1ר' יהודה אומר: אין דם מבטל דם, שלדעתו דבר שנתערב במינו, אפילו טיפה בכלי גדול — אינו בטל. ודם הקרבן כשר הוא, ויזרוק הכהן את דם התערובת על המזבח.2נתערב דם כשר בדם של קרבנות פסולין — אין לו תקנה, וישפך הכל לאמה תעלת המים העוברת בעזרה. נתערב דם הקרבן בדם התמצית שנתמצה מצוואר הבהמה לאחר שיצא דם הנפש והריהו פסול לזריקה — ישפך הכל לאמה. ר' אליעזר מכשיר תערובת זו לזריקה. ומכל מקום גם לדעת תנא קמא, בכל המקרים, אם לא נמלך שאל הכהן והלך מדעת עצמו ונתן מדם התערובת על המזבח — כשר הקרבן.3א גמרא שנינו במשנה כי דם שנתערב במים, אם יש בו מראית דם — כשר, למרות שהמים מרובים מן הדם. ועל כך אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא שנו הלכה זו אלא דווקא במקרה שנפלו מים לתוך דם, אבל במקרה שנפל דם לתוך מים — כל חלק וחלק מן הדם שנפל אל המים ראשון ראשון בטל במים, ואין התערובת כשרה לזריקה, גם אם תהא בה בסוף מראית דם.4אמר רב פפא: ולענין מצות כיסוי הדם של חיה ועוף שנשחטו, אינו כן, שלא רק אם נפלו המים לדם, אלא גם אם נפל הדם למים, אם יש בתערובת מראית דם — הריהי חייבת בכיסוי הדם. ואין אנו אומרים שכבר נתבטל הדם מתחילה, ושוב אינו חייב בכיסוי, לפי שאין דחוי במצות, שכיון שכבר התחייב הדם במצות כיסוי, הריהו חוזר ומתחייב כך משעה שיש בו מראית דם.5ב ועוד בדיני תערובת. אמר ריש לקיש: בשר הפיגול קרבן שנפסל מחמת מחשבת חוץ לזמנו, ובשר הנותר שעבר זמן אכילתו, ובשר הטמא, שבכל אחד מהם שיעור כזית המחייב מלקות על אכילתו, שבללן עירב אותם זה בזה, ואכלן בתערובתם — הרי הוא פטור מעונש מלקות על כך, משום שאי אפשר שתוך כדי תהליך הלעיסה בפה לא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו, וכיון שאין יודעים מהו האיסור שרבה ומהו האיסור שבטל, אין אפשרות להתרות בוודאות באדם האוכל על אכילת איזה מן האיסורים הוא עומד ללקות, ובלא התראה ודאית אין לוקים.6ומעירים: שמע מינה תלת למד מכאן מדברי ריש לקיש שלושה כללים הלכתיים: שמע מינה למד מכאן שאף איסורין מבטלין זה את זה ברוב, בדומה להיתר המבטל איסור. ושמע מינה ולמד מכאן עוד שההלכה שדבר איסור הנותן טעם בדבר היתר הריהו אוסרו, אף בזמן שההיתר הוא רוב — לאו דאורייתא לא מן התורה היא, אלא מדברי חכמים. שאילו היתה מן התורה, צריך היה במקרה זה ללקות על אכילה זו, שהרי אחד מן האיסורים נתן טעם בחבירו, ואסרו. ושמע מינה ולמד מכאן עוד שהתראת ספק, שאין העדים המתרים באדם יודעים בוודאות איזו עבירה הוא עומד לעבור — לא שמה התראה, ולכן אין הוא לוקה במקרה זה, אף אם התרו בו עדים.7על מה שמשמע מכאן שנותן טעם ברוב אינו אוסר מן התורה, מתיב מקשה רבא ממה ששנינו במשנה: מי שעשה עיסה ממיני קמח שונים, מן החיטין ומן האורז, אם יש בה בתערובת זו טעם דגן חיטה — חייבת בהפרשת חלה כדין עיסה העשויה מקמח של אחד מחמשת מיני דגן. ודין זה אמור אף על גב דרובא אף על פי שהרוב שבה הוא קמח אורז!8ומשיבים: אף חיוב זה בחלה אינו אלא מדרבנן מדברי חכמים, ולא מן התורה. ומקשה רבא: אי הכי אם כך אימא סיפא אמור את סופה של אותה משנה: אדם יוצא בה בעיסה זו ידי חובתו באכילת מצה בפסח, שהיא מצוה מן התורה דווקא במיני דגן. הרי שדין נתינת טעם ברוב מן התורה הוא!9אלא, כך צריך לומר לשיטת ריש לקיש: תערובת של מין בשאינו מינו, כגון קמח חטים וקמח אורז, שטעמיהם שונים — בטעמא בטעם, כלומר, הנותן טעם בחבירו אוסרו. ואולם אם נתערב מין במינו שטעמיהם שווים, וכגון תערובת בשר פיגול ונותר וטמא, שעוסק בה ריש לקיש — ברובא ברוב, הולכים אחר הרוב.10ושואלים על כך: ומדוע לא נשער במקרה של מין שהתערב במינו כאילו היה זה מקרה של תערובת מין בשאינו מינו, ואין המועט בטל אם יש בו שיעור כדי נתינת טעם במרובה! דתנן שהרי כן שנינו במשנתנו: נתערב דם קרבן ביין והרי זו תערובת מין במינו, שאין צבע הדם ניכר — רואין אותו כאילו הוא מים. מאי לאו האם אין כוונת הדברים שרואין אותו ליין מינו כאילו הוא מים אינו מינו, ואם באופן זה היה במים מראה דם — הרי זה כשר לזריקה, למרות שאין בו רוב?11ומשיבים: לא זו כוונת המשנה, אלא: אם נתערב הדם ברוב יין רואין אותו את הדם כאילו הוא מים, כלומר, הריהו פסול, כאילו זרק מים על המזבח. ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש, "בטל הדם" מיבעי ליה צריך היה לו לתנא לומר!12ועוד שואלים: והרי תניא שנויה ברייתא, דלי טמא שהטבילוהו במקוה כדי לטהרו, ויש בו יין לבן או חלב, ר' יהודה אומר: אף על פי שאין מראה היין או החלב ניכר במים, רואין אותו את היין הלבן או את החלב כאילו הוא יין אדום, אם מחמת תערובת המים היה דיהה נחלש מראהו האדום — בטלו המשקים במי המקוה, והדלי כשר טהור,13ואם לאו לא — פסול טמא. הרי שמשערים מין במינו יין לבן במי המקוה כאילו היתה זו תערובת מין בשאינו מינו, ואינו בטל ברוב!14ומשיבים: אין להביא ראיה מדברי ר' יהודה, שכן תנאי מחלוקת תנאים היא, ואנו פוסקים כשיטת החכמים החולקים עליו. דתניא שכך שנויה אותה ברייתא: דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב, והטבילו את הדלי — הולכין אחר הרוב, שאם יש רוב ממי המקוה בדלי — נטהר הדלי. ר' יהודה אומר: רואין אותו את היין הלבן או את החלב שבדלי כאילו הוא יין אדום, אם מחמת המים דיהה מראהו — כשר, ואם לאו לא — פסול.15ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה בשיטת ר' יהודה ממה ששנינו במשנה: דלי טמא שהוא מלא רוקין והטבילו במקוה — הרוקים חוצצים בין מי המקוה לבין הדלי, והריהו כאילו לא טבל.16היה הדלי הטמא מלא מי רגלים שתן והטבילו, הרי אף שמי הרגלים שונים מעט במראם מן המים — רואין אותו את מי הרגלים כאילו הן מים, ומשעה שהושקו למי המקוה הרי הם נחשבים כמחוברים להם, ואין הם חוצצים מלטהר את הדלי.17היה הדלי הטמא מלא מי חטאת מי פרה אדומה — אין השקה מועילה להם, ואין הדלי נטהר עד שירבו המים כלומר, מי המקוה שנכנסו לדלי, על מי חטאת שבו, ויבטלם ברוב.18ויש לברר: מאן שמעת ליה דאית ליה מיהו התנא ששמעת אותו שיש לו "רואין" כפי ששנינו במשנה זו, בענין מי רגלים? ר' יהודה הוא כפי ששנינו בברייתא לעיל, ואילו בסוף משנה זו קתני הוא שונה לגבי מי חטאת שנתערבו במים דסגי ליה ברובא שדי לו ברוב כדי לבטלם, ואין רואים אותם כאילו היו יין אדום!19אמר אביי: לא קשיא אין זה קשה:
