ביאור שטיינזלץ על זבחים ע״ב

1 ומשיבים: צריכי צריכות שתי המשניות הללו להישנות, דאי מהתם שאם משם מהמשנה שבמסכת עבודה זרה, הוה אמינא הייתי אומר: דין זה הוא דווקא כשנתערבה הבהמה האסורה בבהמות חולין, והכל נאסר להדיוט, אבל כשנתערבה בבהמות קדשים, שמיועדות לגבוה להקדש ויש בכך הפסד קדשים — אימא אמור שלא נפסדינהו לכולהו נפסיד את כולם כל הקרבנות הכשרים, ודי ברוב רגיל כדי לבטל בהם את האיסור, לכך נצרכה להישנות אף משנתנו.

2 ומן הצד האחר, אי מהכא אם מכאן, ממשנתנו בלבד, הוה אמינא הייתי אומר: הני מילי דברים אלה שכל התערובת נאסרת, אמורים דווקא בקדשים — משום דמאיס שמאוס, מגונה הדבר להקריב לפני המקום מתערובת שכזו, שיש בה בהמה אסורה, אבל לענין שימוש של חולין מתערובת שכזו, דלא מאיס שאין הדבר מאוס — אימא אמור: איסורי הנאה ליבטלי ברובא שייבטלו ברוב, על כן צריכא נצרכה אף המשנה שבמסכת עבודה זרה.

3 ושואלים: ובאמת, מדוע לא נאמר כי ניבטלו ייבטלו הבהמות האסורות בהנאה ברובא ברוב, כמו שאר דברים שבתורה! וכי תימא ואם תאמר בתשובה: חשיבי חשובים הם לעצמם, שכל בהמה נמנית לעצמה, ולכן הם לא בטלי בטלים ברוב, ואולם הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר בענין זה: כל דבר שדרכו לימנות להיספר כשמוכרים אותו, שנינו שאיננו בטל ברוב מחמת חשיבותו, גם אם לעתים הוא נמכר כחלק מחבילה. כגון בהמה, שיש שהיא נמכרת כחלק מעדר ולא לפי מנין מדוייק.

4 אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר: דווקא את שדרכו לימנות תמיד שנינו שאיננו בטל ברוב, מאי איכא למימר מה יש לומר? מדוע בהמה אינה בטלה ברוב? והרי יש והיא נמכרת כחלק מעדר! ומה היא אותה מחלוקת? דתנן ששנינו במשנה: מי שהיו לו חבילי תילתן, שהוא תבלין חשוב, של כלאי הכרם, כלומר, שנזרע בתוך כרם,

5 ידלקו יישרפו באש שכן כלאי הכרם אסורים בהנאה. נתערבו חבילות תלתן אלה באחרים ואחרים באחרים — אין חבילות התלתן האסורות בטלות ברוב, והרי הן אוסרות את שאר החבילות שבתערובת, ולכן כולן ידלקו, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: יעלו יתבטלו החבילות האסורות בשיעור של אחד ומאתים. שאם היו מאתיים או יותר כנגד האיסור, הרי הוא בטל.

6 ומסבירים את שיטותיהם, שכך היה ר' מאיר אומר: כל דבר שדרכו למנות להימנות, להיספר אחד אחד — הרי הוא חשוב ואינו בטל, ולפיכך מקדש אוסר את כל התערובת בה הוא התערב. ואף חבילות אלה דרכן להימנות. וחכמים אומרים: אינו מקדש את תערובתו אלא ששה דברים בלבד, שיש להם חשיבות יתירה. ואילו ר' עקיבא אומר שבעה. ואלו הן: אגוזי פרך אגוזים מיוחדים, שקליפתם נפרכת נשברת בקלות, ורימוני המקום באדן וחביות יין סתומות, וחילפי תרדין, וקילחי גבעולי כרוב, ודלעת יונית. ור' עקיבא מוסיף עליהם אף ככרות לחם של בעל הבית.

7 ומן הדברים הללו, זה הראוי לאיסור ערלה כגון אגוזים ורימונים וחביות יין, שהם מפרי העץ ויש בהם איסור ערלה — מקדש תערובתו לענין ערלה, וזה הראוי לאיסור כלאי הכרם תרדים, כרוב ודלעת — מקדש את תערובתו באיסור כלאי הכרם.

8 ואיתמר עלה ונאמר עליה על משנה זו שנחלקו אמוראים ביחס לנוסח המדוייק של שיטת ר' מאיר שבמשנה, ר' יוחנן אמר: "את שדרכו למנות מקדש" שנינו כלומר, מה שנמכר אך ורק במנין, ר' שמעון בן לקיש אומר: "כל שדרכו למנות מקדש" שנינו, וגם מה שלעתים נמכר בלא מנין.

9 ואם כן, מה ששנינו במשנתנו, שבעלי חיים אינם בטלים ברוב — הניחא זה נוח לריש לקיש, אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר מה יש לומר? והרי פעמים מוכרים בעלי חיים כעדר! אמר רב פפא: האי תנא תנא זה של המשנה שבדין כלאי הכרם התנא ששנה בענין ליטרא קציעות הוא, דאמר שהוא אומר, שסובר: