1יתר על כן, כתב לגרש את אשתו ונמלך התחרט והחליט שלא לגרשה, מצאו בן עירו ואמר לו: שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך, תן לי את הגט ואגרש בו את אשתי — פסול לגרש בו.2משמע שאם נכתב הגט בסתם, שלא לשם האשה המתגרשת, הרי הוא פסול למרות שנכתב לשם כריתות — גם משם אין ראיה, דילמא שאני התם שמא שונה שם דאינתיק ליה שנותק לו הגט הזה לשם גירושין של ההוא, ולכן אין אדם אחר יכול לגרש בו. אבל גט שנכתב בסתם — כשר, אם נכתב לשם כריתות!3אלא נאמר כי למדנו דין זה מהא מזו ששנינו שם: יתר על כן, יש לו שתי נשים ששמותיהן שוות, כתב לגרש בו את הגדולה שביניהן — לא יגרש בו את הקטנה, משמע שצריך לכתוב לשמה דווקא — גם זאת יש לדחות:4דילמא שאני התם שמא שונה שם שאף על פי שנכתב לשמו של האיש המגרש, אינתיק ליה נותק לו הגט הזה לשם גירושין דההיא של אותה אשה מסויימת, אבל אם נכתב בסתם — שמא יהא כשר לגרש בו את אשתו!5אלא מהא מזו ששנינו שם: יתר על כן, יש לו שתי נשים ששמותיהן שווים, ואמר ללבלר לסופר: כתוב גט לאחת משתי נשי, ולאיזה שארצה אגרש אותה בו — פסול לגרש בו, משמע שצריך לכתוב לשמה של האשה המסויימת —6דילמא שאני התם שמא שונה שם שאין עושים כן משום שאין ברירה שאין אומרים שמתברר הדבר למפרע שלשמה של זו נכתב!7אלא יש לכך ראיה מהא מזו ששנינו שם: הכותב טופסי גיטין שמכין מראש נוסחים קבועים של גט כדי שיהיו מזומנים בידו — צריך שיניח מקום לכתיבת שם האיש, ומקום לכתיבת שם האשה, ומקום עבור העדים, ומקום עבור הזמן. ואמר רב יהודה אמר שמואל: אף צריך שיניח מקום המלים "הרי את מותרת לכל אדם", שצריכות להיכתב לשם אשה זו דווקא. משמע איפוא שצריך הגט להיכתב לשמה של אשה מסויימת, ואם כתבו סתם — פסול.8א הוסיף רבינא ואמר לרב פפא, תו רמי מילתא אחריתי שוב השליך רבא, הראה סתירה בדבר אחר, מי האם אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה — פסולה, אבל אם שחטה לשם חולין — כשירה; אלמא מכאן אפשר להסיק: דמינה דבר שהוא בן מינה קדשים כמותה, מחריב בה גורם לה נזק, אבל דבר דלאו שאינו בן מינה לא מחריב בה ואינו נחשב?9ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: כל הגט שנכתב שלא לשם אשה — פסול, ומלשון כללית זו ניתן לדייק: ואפילו לשם גויה — נמי גם כן פסול. והרי גויה אינה בת מינה, שאין בה דין גירושין!10ושני ותירץ רבא: גט, דל הוצא גויה מיניה ממנו, הרי גם אם לא היה נכתב לשם גויה הוה ליה סתמא הריהו כגט סתם, וסתמא וסתם גט, שלא לשם האשה המסויימת — פסול. לעומת זאת, קדשים, דל הוצא את כוונת חולין מינייהו מהם — הוה ליה סתמא הרי זה כאילו נשחטו בסתם, וסתמא וסתם זבחים כשירים.11ב הוסיף רבינא ואמר: ורמא מילתא אחריתי ועוד השליך רבא, הראה סתירה אחרת. מי האם אמר רב יהודה אמר רב: חטאת ששחטה לשם עולה — פסולה, שחטה לשם חולין — כשירה, אלמא מכאן שמינה מחריב בה דלאו שאינו מינה לא מחריב בה?12והתניא והרי שנויה ברייתא, נאמר לענין השרצים הטמאים: "וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא" ויקרא יא, לג, ששרץ מת הנופל בתוך כלי חרס מטמא את האוכל שבתוכו. ואמרו חכמים שהלשון "תוכו" באה להדגיש: "תוכו" ולא תוך תוכו, שאם היו האוכלים מונחים בכלי שבתוך כלי החרס — אינם נטמאים. ואפילו כלי שטף כלומר, כלי מתכת או עץ, שמקבל טומאה מגבו שלא כמו כלי חרס — גם הוא מציל. משמע שאפילו דבר שאינו מינו גם כן נחשב לבטל את דינו של כלי החרס!13ושני ותירץ רבא: כלי שטף נחשב כמינו של כלי חרס, ששניהם כלים, ולכן מועיל לגביו. אבל עשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור, מה מחיצה אצל תנור לא מהניא אינה מועילה לה כלל להפריש בין הטומאה והאוכל, מפני שאינה נחשבת כמינו של התנור כלל, ולכן אינה חוצצת בו — אף שחיטה לשם חולין אצל קדשים לא מהניא ליה אינה מועילה כלל לפוסלם. ומה עניינה של מחיצה זו?14דתנן ששנינו במשנה: תנור חרס שחצצו עד שפתו בנסרים או ביריעות ונמצא שרץ במקום אחד בצד אחד של המחיצה — הכל טמא גם מעבר למחיצה.15וכן כוורת עשויה קש שהיא פחותה שבורה, ושוב אינה כלי גם אם היתה פקוקה בקש, ומשולשלת לאויר התנור, אם היה שרץ בתוכה — התנור טמא, היה שרץ בתנור — אוכלין שבתוכה טמאין, שאין היא נחשבת כחציצה לגבי התנור, ור' אליעזר מטהר.16אמר ר' אליעזר: קל וחומר, אם הציל סוג כזה של מחיצה באוהל מת החמור, שמטמא אדם וכלים שבעה ימים, ואם עשו מחיצה כזאת באוהל המת הריהי מצילה מן הטומאה, לא תציל מטומאת שרץ בכלי חרס הקל שאין אוירו מטמא אלא אוכלים ומשקים?17אמרו לו: לא,18אם הציל במת למרות שדינו חמור — שכן עושים חלוקה באוהלין שמנהג בני אדם לחלוק אוהל במחיצה, וכל חלק נחשב כחדר נפרד לעצמו, תציל מחיצה בכלי חרש הקל, שאין כלי חרס חלוקין באוהלין אין נוהגים לחלקם במחיצות?19ומשיבים: התינח נניח דבר זה לרבנן לדעת חכמים הסבורים שאין המחיצה מצילה, אבל לר' אליעזר מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי לדעתו מחיצה מצילה גם בתנור!20ומשיבים: ר' אליעזר סבור כרב, לגבי העיקרון שמה שאינו מינו — אינו מועיל בו, אבל לענין מחיצה בתנור — קל וחומר קאמר הוא אומר, ממת לשרץ, ובגללו הוא סבור שאף דבר שאינו מינו מועיל בו.21ומקשים: אי הכי אם כך, שדוחים סברת שאינו מינו מפני קל וחומר, התם נמי לימא שם, בחטאת ששחטה לשם חולין, גם כן נאמר קל וחומר: אם קדשים מחללין קדשים, חולין לא כל שכן שמחללים?22אלא צריך לומר כי טעמא טעמו של רב הוא כדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: מאי טעמא מה הטעם של רב? נאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" ויקרא כב, טו, לומר שקדשים דווקא מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים.23ומדייקים: אלמא אתא קרא אפקיה מכאן שבא המקרא והוציא אותו מקל וחומר שיש בו. אם כן, הכא נמי כאן גם כן במחיצת התנור, שלמד ר' אליעזר מקל וחומר שמחיצה מועילה בתנור למרות שאינה מינו ליתי שיבוא המקרא "כל אשר ב"תוכו" לומר שמחיצה אינה מצילה בו, לפקיה ויוציא אותו מקל וחומר!24ומשיבים: האי "תוכו" מיבעי ליה "תוכו" זה נצרך לו לדין אחר, לאוכלין שגיבלן לש אותם בטיט ועטף אותם מכל צד, והכניסן לאויר תנור, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ובנגיעה לא מטמא האוכל, אם יגע בו השרץ, משום שהטיט חוצץ — באוירו של תנור טמא נמי גם כן לא מטמו מיטמאים האוכלים, קא משמע לן משמיע לנו בהדגשה "כל אשר בתוכו", שבכל זאת נטמאים האוכלים, כיוון שהם נמצאים בתוך חללו.25ומן הצד האחר, רבנן חכמים החולקים על ר' אליעזר, מה הם משיבים? הם סבורים שהנך לא צריכי קרא דברים אלה אינם צריכים מקרא והם מובנים מעצמם, שהרי האוכלים מצויים בחלל הכלי.26א אגב כך מביאים עוד דיונים באותו ענין, רב יוסף בר אמי רמי השליך, הראה סתירה משינוי קודש על שינוי בעלים ומשני ומתרץ.27וכך הקשה, מי האם אמר רב לענין שינוי קודש: חטאת ששחטה לשם חטאת אחרת, לכפר על שגגה אחרת שבידו — כשירה, לשם עולה — פסולה; אלמא דלאו מכאן שדבר שאינו מינה לשם עולה מחריב בה, פוסלה, אבל דבר שהוא מינה לשם חטאת אחרת לא מחריב בה, אינו פוסלה?28והאמר והרי אמר רב, לענין שינוי בעלים: חטאת ששחטה שלא לשם הבעלים, אלא על מי שמחוייב חטאת — פסולה, אבל אם שחטה על מי שמחוייב עולה — כשרה, אלמא מכאן דבר שבן מינה אדם אחר שחייב חטאת מחריב בה, דלאו שאינו מינה שאינו מחויב חטאת לא מחריב בה!29ומשני ומתרץ: התם שם, לענין שינוי קודש — "ושחט אתה לחטאת" ויקרא ד, לג אמר רחמנא אמרה התורה, והרי חטאת לשם חטאת נשחטה, ולכן היא כשירה.30הכא כאן, לענין שינוי בעלים — "וכפר עליו" ויקרא ד, כו כתיב נאמר — "עליו" ולא על חבירו, ויש ללמוד כי חבירו שפוסל, הרי זה דומיא דידיה בדומה לו, שמחוייב כפרה כמותה, ולא מי שמחוייב עולה.31ב ועוד בענין זה, רב חביבא רמי השליך, הראה סתירה משינוי בעלים על תוך תוכו, ומשני ומתרץ.32וכך הקשה, ומי והאם אמר רב: חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת — פסולה, על מי שמחוייב עולה — כשירה; אלמא מכאן שדבר שהוא מינה מחריב בה, לאו דבר שאינו מינה לא מחריב בה?33והתניא והרי שנויה ברייתא: "תוכו" ולא תוך תוכו, אפילו כלי שטף מציל, הרי שדבר שאינו מינו גם כן נחשב כלי כדי להציל בתוכו!34ומשני ומתרץ: ארבעה פעמים "תוכו" כתיבי כתובים שם תוכו. כלומר, המלה "תוכו" כתובה שתי פעמים, והיה יכול לכתוב "תוך" ונכתב "תוכו", "תוך" ונכתב "תוכו", ואם כן הרי הם כארבע פעמים.35וכך למדים: חד לגופיה אחד נצרך לגופו שכלי חרס מטמא באוירו, וחד ואחד מהם לגזירה שוה, שכשם שהכלי מטמא מה שבתוכו אף שלא נגע בו, כך הכלי מקבל טומאה משרץ הנמצא בתוכו למרות שאינו נוגע בכלי.36חד אחד בא לומר: תוכו של זה ולא תוכו של אחר, שאם היה שרץ בתוך כלי שאינו כלי חרס — אינו מטמא באוירו אלא רק אם נגע בו. אידך והאחר — תוכו ולא תוך תוכו, לומר שאפילו כלי שטף שהיה בתוך כלי חרס שיש בו שרץ מציל על האוכלים שבו, ואם כן הרי זו גזירת הכתוב, שאף דבר שאינו מינו מציל בו.
