבחים קט״ו

1 קרבן פסח בשאר ימות השנה שלא בי"ד בניסן אחר חצות היום, שהוא זמן הקרבתו הראוי אינו כשר אם הקריבוהו אז לשמו, ואולם הריהו כשר אם הקריבוהו שלא לשמו! ודוחים את הראיה: פסח בשאר ימות השנה שלמים נינהו הם נחשבים, ואין זה פסח שנשחט שלא לשמו.

2 ומציעים: לימא האם לומר שהמקור הבא מסייע ליה לו לרב חלקיה, שאמר כי השוחט אשם מחוסר זמן שלא לשמו בחוץ — חייב. שכך שנינו בברייתא: יכול שאני מוציא מכלל החייבים על שחיטת קדשים בחוץ אף את השוחט עולת מחוסר זמן בבעלים, כגון יולדת שלא מלאו ימי טהרתה, וכן גם השוחט אשם נזיר ואשם מצורע כשאינם ראויים להקרבה?

3 תלמוד לומר בתחילת פרשה זו: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז... או אשר ישחט מחוץ למחנה" ויקרא יז, ג. ובא פירוט הדברים הזה ללמדנו: "שור" — מכל מקום, "כשב" — מכל מקום, "עז" — מכל מקום, שחייב על שחיטתם בחוץ בכל האופנים. ואילו חטאת שיירא שייר בברייתא ולא הזכיר שהשוחט אותה בחוץ חייב.

4 ויש לברר: במאי עסקינן במה עוסקים אנו בברייתא זו? באיזה מקרה של אשם נזיר ואשם מצורע? אילימא אם תאמר באשם שנשחט בחוץ בזמנו, מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא אשם שחייב עליו? והרי אפילו חטאת נמי גם כן חייבים על שחיטתה בחוץ בזמנה! אלא מדובר באשם שנשחט שלא לזמנו כאשר הנזיר או המצורע מחוסר זמן.

5 ונברר עוד: ובמאי ובמה מדובר? אילימא אם תאמר ששוחט אותו לשמו, באופן זה אשם אמאי מדוע חייב על שחיטתו בחוץ? והרי אין הוא ראוי ליקרב בפנים! אלא לאו האם אין הכוונה שמקריבו שלא לשמו. ושנינו איפוא בברייתא זו שחייב על כך, כפי שאמר רב חלקיה! ודוחים: לעולם תאמר שמדובר בברייתא באשם ששחטו בחוץ בזמנו ושלא לשמו.

6 ואף שלכאורה אין צורך בריבוי מיוחד לחייב על כך, שהרי אשם שנשחט שלא לשמו כשר בפנים, ברייתא זו שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: מקשינן מקישים אנו אשם לחטאת, בכתוב "כחטאת כאשם תורה אחת להם", ויקרא ז, ז ללמד שדינם שווה, וגם אשם שנשחט שלא לשמו פסול. ומשום כך, היה מקום לומר כי השוחט אשם שלא לשמו יהא פטור, שהרי אינו ראוי ליקרב בפנים — לכך הוצרך ריבוי הכתוב.

7 והתנא בברייתא זו תנא שנה קרבן אשם, שהוא טפל נספח לקרבן חטאת בדין זה, שכן הוא נלמד ממנו, ואולם הוא הדין בעיקר שהוא החטאת, שהשוחטה בחוץ שלא לשמה — חייב.

8 ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת לשיטת רב חלקיה, ממה ששנינו בברייתא: יכול שאני מרבה לחייב על שחיטה בחוץ אף את השוחט עולת מחוסר זמן בגופה שטרם מלאו לה שמונה ימים וכן את השוחט חטאת מחוסרת זמן, בין בגופה בין בבעלים?

9 תלמוד לומר בעניינו של השוחט בחוץ: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" ויקרא יז, ד, ללמד: שכל קרבן שאינו ראוי לבא בפתח אהל מועד — אין חייבין עליהן משום שחיטה בחוץ. ועולה וחטאת אלו אינן ראויות עתה לבוא אל פתח אהל מועד. ואילו אשם מחוסר זמן שיירא שייר התנא ולא הזכיר, ומכאן יש להסיק שהוא חייב על שחיטתו בחוץ.

10 ויש לשאול: במאי עסקינן במה עוסקים אנו באיזה מקרה? אילימא אם תאמר כששחט בחוץ את החטאת מחוסרת הזמן לשמו, באופן זה בקרבן אשם נמי ליפטריה גם כן יש לפוטרו, שהרי מחוסר זמן הוא! אלא לאו האם לא מדובר ששחט בחוץ את החטאת מחוסרת הזמן שלא לשמו. ובחטאת אכן הוא פטור על שחיטת חוץ, משום שהיא פסולה בפנים שלא לשמה, ואילו באשם מחוסר זמן — חייב באופן זה, משום שהוא ראוי בפנים, וכשיטת רב חלקיה.

11 ודוחים: אמנם לעולם מדובר בברייתא זו בשוחט חטאת מחוסרת זמן בחוץ שלא לשמו. ומכל מקום אין להסיק ממנה שבאשם חייב במקרה זה, שכן יש לומר כי ברייתא זו כר' אליעזר היא, שמקיש אשם לחטאת, ואף באשם הדין כן. ולא הזכיר התנא בברייתא אשם, משום שתנא שנה בה חטאת, שהיא העיקר המקור לדין פסול שלא לשמה, ואני יודע שכל שכן שכך הוא הדין גם לטפל הנספח, הנלמד שהוא האשם.

12 ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת לשיטת רב חלקיה, דכי אתא שכן כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר, תנא דבי שנה החכם מבית מדרשו של ר' ליואי ברייתא זו: יכול שאני מוציא מכלל החייבים בשחיטת קדשים בחוץ אף את השוחט עולת מחוסר זמן בבעלים, או השוחט בחוץ אשם נזיר ואשם מצורע? מנין שהוא חייב? והוסיף רב דימי: ונסיב להו תלמודא לחיובא והביאו להם החכמים לימוד מן הכתוב לחייב על כך, ואולם לא ידענא מאי היא אין אני יודע מה הוא אותו לימוד.

13 ומבררים: מאי תלמודא מה הוא אותו לימוד? אמר רבינא: מן הנאמר בתחילת פרשת שחיטת חוץ ויקרא יז, ג: "שור" — מכל מקום, "כשב" — מכל מקום, "עז" — מכל מקום. על כל פנים, מכאן ראיה לשיטת רב חלקיה, כפי שהוכחנו לעיל בעמוד זה, שהברייתא עוסקת באשם מחוסר זמן שנשחט שלא לשמו. ומכאן קושיה על רב הונא החולק עליו. ותוהים: הא מאי רומיא מה כאן הקושיה? הרי ניתן להסביר את הדברים כדאמרת כמו שאמרת לעיל, שמדובר באשם שנשחט שלא לשמו בזמנו, וכשיטת ר' אליעזר!

14 אמר רב נחמן: לשיטת רב דימי לא ניתן להעמיד ברייתא זו באשם שנשחט בזמנו, והראיה לכך, משום דרמי שהוא משליך מראה סתירה מברייתא זו ששנה תנא דבי החכם מבית מדרשו של ר' ליואי אדתני על ברייתא ששנה לוי: אשם נזיר ואשם מצורע ששחטן שלא לשמן — כשירין ולא עלו לבעלים לשום לשם חובה.

15 שחטן מחוסר זמן בבעלים, או שהיו הכבשים בני שתי שנים ולא בני שנה כדינם ושחטן — פסולין, ולפיכך אינו חייב על שחיטתם בחוץ, ובניגוד לברייתא שהביא תנא דבי ר' ליואי.

16 ומשני ומתרץ רב דימי: לא קשיא אין זה קשה: כאן ששנה שפטור על שחיטת חוץ, הרי זה מדובר כששחט את מחוסר הזמן לשמו, כאן ששנה שחייב, הרי זה מדובר כששחט אותו שלא לשמו.

17 ובדומה לכך, רב אשי רמי משליך, הראה סתירה ממתניתין משנתנו ששנינו בה שהשוחט בחוץ אשם מחוסר זמן הריהו פטור, על הברייתא ששנינו בה שחייב, ומשני ומתרץ: כאן במשנתנו ששנינו שפטור, מדובר כששחט אותו לשמו, וכאן בברייתא ששנינו שחייב, מדובר כששחט אותו שלא לשמו, וכשיטת רב חלקיה.

18 ואומרים: אם כן, לימא תיהוי תיובתיה האם לומר שתהא זו קושיה חמורה על דברי רב הונא החולק על רב חלקיה, וסבור שהשוחט בחוץ אשם מחוסר זמן שלא לשמו, הריהו פטור?

19 ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך רב הונא בהסבר הברייתא: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים שחייב על אשם ששחטו שלא לשמו? כגון שהפריש שתי אשמות לאחריות, שאם יאבד אחד מהם יתכפר בשני, וקודם שהגיע זמנו שחט אחד מהם לשם עולה, ולא לשם אשם. ועל שחיטה כזו בחוץ חייב, כדין שוחט עולה בחוץ, שהרי באופן זה חד מינייהו אחד מהם שאינו עתיד להתכפר בו, כבר מעיקרא מתחילה עולה היא,

20 כדברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: אשם שמתו או שנתכפרו בעליו וניתק הוצא לרעיה עד שיפול בו מום, ושחטו סתם — כשר לעולה.

21 א המעלה בחוץ מבשר חטאת וכו' פטור. ובטעמו של דין זה תנו רבנן שנו חכמים: מנין למעלה בחוץ מבשר חטאת, ומבשר אשם, ומבשר קדשי קדשים, ומבשר קדשים קלים, וממותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, שפטור אם מעלה אותם בחוץ?

22 תלמוד לומר באיסור הקרבה בחוץ: "אשר יעלה עולה וכו' ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" ויקרא יז, ח — ט, לומר: מה עולה שהיא ראויה להעלאה למזבח, אף כל שראויה להעלאה. וכל אלו אינם מועלים על המזבח, אלא ניתנים לכהנים.

23 מנין שאף היוצק שמן על המנחה, והבולל את המנחה בשמן, והפותת את המנחה לפתיתים, והמולח אותה, והמניף אותה, והמגיש אותה לקרן המזבח קודם קמיצה, והמסדר את לחם הפנים על השלחן, והמטיב את הנרות במנורה, כלומר, מסיר את הדשן, והקומץ את הקומץ מן המנחה כדי להקטירו, והמקבל דם קרבן בחוץ, שפטור?

24 תלמוד לומר: "אשר יעלה עלה או זבח" ויקרא יז, ח, מה העלאה שהיא גמר עבודה, אף כל שהוא גמר עבודה, וכל אלה אינם גמר עבודה אלא יש עבודה אחריהם.

25 ב שנינו במשנה: עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות. מסופר, יתיב יושב היה רב הונא בר רב קטינא קמיה לפני רב חסדא וקא קרי והיה קורא את הפסוק האמור במעמד הר סיני: "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים וגו'" שמות כד, ה ונערים אלו הם הבכורות. אמר ליה לו רב חסדא, הכי כך אמר ר' אסי: קרבו ופסקו, כלומר, מאותו יום שוב לא הקריבו הבכורות.

26 סבר לאותוביה ממתניתין סבור היה רב הונא להקשות עליו ממשנתנו, בה מפורש שלא רק באותו יום, אלא עד שהוקם המשכן בשנה שאחר כך, היתה עבודה בבכורות. בינתיים שמעיה דקאמר משמיה שמע אותו את רב חסדא שהוא אומר משמו של רב אדא בר אהבה: עולה שהקריבו ישראל במדבר, קודם שהוקם המשכן, אינה טעונה הפשט עור וניתוח הבשר כדי להקריבו, אלא מקריבים אותה על המזבח כמות שהיא. משום כך אותביה ברייתא דשויא בכולהו הקשה לו מברייתא ששווה בכולם שניתן להקשות ממנה על שני הדברים שהביא.

27 דתניא ששנויה ברייתא: עד שלא הוקם המשכן — הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. והכל כל בעלי החיים כשירין להקריב מהם — בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, ובלבד שיהיו טהורין אבל לא מהמינים הטמאין.

28 והכל כל מה שקרב עד שהוקם המשכן קרבו עולות. ועולה שהקריבו ישראל במדבר עד שלא הוקם המשכן טעונה הפשט וניתוח. וגוים בזמן הזה רשאין לעשות כן להקריב לקדוש ברוך הוא באותו אופן. הרי מפורש בברייתא זו שעד שהוקם המשכן היתה עבודה בבכורות, והעולה שהקריבו היתה טעונה הפשט וניתוח!

29 והשיב לו: תנאי מחלוקת תנאים היא בענין בכורות, דתניא ששנויה ברייתא: מה שאמר ה' למשה בהר סיני "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" שמות יט, כב שיפרישו עצמם ולא יתקרבו אל הקדש, ודבר זה היה יום אחד לאחר שהוקרבו העולות והשלמים — ר' יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות שהם היו הכהנים, רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא, שהם היו הכהנים.

30 ושואלים: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר כי הציווי "יתקדשו" זו פרישות נדב ואביהוא — היינו דכתיב זהו שנאמר שאמר משה לאהרן לאחר מותם, ביום השמיני למילואים: "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש" ויקרא י, ג, שהרי הוזהרו מלהתקרב יתר על המדה "פן יפרוץ בהם ה'" שמות יט, כב.

31 אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי "הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו" זו פרישות בכורות, היכא רמיזא היכן נרמז הדבר? היכן דיבר ה' שיתקדש בנדב ואביהו? ומשיבים: דכתיב שנאמר בציווי על חנוכת המשכן: "ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי" שמות כט, מג, אל תקרי "בכבודי" אלא "במכובדיי", באנשים המכובדים לה' יתקדש שמו, כשיתגלה במשכן.

32 דבר זה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ולא ידעו מה עניינו עד שמתו בני אהרן. כיון שמתו בני אהרן, אמר לו: אהרן אחי, לא מתו בניך אלא להקדיש שמו של הקדוש ברוך הוא. כיון שידע אהרן שבניו ידועי אהובי המקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: "וידם אהרן" ויקרא י, ג.

33 וכן בדוד הוא אומר: "דום לה' והתחולל לו" תהלים לז, ז, לומר: אף על פי שמפיל לך חללים חללים, את אתה שתוק ואל תתלונן. וכן בשלמה הוא אומר: "עת לחשות ועת לדבר" קהלת ג, ז, פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור.

34 ומעירים: והיינו וזהו שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, מאי דכתיב מהו שנאמר: "נורא אלהים ממקדשך" תהלים סח, לו? אל תיקרי "ממקדשך" אלא "ממקודשיך", בשעה שעושה הקדוש ברוך הוא דין בקדושיו, מתיירא ומתעלה ומתהלל על כולם. על כל פנים, אין להקשות מן הברייתא ששנינו בה שהבכורות הקריבו עד שהוקם המשכן, משום שמחלוקת תנאים יש בדבר.

35 אלא קשיא קשה מענין עולה, שנאמר בשם רב אדא בר אהבה כי עולה שהקריבו ישראל במדבר אינה טעונה הפשט וניתוח, ובברייתא שהובאה כאן מפורש להיפך! ומשיבים: תרי תנאי מחלוקת שני תנאים היא. דתניא ששנויה ברייתא, ר' ישמעאל אומר: כללות עקרי התורה בלבד נאמרו בסיני, ופרטות כל הדינים המפורטים בספר ויקרא נאמרו למשה באהל מועד, ובכללם דין הפשט וניתוח העולה ויקרא א, ו, ומכאן שלא נהג דין זה עד שהוקם המשכן.

36 ר' עקיבא אומר: גם הכללות וגם הפרטות נאמרו בסיני, ונשנו באהל מועד, ונשתלשו לכל ישראל שוב בערבות מואב כשחזר משה ולימד את התורה לעם ראה דברים א, א. ולפי שיטתו גם דין ההפשט והניתוח נהג מאז מתן תורה, עד שלא הוקם המשכן.

37 ג אמר מר החכם שנינו בברייתא: עד שלא הוקם המשכן, הכל כשירין להקריב אותם. בהמה חיה ועוף. ושואלים: מנא הני מילי מנין הדברים הללו? אמר רב הונא, שכן אמר קרא הכתוב בהקרבה שהקריב לאחר המבול: "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" בראשית ח, כ. ומסבירים: "בהמה" — כמשמעו, וכן עוף. חיה — בכלל "בהמה" האמורה בכתוב היא.