1הלוא נדר הוא, שהרי נאמר "כאשר נדרת", ויש הבדל בין נדר לנדבה! אלא כך צריך להבין: אם כמה שנדרת עשית והבאת את הקרבן בכל פרטיו כמו שנדרת — יהא נדר תצא בו ידי חובת הנדר, ואם לא שלא עשית כמו שנדרת — נדבה סתם יהא, כאילו קרבן אחר הוא, ולא הקרבן שנתחייב בו בנדר.2ונדבה מי שרי לשנויי האם מותר לשנות בה לעשותה לכתחילה לשם דבר אחר?3א אמר ליה לו רבינא לרב פפא: לא הוית גבן באורתא בתחומא היית אצלנו אמש בתחום המקום בי חרמך, ולכן לא שמעת דרמי שהשליך רבא מילי מעלייתא אהדדי ושני להו דברים מעולים זה על זה, הראה סתירה ביניהם, ותירץ אותם.4מאי מילי מעלייתא מה הם הדברים המעולים הללו? תנן שנינו במשנתנו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא משום שנשחטו שלא לשמן אלא לשם קרבן אחר, הא הרי אם שחטן סתמא סתם ולא פירש לשם מה — עלו נמי גם כן לבעלים לשם חובה, אלמא סתמא נמי כלשמן דמי מכאן שדבר הנעשה סתם גם כן כמו לשמן הוא נחשב.5ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו במסכת גיטין: כל הגט שנכתב שלא לשם האשה המתגרשת בו — פסול, משום שצריך להיכתב לשם האשה המתגרשת דווקא. ואילו בדין זה למדנו שגט שנכתב סתמא סתם שלא לשם אשה מסויימת נמי גם כן פסול כאשר יבואר להלן!6ושני ותירץ רבא כך: זבחים בסתם לשמן עומדין לשם הקרבן שהוקדשו לו מתחילה, וצריך לעקור אותם משמם הראשון כדי שישתנה שמם, אבל אשה בסתמא לאו בסתם לא לגירושין עומדת, ולכן צריך הגט להיכתב במכוון לשמה. ומבררים את שתי ההנחות שהניח רבא בענין זה.7ושואלים: וזבחים בסתמא בסתם כשירין מנלן מנין לנו דבר זה? אילימא מהא דתנן אם תאמר מזו ששנינו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו' לא עלו לבעלים לשם חובה, ולא קתני שנה התנא בנוסח "שלא נזבחו לשמן", שמשמעו — כל עוד לא נזבחו לשמן אינם עולים לבעלים — זו אינה ראיה, שהרי גבי אצל גט שהוא פסול בסתם נמי הקתני גם כן הרי שנה: כל הגט שנכתב שלא לשם אשה — פסול, ולא קתני שנה "שלא נכתב לשם אשה" — פסול! ואם כן, אי אפשר לדקדק כל כך מלשון זו.8אלא תאמר כי הראיה שזבחים סתמם כשר מהא דתנן מזו ששנינו במשנה: כיצד הוא הזובח לשמן ושלא לשמן שפוסל בקרבן הפסח ובחטאת — כגון ששחט אותו לשם פסח ולשם שלמים, ונדייק מכאן: טעמא הטעם, דווקא שאמר לשם פסח ולשם שלמים, הא הרי אם אמר לשם פסח וסתמא וסתם, ולא פירש עוד — כשר, אלמא מכאן שסתמן כלשמן דמי נחשב.9על כך יש להשיב: משם אין ראיה, דילמא שאני התם שמא שונה שם, דאמר שהתנא אומר: כל העושה דבר — על דעת ראשונה הוא עושה, וכיון שפירש שבתחילה הוא עושה לשמו, אין להניח שהוא משנה דעתו!10אלא נאמר כי מסיפא מהסוף של אותה משנה אפשר להוכיח, שנאמר שם: מהו שלא לשמן ולשמן הפוסל בפסח וחטאת? כגון לשם שלמים ולשם פסח. ונדייק: טעמא הטעם, דווקא שאמר לשם שלמים ולשם פסח, הא סתמא הרי סתם ואחר כך לשם פסח — כשר.11על כך יש להשיב: אף משם אין להוכיח, דילמא שאני התם שמא שונה שם, דאמר שהתנא אומר: יוכיח סופו על תחילתו, שאם בסוף נתכוון לשם פסח מן הסתם התכוון לכך אף בתחילה!12אי נמי או גם כן אפשר לדחות באופן אחר: איידי דתנא מתוך ששנה בתחילה לשמן ושלא לשמן, ושם דווקא אם חשב שלא לשמן פסול אבל בסתם — על דעת ראשונה הוא עושה תנא נמי שנה גם כן באותו סגנון לשון שלא לשמן ולשמן, אף שלהלכה גם בסתם ולשמן יהא פסול!13אלא מהא ממשנה זו אפשר להוכיח שקרבן כשר בסתם, ששנינו להלן: לשם ששה דברים הזבח צריך שיהא נזבח נשחט: לשם זבח לשם הקרבן המסויים שהוקדש לו עולה, שלמים, וכו', לשם זובח לשם בעליו, לשם שם שעושה אותו לשמו של הקדוש ברוך הוא, לשם אשים שיעלה כקרבן על גבי המזבח, לשם ריח שיקטירנו באופן שיעלה ריחו, לשם ניחוח לשם נחת רוח לה'. והחטאת ואשם — לשם חטא.14אמר ר' יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחת מכל אלו ולא חשב עליהם כלל — הרי זה כשר, שתנאי בית דין הוא. ומסבירים: אתנו התנו בית דין שלא לימא יאמר שהוא שוחט לשמו, דילמא אתי למימר שמא יבוא לומר שהוא שוחט שלא לשמו, ולכן מוטב שלא יפרש כלל.15ואי סלקא דעתך סתמא ואם עולה על דעתך שבסתם הוא פסול, וכי קיימי עומדים בית דין ומתני מילתא דמיפסיל ביה ומתנים דבר שייפסל בו? אלא ודאי מכאן הוכחה שהזבח כשר בסתם.16ושואלים עוד: וגבי ואצל גט דסתמא שסתמו פסול, מנלן מנין לנו?17אילימא מהא דתנן אם תאמר מזו ששנינו במשנה: היה עובר בשוק ושמע סופרים מקרין מקריאים לתלמידיהם: "איש פלוני גירש פלונית ממקום פלוני", ואמר: זה שמי וזה שם אשתי, וכיון שכתבתם אותו בשמות הללו אשתמש בו לגירושין, מכל מקום פסול לגרש בו.18ולכאורה הרי זה משום שלא נכתב לשם אותה האשה — יש לדחות: דילמא שמא שם הטעם הוא כדברי רב פפא, שאמר רב פפא: הכא כאן בסופרים העשויין להתלמד עסקינן עוסקים אנו, ולא איכתוב נכתב הגט לשום כריתות לשם גירושין כלל, אלא נכתב רק כתרגיל כתיבה, ומשום כך הוא פסול!19אלא מהא מזו אפשר להוכיח, ממה ששנינו בהמשך אותה משנה:
