ביאור שטיינזלץ על זבחים פ״ב

1 ואם ניתיב ניתן בתחילה מתערובת הדמים לפנים, ואחר כך הדר ניתיב נחזור וניתן ממנה לחוץ — אף שפתרון זה קיים ברוב הקרבנות שדמם ניתן בחוץ, מכל מקום כיון דאיכא שיש חטאת ואשם, דכי שלדעת ר' אליעזר כאשר נכנס דמן להיכל הם פסולין מלהינתן על המזבח בחוץ, ובהם לא קיים פתרון זה — לא פסיקא ליה פסוק, חתוך, לו הדבר, אין זה פתרון שלם לגמרי, ולכן לא חלק ר' אליעזר במשנה זו.

2 א ושנינו במשנה: שהיה ר' עקיבא אמר: כל הדמים שנכנסו לכפר בהיכל, נפסלו בכך. ודנים כיצד למד ר' עקיבא דבר זה מן הכתוב האמור בענין זה, שאינו עוסק לכאורה אלא בחטאת ולא בשאר קרבנות, שנאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל, באש תשרף" ויקרא ו, כג. אמר רב יהודה אמר שמואל: משל למה הדבר דומה? לתלמיד שבתוך כדי הסעודה מזג עירב, מהל יין לרבו במים חמין, ושוב אמר לו הרב לתלמיד: מזוג לי! אמר לו התלמיד לרב: במה? כלומר, האם בחמין או בצונן? אמר לו הרב לתלמיד: וכי לא בחמין אנו עסוקין עד כה?! עכשיו, משחזרתי וביקשתי ממך למזוג, כוונתי שתמזוג לי בין בחמין בין בצונן.

3 הכא נמי כאן גם כן, מכדי הרי בחטאת עסקינן ואתי עסוקים אנו ובאים באותה פרשה ויקרא ו, פסוק יז ואילך, אם כן "חטאת" דכתב רחמנא שכתבה התורה בפסוק זה למה לי, והרי ברור שבחטאת מדובר! אלא בדומה למשל, נאמרה חטאת כדי ללמדנו שלאו לא בחטאת בלבד קאמינא לה אומר אני הלכה זו שנפסל הדם בכניסתו לפנים, אלא בכל הקדשים.

4 מתקיף לה מקשה על כך רב הונא בריה בנו של רב יהושע: לפי הסבר זה יש להסיק דווקא את המסקנה ההפוכה, שכן מכדי הואיל ובפרשה זו כבר איתרבו התרבו כל הקדשים הקרבים לגבי מזבח לענין מריקה ושטיפה האמורה בחטאת ויקרא ו פסוק כא, שאם נתבשלו בכלי נחושת, נאסר הכלי בשל הבליעה, ויש להגעילו ברותחים, כפי שלמדו ממדרש הכתובים, נמצא שבכל הקדשים מדובר בפרשה זו, ואם כן, חטאת דכתב רחמנא שחזרה וכתבה התורה בענין זה של דם שנכנס לפני ולפנים למה לי? שמע מינה למד מכאן: חטאת שנכנס דמה לפנים — אין כן נפסלת, ואילו מידי אחרינא דבר אחר, שאר קרבנות — לא. ואם יש מקום להמשיל משל כעין זה,

5 הא לא דמיא זו אינה דומה אלא לתלמיד שמזג לרבו מתחילה בין בחמין בין בצונן, ואמר לו רבו: אל תמזוג לי אלא חמין!

6 אלא טעמא הטעם, המקור לשיטתו של ר' עקיבא הוא ממה שלא נאמר בדין זה "חטאת", אלא: "וכל חטאת", והרי זה בא לרבות אף שאר קרבנות. דתניא שכן שנויה ברייתא בענין זה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה... באש תישרף" — אין לי שנוהגת הלכה זו אלא בקרבן חטאת בלבד, בשאר קדשי קדשים מנין? תלמוד לומר: "כל חטאת" שהוא לשון ריבוי. ושנוהגת כן אף בקדשים קלים מנין לנו? תלמוד לומר: "וכל חטאת", שו' שב"וכל" יש בה ריבוי נוסף, דברי ר' עקיבא.

7 אמר לו ר' יוסי הגלילי: אפילו אתה מוצא במקרא זה עוד לשונות ריבוי ומרבה מהם כל היום כולו, איני שומע לך לדרוש בפסוק זה אלא לגבי חטאת בלבד. וכך יש לדרוש: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד... באש תישרף" — אין לי שנוהג דין זה אלא בחטאת יחיד, בחטאת צבור מנין? תלמוד לומר "כל חטאת". ועדיין יש לשאול: אין לי שנוהג דין זה אלא בחטאת זכר, ואולם שנוהג כן אף בחטאת נקבה מנין? תלמוד לומר "וכל", בו'.

8 ותוהים: כלפי לייא לאן הוא נוטה? והרי ההיפך הוא המסתבר, שהרי סתם חטאת עליה מדובר היא חטאת יחיד, הבאה נקבה! ומתקנים, אלא הכי קאמר כך אומר ר' יוסי הגלילי: אין לי אלא חטאת נקבה, חטאת זכר מנין? תלמוד לומר "וכל חטאת".

