ביאור שטיינזלץ על זבחים פ״ד

1 תרד שכן לשיטת שניהם, במנחות לא נאמרה ההלכה שאם עלו אין יורדים, שאינן דומות לכבשים. מנחה הבאה עם הזבח כלומר, מנחת נסכים שמביאים עם קרבן עולה או שלמים, והיא קריבה כליל על גבי המזבח, אם נפסלה, לדברי רבן גמליאל ור' יהושע — לא תרד שהרי היא ראויה לאישים, ואילו לדברי כולן — תרד, אם משום שאינה דומה לכבשים לשיטת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא, ואם משום שאינה באה לעצמה לשיטת ר' שמעון.

2 נסכים הבאין בפני עצמן יין שנדר אדם כדי לנסכו על המזבח, ולא יחד עם קרבן, לדברי כולן — ירדו, אם משום שאינם דומים לכבשים לשיטת ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא, ואם משום שאינם ראויים לאישים לשיטת ר' יהושע. ואילו לדברי רבן גמליאל ור' שמעון — לא ירדו, שהרי הם ראויים למזבח לשיטת רבן גמליאל, והם באים לעצמם לשיטת ר' שמעון. נסכין הבאין עם הזבח, לדברי כולן — ירדו, אם משום שאינם דומים לכבשים לשיטת ר' יוסי ור' עקיבא, ואם משום שאינם ראויים לאישים לשיטת ר' יהושע, או משום שאינם באים לעצמם לשיטת ר' שמעון, לדברי רבן גמליאל לחודיה לחוד — לא ירדו, שהרי ראויים הם למזבח.

3 ושואלים: פשיטא פשוט שכן הוא, שהרי כל זה בכלל הדברים שכבר נאמרו, ומה חידש ריש לקיש בדבריו? ומשיבים: ההלכה בדין מנחה הבאה בפני עצמה איצטריכא ליה הוצרכה לו לריש לקיש, להשמיענו שמנחה הבאה עם הזבח יכולה גם לבוא בפני עצמה, אם אדם מתנדב כן בפירוש. וכדברי רבא, שאמר רבא: מתנדב אדם מנחת נסכים, כלומר, מנחה עם נסכים שציותה התורה להביא עם הזבח, בכל יום, ולא רק עם הזבח.

4 ושואלים: אם כן, נשמעינן שיאמר לנו ריש לקיש כלומר: אמר במפורש כדברי רבא, ולא בדרך עקיפה! אלא, דינם של נסכים הבאים עם הזבח, שהוזכרו בדבריו במפורש, איצטריכא ליה הוצרך לו לריש לקיש להשמיענו, במקרה דקא מקרב להו למחר וליומא חרא שהוא מקריב אותם למחר וליום שאחריו, ולא ביום שהקריב את הקרבן.

5 שכן סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר, הואיל ואמר מר החכם בדרשת הכתוב: "מנחתם ונסכיהם" במדבר כט, יח — אפילו בלילה הם קרבים, אף שהזבח שבאו עמו קרב ביום, "מנחתם ונסכיהם" — גם למחר לאחר שכבר קרב הזבח שבאו עמו הם קרבים, אם כן, כנסכים הבאין בפני עצמן דמו הם נחשבים, ומודי ומודה ר' שמעון שלא ירדו, קא משמע לן משמיע לנו שהריהם כנספחים לקרבן, וירדו.

6 א משנה אלו הם הדברים שאף שנפסלו, אם עלו על המזבח לא ירדו: הלן דם, או אימורים, או איברי עולה, שעבר עליהם הלילה מחוץ למזבח, והיוצא מתחום העזרה, והטמא, ושנשחט במחשבה להקריבו חוץ לזמנו וכן במחשבה להקריבו חוץ למקומו, והזבח שקבלו את דמו אנשים שהם פסולין לעבודה, וכן שזרקו פסולים את דמו.

7 ר' יהודה אומר: הזבח שנשחט בלילה, וכן בהמת קדשים שנשפך דמה, וכן זו שיצא דמה חוץ לקלעים ונפסלה בכך, גם אם עלתה תרד. ר' שמעון אומר: כל אחת מאלה, אם עלתה לא תרד, משום שהיה פסולו של קרבן זה בקדש. שכך היה ר' שמעון אומר ככלל: כל קרבן פסול שפסולו חל בקדש תוך כדי עבודה במקדש — הקדש מקבלו, וכיון שעלה על המזבח לא ירד. וכל שלא היה פסולו בקדש ומתחילה לא היה ראוי להקרבה — אין הקדש מקבלו.

8 ואלו הם שלא היו פסולן בקדש, ואם עלו ירדו: בעל חיים הרובע את האדם, וכן בעל חיים הנרבע על ידי אדם, והמוקצה המופרש לעבודה זרה, והנעבד כעבודה זרה, והאתנן שכרה של הזונה, והמחיר שקנו בו כלב, והכלאים, והטרפה שנפגע או שחלה וסופו למות, והיוצא דופן שנולד בחיתוך דופן הרחם ולא באופן טבעי ובעלי מומין. ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומין, וסבור שאם עלו, לא ירדו. ר' חנינא סגן הכהנים אומר: דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח.

9 ושבים לתחילת המשנה, לאלו שאם עלו לא ירדו, ומוסיפים: כשם שאם עלו לא ירדו, כך מצד שני אם ירדו שוב לא יעלו. וכולן, גם אלו שאם עלו לא ירדו, במקרה שעלו חיים לראש המזבח — ירדו, שבהמה חיה אינה ראויה למזבח, אלא לאחר שחיטה. עולה שעלתה חיה לראש המזבח — תרד, שלכתחילה אין שוחטים בראש המזבח, אבל אם שחטה בראש המזבח — יפשיט וינתחה במקומה, ואין מורידים אותה עוד.

10 ב גמרא ובטעמי שיטות התנאים שנשנו במשנה תניא שנויה ברייתא, ר' יהודה אומר: בכתוב ממנו למדנו שהעולים למזבח לא ירדו, נאמר: "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח" ויקרא ו, ב — הרי אלו שלשה מיעוטין: "זאת", "היא", וה"א של "העולה", פרט לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם אחת מהן עלתה למזבח — תרד.

11 ר' שמעון אומר: נאמר בכתוב זה "עלה" — אין לי אלא עולה כשרה, מנין לרבות גם זו שנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים, והלן, והיוצא, והטמא, ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו, ושקבלו פסולין וזרקו את דמו, או דם הזבחים

12 הניתנין למטה מחוט הסיקרא, כגון דם העולה והאשם והשלמים, שנתנן למעלה, או דמי חטאת שצריכים להינתן למעלה שנתנן למטה, וכן הקרבנות שדמיהם ניתנין בחוץ על המזבח החיצון שנתנן בפנים בהיכל, וכן אלו שדמם ניתן בפנים החטאות הפנימיות שנתנן בחוץ, וקרבן ה

13 פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן, אף על פי שכולם פסולים, מנין שאם עלו למזבח לא ירדו? תלמוד לומר: "תורת העלה" — ריבה הכתוב שתהא תורה הלכה אחת לכל העולין, שאם עלו — לא ירדו.

14 יכול שאני מרבה גם הרובע והנרבע, והמוקצה והנעבד, ואתנן ומחיר, וכלאים וטרפה ויוצא דופן? תלמוד לומר: "זאת", למעט.

15 ושואלים: ומה ראית לרבות את אלו שמנינו ולהוציא את אלו? ומשיבים: אחר שריבה

16 הכתוב ומיעט, וצריך אני להכריע, מה לרבות ומה למעט, מרבה אני את כל אלו שהיה פסולן בקדש במקדש, תוך כדי עבודה, שאם עלו לא ירדו, ומוציא ממעט אני את אלו שלא היה פסולן בקודש, שאם עלו ירדו.

17 ור' יהודה, שאינו דורש כר' שמעון להכשיר כל שפסולו בקודש, ומכל מקום מסכים לדברי המשנה בענין הלן והטמא וכו', מייתי מביא לה הסבר לשיטתו מהכא מכאן, כפי ששנינו בברייתא, מפני מה אמרו: לן בדם דם שנפסל בלינה שהוא כשר כלומר, שאם עלה למזבח לא ירד —

18 שהרי לן כשר באימורין, ומפני מה אמרו שלן באימורין כשר — שהרי לן כשר בבשר, שבשר שלמים מותר באכילה לכתחילה ליום ולילה ויום, ואין לינת הלילה פוסלתו.

19 מפני מה אמרו שיוצא חוץ לעזרה כשר, שאם עלה לא ירד — לפי שהיוצא כשר בבמה בזמן שהיא מותרת שהרי כל עיקרה של העבודה בבמה הוא בחוץ.

20 ומפני מה אמרו שטמא אם עלה לא ירד — הואיל והותר הטמא לעבודת ציבור, שאם הציבור או הכהנים טמאים, הותרה עבודת הציבור בטומאה.

21 הנשחט במחשבת חוץ לזמנו אם עלה לא ירד — הואיל והוא מרצה על כל פנים לענין פיגולו, שהרי רק אם נעשית עבודת הקרבן כראוי, חל עליו דין פיגול.

22 הנשחט במחשבת חוץ למקומו אם עלה לא ירד — הואיל ואיתקש והוקש בכתוב לנשחט במחשבת חוץ לזמנו.

23 ומה שאמרו על קרבן שקבלו פסולין וזרקו את דמו שאם עלה לא ירד — מדובר בהנך פסולי דחזו באותם פסולים שראויים לעבודת ציבור, כגון כהן טמא.

24 ושואלים על הסברים אלו: וכי דנין דבר שלא בהכשרו כלומר, להכשיר דבר שעושה שלא כראוי מדבר שבהכשרו שכשר כך לכתחילה?

25 ומשיבים: התנא על מה שהכתוב "זאת תורת העלה" ויקרא ו, ב שריבה בה הכתוב את כל הפסולים שלא ירדו סמיך ליה סומך עליה, ולא הובאו נימוקים אלה אלא כדי להסביר מדוע לדעת ר' יהודה, אין ממעטים גם אותם "מזאת" "היא" ו"העולה".

26 א ובענין בהמה שנשחטה בלילה, שלדעת ר' יהודה, גם אם עלתה — תרד, אמר ר' יוחנן: השוחט בהמה בלילה בפנים במקדש, וחזר והעלה אותה להקריבה בחוץ לעזרה — חייב על העלאה זו, ככל המקריב בחוץ.