ביאור שטיינזלץ על זבחים כ״ב

1 בין שאין בהן רביעית, ובלבד שיהו כלים אלה כלי שרת, משמע שאין צורך בשיעור גדול כל כך!

2 אמר רב אדא בר אחא: כאן מדובר בקודח בתוכו שעושה חור בדופן הכיור ומכניס בתוכו כלי קטן, ואליו מגיעים מים מן הכיור. ומכלי כזה יכול לקדש גם אם אין בו רביעית מים, כל עוד בכיור עצמו היה השיעור הראוי לארבעה כהנים.

3 ומקשים: והא והרי "ורחצו ממנו" שמות מ, לא אמר רחמנא אמרה התורה, ולא מכלי אחר! ומשיבים: נאמר שם שוב "ירחצו" שמות מ, לב לומר, בכל אופן לרבות בכל כלי שרת.

4 ומקשים: אי הכי אם כך, אם יש ריבוי, בכלי חול נמי גם כן יקדשו! אמר אביי: כלי חול לא מצית אמרת אינך יכול לומר, ודבר זה נלמד מקל וחומר מכנו בסיסו של הכיור: ומה כנו של הכיור, אף על פי שנמשח עמו שמות מ, יא ונתקדש ככלי שרת — אינו מקדש ממנו ידים ורגלים, כלי חול שאינו נמשח עמו — אינו דין שאינו מקדש?

5 ושואלים: וכנו מנלן מנין לנו שאין מקדשים ממנו? דתניא ששנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: יכול יהא כנו של הכיור מקדש לרחיצת ידים ורגלים כדרך שהכיור מקדש? תלמוד לומר: "ועשית כיור נחשת וכנו נחשת" שמות ל, יח, לומר: לנחשת הקשתיו שבזה הוא דומה לכיור, ולא לדבר אחר שאינו משמש לרחיצה כמותו.

6 אמר ליה לו מר זוטרא בריה בנו של רב מרי לרבינא: כיצד אפשר להוכיח מכנו של כיור? מה לכנו שמתחילה אין עשוי להשתמש בתוכו, אלא להניח עליו את הכיור, תאמר בכלי חול שעשוי לתוכו! אלא צריך לומר כך: נאמר "ממנו" למעוטי למעט כלי חול.

7 ומקשים: אי הכי אם כך שנאמר "ממנו" למעט, כלי שרת נמי גם כן נמעט! ומשיבים: הא רבי רחמנא הרי ריבתה התורה "ירחצו".

8 ושואלים: ומה ראית לומר למעט זה לרבות זה? ומשיבים: זה כלי שרת טעון משיחה כמוהו כמו הכיור, כפי שנצטוה משה בהקמת המשכן שמות פרק מ, וזה כלי חול אין טעון משיחה כמוהו.

9 א אמר ריש לקיש: כל המשלים למי מקוה כלומר, כל נוזל שאינו מים, שמצטרף למי המקוה להשלים את שיעור המים שבו לארבעים סאה — משלים גם למי כיור, לענין שיעור המים שבו, שצריך שיהא בהם כדי לקדש ידיהם ורגליהם של ארבעה כהנים. אבל לענין רביעית של נטילת ידים אינו משלים.

10 ושואלים: למעוטי מאי למעט את מה? מה הוא המשלים למקוה שאינו ראוי לנטילת ידים? אילימא למעוטי אם תאמר שבא למעט טיט הנדוק טיט שנעשה דליל כל כך עד שאפשר לשפוך אותו — לא ניתן להסביר כך, שכן היכי דמי כיצד מדובר בדיוק? אי אם זה טיט שפרה שוחה מתכופפת ושותה ממנו, הרי הוא כמים ממש, ואפילו לרביעית נמי גם כן יוכשר! ואי ואם אין פרה שוחה ושותה ממנו, אפילו למקוה נמי גם כן אין משלים!

11 אלא תאמר שבא למעוטי למעט יבחושין אדומין שנוצרים וגדלים במים — אלה אפילו בעינייהו נמי בעינם, בפני עצמם, גם כן כשרים למקוה, ולא רק כהשלמה למים, דהא תניא שהרי שנויה ברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל דבר שתחילת ברייתו מן המים — מטבילין בו, שדינו כמים. וכן אמר רב יצחק בר אבדימי: מטבילין אפילו בעינו של דג שנימוקה ונעשתה נוזלית, אם היא גדולה מספיק!

12 אמר רב פפא: בא הדבר למעוטי למעט מקרה שנתן לתוך המקוה סאה של מי פירות ונטל סאה ממימיו. וכפי דתנן ששנינו במשנה: מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות בדיוק, שהוא שיעור מקוה כשר, נתן בתוכו סאה של מי פירות ונטל ממנו סאה אחרת — הרי זה כשר, שאנו אומרים שמה שנכנס למקוה בטל בו, והמקוה נשאר כשר. ואמר רב יהודה בר שילא אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: וכך הוא יכול לעשות עד שמי הפירות הללו נעשים רובו של מקוה. מה שאין כן לענין נטילת ידים, אין רביעית מים מבטלת מי פירות שנפלו לתוכה, ואם חזר ונטל מן הרביעית כשיעור מי הפירות שנפלו לתוכה — שוב אינו יכול ליטול בהם ידים.

13 ועוד דמיון בין מי כיור ומי מקוה, אמר רב פפא: אם קדח בו חור בכותל מקוה, ועשה בו חלל כדי שיעור רביעית — מטבילין בו בחלל הזה כלים קטנים, כגון מחטין וצינוריות, למרות שהמים עומדים שם לעצמם, הואיל ואותה רביעית מהכשירה של מקוה אתיא באה, וכדרך שנאמר לעיל בענין כיור.

14 ב ועוד בענין מי מקוה ומי כיור, אמר ר' ירמיה אמר ריש לקיש: מי מקוה כשירים למי כיור.

15 ושואלים: למימרא האם לומר שמי הכיור לא מים חיים נינהו הם? שאין צורך למלא הכיור ממי מעין? והתניא והרי שנויה ברייתא, נאמר לגבי עבודת הקרבן: "וקרבו וכרעיו ירחץ במים" ויקרא א, ט וכוונתו להדגיש: "במים" — ולא ביין, "במים" — ולא ביין מזוג, "במים" — לרבות שאר מים שאינם מים חיים, וקל וחומר למי כיור שהם ראויים לרחיצת קרבי הקרבן. מאי מהו הקל וחומר למי כיור? לאו האם לא משום שמים חיים נינהו הם?

16 ודוחים: לא, הקל וחומר מבוסס על כך שהם מים דקדיש שקדשו בכיור לשם עבודה. ותוהים: וקדישי מעליותא היא ומה שהם קדושים, שהמים קרויים מי כיור, עילוי הוא במקום שהצריכה התורה מים? והא תנא והרי שנה ר' שמואל: "מים" שהוזכרו בכתוב הם מים שאין להם שם לווי, כלומר שהם נקראים רק מים,

17 יצאו מי כיור שאינם ראויים להשתמש בהם כמים, מפני שיש להם שם לווי! אלא לאו האם לא נלמד מכאן כי מה שלמדו קל וחומר למי כיור אינו למי כיור עצמם, אלא למים שראויין למי כיור, אלמא מכאן שמים חיים נינהו הם מי כיור!

18 ומשיבים: תנאי מחלוקת תנאים היא בענין זה, שאומר ר' יוחנן: מי כיור — ר' ישמעאל אומר: מי מעין הן כלומר, מים חיים, וחכמים אומרים: שאר מימות הן, ולאו דווקא מי מעין.

19 א שנינו במשנה שערל פוסל את העבודה. ושואלים: מנלן מנין לנו שערל פסול? אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו, שאינו מפורש בתורה, אלא מדברי הנביא יחזקאל בן בוזי למדנו, שנאמר: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי" יחזקאל מד, ט.

20 ושואלים: ומנלן דמחלי ומנין לנו שהם מחללים עבודה? ומשיבים, דכתיב שנאמר: "בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחלל את ביתי" יחזקאל מד, ז.

21 ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: נאמר שם "בן נכר", יכול בן נכר ממש כלומר, גוי? תלמוד לומר: "ערל לב". ואם כן, לא משום שהוא בן נכר הוא נפסל, אלא מדובר בכהן. אם כן, מה תלמוד לומר "בן נכר"? כוונתו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כלומר, משומד, שעובר עבירות באופן קבוע. ואין לי אלא ערל לב שהוא פסול, ערל בשר כהן שלא נימול, מנין שהוא פוסל? תלמוד לומר: "וערל בשר".

22 ומעירים: וצריכי וצריך שייאמרו שני הדברים, דאי כתב רחמנא שאילו היתה כותבת התורה רק "ערל בשר" הייתי אומר שהוא פסול משום דמאיס שהוא מאוס משום שיש לו עורלה, אבל ערל לב דלא מאיס שאינו מאוס בגופו, אימא אמור שלא יהא פסול. ואי אשמעינן ואם היה משמיע לנו רק בערל לב, הייתי אומר שהוא פסול משום שאין לבו לשמים, אבל ערל בשר שלבו לשמים אימא אמור שלא יהיה פסול, לכן צריכי צריך שייאמרו שניהם.

23 ב שנינו במשנה שטמא פסול ופוסל את העבודה. אמרו זקני דרום: לא שנו אלא טמא שרץ שנטמא מחמת שרץ וכיוצא בו, אבל כהן טמא מת, מתוך שמרצה בציבור שאם רוב הציבור טמא מת נעשית עבודת קרבנות הציבור לכתחילה בכהן טמא — מרצה נמי גם כן בקרבן יחיד.

24 ומקשים: אי הכי אם כך, טמא שרץ נמי ליתי גם כן שיבוא ויילמד שהוא מרצה בציבור לכתחילה ומשם נלמד שהוא מרצה על היחיד בדיעבד בקל וחומר מטמא מת: מה טמא מת שהוא טמא שבעת ימים, וטעון לטהרתו הזאה של מי פרה אדומה ביום השלישי וביום השביעי — מרצה, טמא שרץ שטומאתו קלה, שאינו טעון הזאה שלישי ושביעי, אלא טובל בו ביום וטהור בערב — אינו דין שמרצה?

25 ומשיבים: קסברי סבורים זקני דרום כי לענין היתר עבודת קרבנות הציבור בטומאה יש ללמוד דין המכפרין הכהנים המקריבים את הקרבן כדין המתכפרין. ולפיכך, מה מתכפרין כלומר, הציבור, דווקא כשהוא טמא מת — אין כן, מקריבים את קרבנו, אבל אם היה רוב הציבור טמא שרץ — לא, אף לגבי מכפרין הכהנים הדין כן, טמא מת — אין כן מקריב קרבנות הציבור כשהם באים בטומאה, טמא שרץ — לא.

26 בעקבות תשובה זו, המניחה שקרבן ציבור אינו קרב כשהיה הציבור טמא שרץ, שואלים: מאי קסברי מה הם סבורים זקני דרום? אי קסברי אם הם סבורים: אין שוחטין וזורקין את דם הפסח על יחיד שהוא טמא שרץ, אף שלערב יהיה טהור ויוכל לאכול ממנו, אמאי לא עבדי מדוע אין עושים ציבור בטומאה זו? הא הרי כלל הוא, שכל שביחיד נדחה ועושה פסח שני, ציבור עבדי עושים אותו בטומאה!

27 אלא מכאן שקסברי סבורים הם שאכן שוחטין וזורקין על יחיד שהוא טמא שרץ, ואינו נדחה לפסח שני. וממילא גם ציבור אינו עושה אותו בטומאה.

28 אמר עולא, על כך תקע להו צעק להם ריש לקיש לדרומאי לדרומיים: לפי שיטתכם, וכי איזה כח מרובה לדחות את הטומאה, כח מכפרין או כח מתכפרין? הוי אומר: כח מתכפרין, שהרי שוחטים את הפסח על יחיד טמא שרץ, ומצד שני כהן טמא שרץ אינו מרצה.

29 אבל לפי הנחה זו יש לדחות את עיקר דבריכם בדרך קל וחומר: ומה במקום שנטמאו בעלים עצמם בשרץ משלחין הם את קרבנותיהן — כהן שנטמא בשרץ אינו מרצה, מקום שנטמאו בעלים במת, שאין הם משלחין קרבנותיהן, כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה? והרי זה סותר את דבריהם בפירוש המשנה, שכהן טמא מת מרצה!

30 ומשיבים: קסברי סבורים זקני דרום כי טמא מת נמי גם כן משלח קרבנותיו, אף שאינו יכול לאכול מקרבן הפסח.

31 ומקשים: והכתיב והרי נאמר: "איש איש כי יהיה טמא... ועשה פסח... בחדש השני" וגו' במדבר ט, י— יא, משמע שהטמא אינו יכול לעשותו בראשון כלל! ומשיבים: דבר זה נאמר למצוה שלכתחילה צריך להמתין עד לפסח שני, אבל בדיעבד אם שלח הטמא את קרבנו — הרי הוא מרצה, ואינו חייב להביא פסח שני.

32 ומקשים: והא כתיב והרי נאמר: "איש