ביאור שטיינזלץ על זבחים נ״ז

1 ושואלים: ועולה גופה מנלן מנין לנו שמתן דמה במקום שיש יסוד? ומשיבים: דכתיב שנאמר: "אל יסוד מזבח העולה" ויקרא ד, כה, למד על עולת חובה שטעונה יסוד.

2 ושואלים: אי אם מעולה למדו בגזירה שווה, נאמר גם: מה להלן, בעולה, זורקים שתי מתנות שהן ארבע, אף כאן, בבכור מעשר ופסח, יצטרך לתת שתי מתנות שהן ארבע, ולא רק מתנה אחת!

3 אמר אביי: למה לי למכתב לכתוב "סביב" בעולה ויקרא א, ה וגם "סביב" בחטאת ויקרא ח, טו ללמד שצריך ליתן על ארבעה צידי המזבח? והרי כבר נאמר בחטאת שצריך ליתן דמה על ארבע קרנות המזבח! אלא הוו הרי הם שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.

4 ומקשים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר מלמדין, מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: הוי הרי אשם שגם בו נאמר "סביב" ויקרא ז, ב, ושלשה כתובים הבאים כאחד ודאי אין מלמדין.

5 א שנינו במשנה: הבכור נאכל לכהנים, ובשרו נאכל לשני ימים ולילה אחד. ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים: מנין לבכור שנאכל לשני ימים ולילה? שנאמר לאהרן ולבניו: "ובשרם של הבכורות יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" במדבר יח, יח, הקישו הכתוב את בשר הבכור לחזה ושוק של שלמים, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד.

6 ומעירים: וזו שאלה נשאלה לפני חכמים בכרם ביבנה: בכור לכמה ימים נאכל? נענה ר' טרפון ואמר: לשני ימים ולילה אחד.

7 היה שם תלמיד אחד שבא לבית המדרש לפני חכמים תחלה כלומר, שישב בפעם הראשונה לפני החכמים ביבנה, ור' יוסי הגלילי שמו, אמר לו לר' טרפון: רבי, מנין לך שכך הוא? אמר לו: בני, שלמים קדשים קלים הם ובכור גם הוא קדשים קלים, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד.

8 אמר לו ר' יוסי: רבי, אפשר לומר באופן אחר: בכור הוא מתנה לכהן, וחטאת ואשם אף הם מתנה לכהן, מה חטאת ואשם זמן אכילתם הוא ליום ולילה, אף בכור ליום ולילה!

9 אמר לו ר' טרפון: נדון דבר מתוך דבר הדומה לו, כפי שדנתי, שבכור קדשים קלים הוא כשלמים, ועוד נלמד דבר מתוך דבר כלומר, יש צד נוסף של דמיון, כיצד? מה שלמים אין באין על חטא, אף בכור אינו בא על חטא, ומתוך שני צדדים אלו של דמיון נאמר: מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד.

10 אמר לו ר' יוסי: רבי, כך אשיב גם אני: נדון דבר מדבר ילמד דבר מדבר, אבל בדרך אחרת: נדון דבר מדבר — חטאת ואשם הם מתנה לכהן, ובכור מתנה לכהן, ועוד נלמד: מה חטאת ואשם אין באין בנדר ונדבה, אף בכור אינו בנדר ונדבה. ולפיכך נאמר: מה חטאת ואשם נאכלין ליום אחד, אף בכור נאכל ליום אחד!

11 קפץ ר' עקיבא להשיב, ונסתלק ר' טרפון. וכך אמר לו ר' עקיבא לר' יוסי הגלילי: הרי הוא אומר במפורש: "ובשרם של הבכורות יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" במדבר יח, יח, הקישן הכתוב לחזה ושוק של שלמים, ולפיכך, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד, אף בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד, ואין משיבים מכח סברה על מה שהקישו הכתוב במפורש.

12 אמר לו ר' יוסי הגלילי: היקשתו לחזה ושוק של שלמים, ואני מקישו לחזה ושוק של תודה, שהרי גם מהם מקבל הכהן חזה ושוק, ואני אומר כך: מה תודה נאכלת ליום ולילה, אף בכור נאכל ליום ולילה!

13 אמר לו ר' עקיבא: הצדק כדבריך, ואולם הרי הוא אומר: "ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" במדבר יח, יח, שאין תלמוד לומר כלומר, אין לכאורה צורך במה שחוזר הכתוב ואומר: "לך יהיה", ומה תלמוד לומר "לך יהיה"? הוסיף הכתוב הויה אחרת בבכור, שיהא לו בבכור זמן נוסף שיוכל לאוכלו, כשלמים.

14 וכשנאמרו דברים אלה בבית המדרש לפני ר' ישמעאל, אמר להן: צאו ואמרו לו לר' עקיבא: טעיתה במה שהודית לר' יוסי הגלילי, שהיה מקום להקיש את הבכור לתודה, שכן תודה מהיכן למדה שחזה ושוק שלה נאכל לכהנים? משלמים, על ידי היקש, שהרי בתודה עצמה לא נזכר כלל דין זה. וכי בקדשים דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש? ואם כן בטלה קושייתו של ר' יוסי הגלילי, הא אין עליך לידון בלשון אחרון שלמדת מ"לך יהיה", אלא בלשון ראשון שהקיש הכתוב את הבכור לחזה ושוק של שלמים.

15 ושואלים: ולשיטת ר' ישמעאל, האי הכתוב "לך יהיה" מאי עביד ליה מה הוא עושה בו, שהרי לשיטתו הוא מיותר! ומשיבים: לימד כתוב זה על בכור בעל מום שגם הוא ניתן מתנה לכהן, שהרי לא מצינו בכל התורה כולה מפורש מה עושה בבכור בעל מום שאין מקריבים ממנו למזבח.

16 ושואלים: ור' עקיבא, מנין למד הוא דין בכור בעל מום? ומשיבים: יליף ליה לומד דבר זה ממה שכתוב שם "בשרם" בלשון רבים, לומר: חד אחד בבכור תם וחד ואחד בבעל מום. ושואלים: ור' ישמעאל כיצד מפרש את לשון הרבים? ומשיבים: מ"בשרם" דהנך של אותם בכורות קאמר הוא אומר בכור שור, בכור כשב ובכור עז, שנזכרו בפסוק קודם.

17 ב ושואלים: הואיל ומוסכם על כולם כי אין למדים היקש מהיקש, במאי קמיפלגי במה חלוקים ר' ישמעאל ור' עקיבא? ומסבירים: חלוקים הם בשאלה האם ההיקש של תודה לשלמים נחשב היקש לגבי כלל זה, מר סבר חכם זה, ר' ישמעאל, סבור: דין הנלמד הימנו ממנו מהיקש ומדבר אחר, כגון כאן, שרק עצם הדין שמפרישים מהתודה חזה ושוק נלמד בהיקש משלמים, אבל זמן האכילה ליום ולילה מקורו בתודה עצמה — הוי הרי זה היקש, שאין למדים ממנו בהיקש לבכור. ומר סבר וחכם זה, ר' עקיבא, סבור: היקש כזה לא הוי אינו נחשב היקש לענין זה, ויכולים ללמוד דין זה בהיקש.

18 ושואלים: בשלמא למאן דאמר לא הוי נניח לדעת מי שאומר שאין זה היקש, ולמדים ממנו בהיקש — היינו דכתיב זהו שנאמר בעבודת יום הכיפורים: "וכן יעשה לאהל מועד" ויקרא טז, טז, להקיש את הזאת הדם על הפרוכת שבאוהל מועד להזאה שבין בדי הארון בקודש הקדשים, לומר:

19 כשם שמזה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, כך מזה מדמו אחת למעלה ושבע למטה בהיכל על הפרוכת,

20 וכשם שלפני ולפנים מזה אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה בהיכל, אף שפרטי ההזאות של דם הפר ושל דם השעיר נלמדו זה מזה בהיקש "ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר". ויקרא טז, טו. וטעם הדבר — משום שבכל אחד נאמרו מקצת ההזאות, ורק חלק נלמד מן ההיקש, והוא "הימנו ודבר אחר".

21 אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי הימנו ודבר אחר הוי הרי זה היקש מאי איכא למימר מה יש לומר? כיצד יכול ללמוד בהיקש על ההיכל, ממה שנלמד בהיקש לפני ולפנים? ומשיבים: שם לא הדבר הנלמד בהיקש חוזר ונלמד בהיקש, שהרי בהיקש הראשון הוקשו דם הפר ודם השעיר, ואילו בהיקש השני מקומות הוא דגמרי מהדדי הם שלמדים זה מזה שיהא דינם שווה.

22 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור כי בהיקש השני לא פרטים מסויימים נלמדים על ידי ההיקש, אלא יש כאן היקש כללי: "וכן יעשה לאהל מועד", ובו כל הענין של חוץ מפנים בחד זימנא גמיר בבת אחת הוא לומד, ואגב כך נלמדים כל פרטי ההלכות, מכל מקור שהוא.

23 ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר שהימנו ודבר אחר לא הוי אין זה היקש, וניתן ללמוד דין זה בהיקש לדבר אחר, היינו דכתיב זהו שנאמר בשתי הלחם: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה" ויקרא כג, יז, ואמרו בברייתא:

24 שאין תלמוד צריך לומר "תביאו", שהרי כבר נאמר מתחילה "והקרבתם" ויקרא כג, טז, מה תלמוד לומר "תביאו"? לומר: כל שאתה מביא ממקום למקום אחר כעין זה, כלומר, לחם חמץ — הרי הוא כזה, מה להלן בשתי הלחם עשרון קמח לכל חלה, שנאמר "שתים — שני עשרונים", ומכאן שללחם אחד עשרון אחד, אף כאן, בכל אחד מעשר לחמי חמץ שבתודה, עשרון לחלה.

25 ושואלים: אי או נלמד אחרת: מה להלן, בשתי הלחם, הכמות היא שני עשרונים, אף כאן, בלחמי חמץ שבתודה, אינו מביא אלא שני עשרונים לכל עשר החלות! תלמוד לומר: "תהיינה" — למעט ולומר כי דווקא שתי הלחם באות שני עשרונים, ולא החמץ שבתודה. על כל פנים למדנו שצריך עשרה עשרונים לחמץ שבתודה, הימנו ודבר אחר — ממה שנאמר בו שהוא צריך לבוא עשר חלות, ומן ההיקש לשתי הלחם. ודין זה עצמו חוזר ונלמד בהיקש, כפי שממשיכה הברייתא.

26 ולמדנו כי עשרה עשרונים מביא לחמץ שבתודה, עשרה עשרונים למצה שבה מנין? תלמוד לומר "והקריב... חלות מצות... על חלת לחם חמץ" ויקרא ז, יג, להקיש את המצה לחמץ, לומר: נגד חמץ הבא מצה, באותו שיעור.

27 אלא למאן דאמר לא הוי לדעת מי שאומר כי הימנו ודבר אחר הרי זה היקש, ולא ניתן לחזור וללמוד דין זה בהיקש, מאי איכא למימר מה יש לומר? כיצד למדים מחמץ שבתודה למצה שבה? ומשיבים: הלימוד הראשון, משתי הלחם לחמץ שבתודה, איננו לימוד בהיקש, אלא מריבוי הכתובים, כי המילה "תביאו" שבשתי הלחם יתירא היא, וכאילו נאמר הדבר במפורש לגבי לחם חמץ שבתודה, שהוא בא עשרון לחלה, ולכן אפשר ללמוד ממנו בהיקש.

28 א שנינו במשנה: הפסח אינו נאכל אלא עד חצות. ושואלים: מאן מיהו התנא הסבור כן? אמר רב יוסף: שיטת ר' אלעזר בן עזריה היא. דתניא ששנויה ברייתא, ר' אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן: "אכלו את הבשר בלילה הזה" שמות יב, ח, ונאמר להלן: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" שמות יב, יב,

29 מה להלן "ועברתי" הוא עד חצות ולא לאחר מכן, שנאמר "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור" וכו' שמות יב, כט, אף כאן לגבי אכילה זמנה עד חצות.

30 אמר לו ר' עקיבא, והלא כבר נאמר: "ואכלתם אותו בחפזון" שמות יב, יא, לומר עד שעת חפזון שנחפזו לצאת, ודבר זה לא היה אלא בבוקר, שנאמר "ואתם לא תצאו מפתח ביתו עד בוקר" שמות יב, כב!

31 אם כן, מה תלמוד לומר בכל זאת "בלילה הזה"? ללמד דבר אחר, שיכול יהא הפסח כשאר כל הקדשים הנאכלים כבר מיד ביום שחיטתו כלומר, בארבעה עשר בניסן? תלמוד לומר "בלילה", לומר ולהדגיש: בלילה דווקא יהא נאכל, ואינו נאכל ביום.

32 אמר ליה לו אביי לרב יוסף: וממאי וממה אתה יודע שמשנתנו שיטת ר' אלעזר בן עזריה היא, ודאורייתא ומדין תורה הוא רק עד חצות? דלמא שמא מדין תורה זמנו עד הבוקר, כר' עקיבא, ומה שנאמר עד חצות — אין זה אלא גזירה דרבנן של חכמים, כדי להרחיק האדם מן העבירה! ודוחים: אם כן, מאי מה משמעות המלים "אלא עד חצות"? והרי בשאר קרבנות שנינו רק "עד חצות". אלא צריכים לומר שהוא כי התם כמו שם, בשאר דיני הפסח הנזכרים בלשון זו אינו נאכל אלא למנוייו, אינו נאכל אלא צלי, מה התם שם הוא דאורייתא דין תורה הוא, אף כאן נמי דאורייתא