1בשלמא נניח רובע ונרבע משכחת ליה מוצא אתה אותו, שאין לפטור על שחיטתו בחוץ משום שאינו ראוי להבאה לפתח אוהל מועד, וכיצד? בזמן דאקדשינהו מעיקרא שהקדיש אותו מתחילה והיה איפוא ראוי להבאה למקדש, ושוב אין לפטור על שחיטתו בחוץ מטעם זה, והדר וחזר, ושב אחרי כן ורבעו.2אלא לגבי מוקצה ונעבד לא ניתן להסביר באופן זה, משום שאם כבר הוקדשו לא היו נפסלים, שכן כלל הוא שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו! ומשיבים: יש אופן בו אדם יכול לאסור דבר שכבר הוקדש, והרי זה בקדשים קלים שהקדיש בהמה לשלמים, ואליבא ועל פי שיטתו של ר' יוסי הגלילי, שאמר: קדשים קלים ממון בעלים הוא.3דתניא שכן שנויה ברייתא בדין הגוזל חפץ של חבירו ונשבע לשקר, שמביא אשם גזילות: "ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו" ויקרא ה, כא — לרבות זה הנשבע על קדשים קלים של חבירו, לפי שהן בעיקרם ממונו של הבעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.4ומסכמים: הלכך כל אלו המנויים במשנה, ראויים היו לבוא אל פתח אוהל מועד, אלא שנפסלו אחר כך להקרבה. רובע ונרבע — דבר ערוה הוא זה, שפוסל את הקרבנות, והם נאסרים גם לאחר שהוקדשו. מוקצה ונעבד כעבודה זרה נאסרו בכך אף לאחר שהוקדשו — בזמן שהיו אלה קדשים קלים שהם ממון בעלים.5ואילו פסול אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן, שאינם יכולים לחול על בהמות שכבר היו ראויות להקרבה — כל אלה נשנו דווקא בולדות עוברים של בהמות קדשים, שהקנה אותם כאתנן או מחיר כשהם במעי אמם. ואלו היו ראויים להקרבה כחלק מגוף הקדשים, ורק לאחר שנולדו נפסלו כשלעצמם מהקרבה. ואף שיש לשאול: כיצד יכול ליתנם כאתנן ומחיר במעי אמם, והרי קדשים הם, ואין הם שלו לאוסרם!6על כך יש להשיב: קסבר סבור הוא התנא במשנתנו שולדי קדשים רק בהוייתן בשעה שהם נולדים הרי הן קדושים, אבל במעי אמם עדיין חולין הם, וחל עליהם פסול אתנן או מחיר.7א שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' שמעון בקדשים שהם בעלי מומין עוברים שאינם קבועים, שלדעת ר' שמעון עוברים על לא תעשה על הקרבתם בחוץ, מאחר ויהיו ראויים להקרבה לאחר זמן. וכן נחלקו בשני מקרים דומים — על הקרבתם בחוץ של תורים שלא הגיע זמנם, וכן בדינו של השוחט ביום אחד אותו ואת בנו, כאשר את השני שוחט בחוץ, למרות שהוא ראוי לשחיטה רק למחרת.8ומסבירים: וצריכי וצריכים לשנות את מחלוקתם זו בכל האופנים הללו, משום דאי תנא שאם היה שונה רק את מחלוקתם בדין בעלי מומין עוברים, הייתי אומר שדווקא שם אומרים חכמים שפטור על הקרבתם בחוץ, משום דמאיסי שהם מאוסים לקרבן בפנים, אבל תורין שעדיין לא הגיע זמנם, דלא מאיסי שאינם מאוסים, שהרי משיגיע זמנם יהיו ראויים להקרבה — אימא הייתי אומר שלא כך הוא הדין, אלא דמודו שמודים בזה חכמים ליה לו לר' שמעון שעובר על כך בלא תעשה.9ואי תנא ואם היה שונה את מחלוקת חכמים ור' שמעון במשנתנו רק בדינם של תורין שלא הגיע זמנם, הייתי אומר כי דווקא לגביהם אמר ר' שמעון שעובר על הקרבתם בחוץ בלא תעשה, משום שהם לא היו בגדר של חזי ואידחו ראויים להקרבה ונדחו, אלא רק טרם הגיע זמנם להקרבה. אבל בעלי מומין עוברים, דאיחזו ואידחו שהיו כבר בגדר ראויים להקרבה ונדחו, אימא הייתי אומר שמודה להו להם ר' שמעון לרבנן לחכמים, שאינו עובר בלא תעשה על הקרבתם בחוץ, שהרי נדחו מהקרבה במקדש.10ואי תנא ואם היה שונה רק את הני תרתי שני אלה, בעלי מומים עוברים ותורים שלא הגיע זמנם, הייתי אומר בשיטת חכמים שאינו עובר על הקרבתם בחוץ משום שפסול הקרבתם הוא פסולא דגופייהו פסול גופם, עצמם, אבל פסול הקרבה של אותו ואת בנו, דפסולא מעלמא קאתי לה שפסול מבחוץ שבא לו, שהרי הוא כשלעצמו כשר להקרבה, ואין הוא נאסר להקרבה באותו יום אלא רק משום שבנו או אביו נשחט באותו היום, אימא מודו ליה רבנן אמור שמודים לו חכמים לר' שמעון שבדבר זה אכן עובר הוא על הקרבתו בחוץ בלא תעשה, על כן צריכא צריך שתיאמר המחלוקת אף באופן זה.11ב שנינו במשנתנו: שהיה ר' שמעון אומר: כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן, והקריבו — הרי זה בלא תעשה. ולא פירש ר' שמעון בדבריו איזה לא תעשה הוא זה. ונפנים לברר את דבריו, מאי טעמא מה בדיוק הוא הטעם, המקור בתורה לאותו לאו שציין ר' שמעון?12אמר ר' אילעא אמר ריש לקיש: שכן אמר קרא המקרא: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה על המנוחה ואל הנחלה" דברים יב, ח — ט. שכך אמר להו להם משה לישראל: כי עייליתו כאשר אתם נכנסים לארץ ישראל, ישרות, כלומר, קרבנות שבאים מתוך מה שישר בעיני אדם, מנדבת לבו, שהם נדרים ונדבות — אותם תקריבו, אבל חובות לא תקריבו ואפילו במשכן שבגלגל, עד שתגיעו אל "המנוחה" — זו שילה, ותקריבום.13והרי איפוא שקרבן חובה בתקופת גלגל לגבי ביחס לתקופת המשכן בשילה, מחוסר זמן הוא, וקאמר להו ואומר להם משה: לא תעשון אותם באותה תקופה. הרי שהמקריב מחוסר זמן עובר בלא תעשה זה של "לא תעשון".14אמר ר' ירמיה לר' זירא: לפי זה נמצא שיש כאן איסור "לא תעשה" כללי להקריב מחוסר זמן אפילו במשכן, כפי שהיה בגלגל, אי הכי אם כך, כל המקריב מחוסר זמן, ואפילו בפנים,15מילקי נמי לילקי שילקה גם כן על כך, כעל כל איסור לאו בתורה שיש בו מעשה. אלמה מפני מה אמר ר' זירא בדינו של השוחט מחוסר זמן בפנים, שאין לוקים על כך משום האיסור הכללי של פסולי ההקרבה "לא ירצה" ויקרא כב, כג, לפי שהכתוב נתקו לכלל איסור עשה "מיום השמיני והלאה ירצה" ויקרא כב, כז שעליו אין לוקים? והרי עדיין קיים לאו זה של "לא תעשון"!16ומשיבים: הני מילי דברים אלה שאמר ר' זירא, הינם רק לשיטת רבנן חכמים החולקים על ר' שמעון במשנתנו, והם סבורים שאין ללמוד מ"לא תעשון" מצוות לא תעשה על שחיטת מחוסר זמן. ואולם לר' שמעון הכי נמי אכן כך הוא גם כן הדין, שלוקים על שחיטת מחוסר זמן בפנים המקדש.17רב נחמן בר יצחק אמר: דברי ר' זירא הינם אף לשיטת ר' שמעון, שאף הוא סבור שאין לוקים על שחיטת מחוסר זמן במקדש. ואין ללמוד מאיסור לאו שנאמר על תקופת המשכן בגלגל, משום שפנים המשכן בגלגל לגבי ביחס לתקופת המשכן בשילה כחוץ דמי נחשב, ומה שנאסר ב"לא תעשון" הריהו איפוא הקרבה של מחוסר זמן בחוץ, ולא הקרבה של מחוסר זמן בפנים.18רבה אמר: טעמיה טעמו, מקור שיטתו של ר' שמעון אינו מ"לא תעשון", כפי שלמד ריש לקיש, אלא ממקרא אחר, כדתניא כמו ששנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: מנין לזובח את קרבן הפסח שלו בבמת יחיד בשעת איסור הבמות, שהוא עובר על כך באיסור לא תעשה? תלמוד לומר: "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך... כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח..."דברים טז, ה — ו.19יכול אף בשעת היתר הבמות כן הוא הדין, שאסור לזבוח את הפסח בבמת יחיד? תלמוד לומר: "באחד שעריך", לומר: לא אמרתי לך שהדבר אסור אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד למקדש להביא קרבנותיהם, אבל בזמן שאין מקום מיוחד שכל ישראל חייבים להביא בו את קרבנותיהם, אינו עובר בלא תעשה אם שחט את הפסח בבמת יחיד.20ומעתה נדון בדברים אלה: אימת מתי היתה שחיטה זו של קרבן הפסח, שהוא עובר עליה ב"לא תעשה" בבמת יחיד בשעת איסור במות? אי נימא אם נאמר שהיה זה אחר חצות היום של י"ד בניסן, שהוא הזמן הראוי להקרבת הפסח במקדש — לא רק שעבר על לא תעשה, אלא אף כרת נמי מחייב גם כן הוא מתחייב, ככל השוחט בחוץ קדשים הראויים להיקרב במקדש! אלא לאו האם לא מדובר שהקריב את הפסח בבמת יחיד ביום י"ד בניסן קודם חצות, כשהוא מחוסר זמן. ומכאן שעוברים על כך באיסור לא תעשה!21ודוחים את דברי רבה: לעולם אפשר לומר ששחיטה זו של הפסח בבמת יחיד נעשתה בזמנה, לאחר חצות יום י"ד בניסן, ובשעת היתר הבמות קאי עומד, מדבר בתקופת המשכן בגלגל ובנוב ובגבעון ובא מקרא זה ללמדנו שאף שהותרה הקרבת נדרים ונדבות בבמת יחיד, את קרבן הפסח נאסר להקריב מחוץ לבמה הגדולה.22ומקשים: והא והרי "בשעת איסור הבמות" קאמר הוא אומר בברייתא! ומשיבים: כך כוונת הדברים, בתקופה שיש איסור במה לו לענין קרבן זה של פסח, אבל יש בה היתר במה לחבירו לקרבן אחר, של נדרים ונדבות.23א שנינו במשנתנו שהמקריב בחוץ מחוסר זמן בבעליו אינו חייב על כך, ובפרטי ענין זה נמנו הזב, והזבה, והיולדת, שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ בתוך ימי ספירת טהרתם. ושואלים: והני וכי אלה בני חייבי אשמות נינהו הם? אמר זעירי: תני שנה, בגירסת משנתנו "מצורע" בהדייהו יחד איתם, עם זב וזבה ויולדת, ומצורע בטהרתו מביא גם אשם.24עוד שנינו במשנתנו שאם הקריבו מחוסרי הזמן את עולותיהן ושלמיהן בחוץ — חייבים על כך. ושוב שואלים: והני וכי אלה בני שלמים נינהו הם? אמר רב ששת: תני שנה, בגירסת משנתנו: "נזיר" יחד עם אלו המנויים בה, והרי נזיר מביא שלמים בסוף נזירותו. ומעירים: את גירסת זעירי במשנתנו "מצורע" קבעוה תנאי התנאים, שוני המשנה בנוסח המשנה שהיו חוזרים ושונים. ואילו את גירסת רב ששת במשנתנו "נזיר" לא קבעוה תנאי התנאים בלימודם.25ב שנינו במשנתנו שמי שלא מלאו ימי טהרתו, כגון מצורע, השוחט בחוץ את אשמו — הריהו פטור על כך, משום שאינו ראוי ליקרב באותה שעה. ובדין זה, אמר ר' חלקיה דבי מחכמי בית המדרש של רב טובי: לא שנו אלא ששחט את האשם בחוץ לשמו לשם אשם, אבל אם שחט את האשם בחוץ שלא לשמו, אלא לשם קרבן אחר — חייב משום הקרבה בחוץ, הואיל וראוי להיות מוקרב שלא לשמו בפנים במקדש, שהרי אשם שנשחט שלא לשמו כשר להקרבה לעיל זבחים ב, א.26ומקשים על כך: אי הכי אם כך הוא, אפילו אם שחט את האשם לשמו נמי ניחייב גם כן יתחייב משום הקרבה בחוץ, הואיל וראוי יכול היה לשוחטו לשלא לשמו בפנים! ומשיבים: כדי שייחשב האשם שנשחט בחוץ בגדר "ראוי לפנים", בעי צריך הוא תחילה עקירה של שמו שיכוון במפורש לשמו של קרבן אחר. אבל כל עוד לא נעקר שם אשם ממנו, אין הוא נחשב "ראוי לפנים".27מתקיף לה מקשה על כך רב הונא על דברי רב חלקיה, שאשם מחוסר זמן ראוי לפנים כששחטו שלא לשמו: וכי יש לך דבר שאינו כשר כשהוא נעשה לשמו, וכשר כשהוא נעשה שלא לשמו? ומשיבים: ולא? וכי אין דבר כזה? והרי