9 ושואלים על כך: וסבר וכי סבור ר' יוסי הגלילי כי האי קרא להכי הוא דאתא פסוק זה לכך הוא שבא? והתניא והרי שנויה ברייתא, ר' יוסי הגלילי אומר: לפי שמצינו כל הענין כולו "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקודש לא תאכל, באש תישרף" אינו מדבר בחטאת חיצונה שנכנס דמה אל אוהל מועד שלא כראוי, אלא בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, כלומר, החטאות הפנימיות, שדינן להישרף מחוץ לירושלים, ובא כתוב זה ללמד שאם אירע בהם פסול יש

10 לשרוף את פסוליהן בבית הבירה, כלומר, בתוך המקדש, ולעמוד באיסור לא תעשה על אכילתו.

11 אמרו לו חכמים: לדבריך, חטאת חיצונה שנכנס דמה לפני ולפנים לקודש הקדשים מנין לנו שהיא טעונה שריפה? אמר להם: דבר זה נלמד מדברי משה לבני אהרן, לאחר שנשרף שעיר החטאת ביום מות נדב ואביהוא: "מדוע לא אכלתם את החטאת... הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" ויקרא י, יח, ללמדנו שאם היה נכנס דמה פנימה, ראויה היתה להישרף. וכיצד, בויכוחו עם ר' עקיבא, דורש ר' יוסי הגלילי את הפסוק שלא כשיטתו, אלא לענין חטאת חיצונה!

12 ומשיבים: ר' יוסי הגלילי לדבריו של ר' עקיבא קאמר אמר, שגם לשיטתו אין לדרוש את הפסוק אלא לגבי חטאת ולא לגבי שאר קדשים. ואילו הוא עצמו אינו סבור שעל כך מדובר בפסוק זה.

13 ב משנה חטאת חיצונה שקבל הכהן את דמה בשני כוסות, אם יצא אחד מהן לחוץ העזרה, ונפסל בכך, הפנימי שנשאר בעזרה לא נפסל וכשר לזריקה. נכנס אחד מהם לפנים להיכל, ונפסל בכך כמבואר במשנה הקודמת — ר' יוסי הגלילי מכשיר לזריקה את הדם שבכוס החיצון שבעזרה, וחכמים פוסלין אותו.

14 אמר ר' יוסי הגלילי להוכיח את שיטתו: מה אם במקום שהמחשבה לזרוק בו את הדם פוסלת את הקרבן, דהיינו בחוץ לעזרה, אם יצא לשם מקצת הדם ונפסל לא עשה על ידי כך את הדם המשויר הנשאר שבפנים כדם היוצא, והריהו כשר, וכפי שמוסכם על דעת הכל. אם הגיע מקצת הדם אל מקום שאין המחשבה לזרוק שם את הדם פוסלת בו, כלומר בפנים בהיכל — אינו דין לא קל וחומר הוא שלא נעשה בו את דינו של הדם המשויר בעזרה כדינו של הנכנס לפנים?

15 ועוד בענין דם חטאת חיצונה שנכנס להיכל לכפר: אם נכנס הדם פנימה לכפר להזות, אף על פי שלא כפר בפועל — פסול הדם, אלו דברי ר' אליעזר. ר' שמעון אומר: אין הדם נפסל לזריקה עד שיכפר, שיזה ממנו בפנים. ר' יהודה אומר: אם הכניס את הדם להיכל בשוגג — כשר הדם לזריקה.

16 ובענין דמים שנפסלו, מוסיפים: כל הדמים הפסולין לזריקה שנתנו על גבי המזבח — אין הקרבן כשר. ואף שנאמר על הציץ שבראש הכהן הגדול: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים" שמות כח, לח, מכל מקום לא הרצה הכשיר הציץ אלא על הקרב כשהוא טמא, שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על היוצא מן העזרה, ולא על פסולים אחרים.

17 ג גמרא בענין מחלוקתם של ר' יוסי הגלילי וחכמים, כשנתן מדמה של חטאת בהיכל, האם הדם שבכוס השני נפסל, תניא שנויה ברייתא, אמר ר' יוסי הגלילי: קל וחומר הוא שהוא כשר, ומה במקום שמחשבה לזרוק בו את הדם פוסלת, כלומר בחוץ לעזרה — לא פסל דם שיצא בחוץ את הדם שנותר בפנים. מקום שאין מחשבה לזרוק בו את הדם פוסלת כלומר, בפנים בהיכל — אינו דין שלא יפסול הדם שנכנס בפנים את הדם שנותר בחוץ?

18 אמרו לו חכמים בתשובה, הרי הוא אומר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל, באש תישרף" ויקרא ו, כג, והלשון "מדמה" משמעה: אפילו הובא מקצת מדמה הריהי נפסלת כולה בכך.

19 אמר להם ר' יוסי הגלילי לחכמים: אם כך אתם מדייקים מלשון הכתוב, יש לדון בקל וחומר לדם היוצא אל מחוץ לעזרה מעתה, שאף הוא יפסול את הדם שנותר בעזרה, ובאופן זה: ומה במקום שאין מחשבה פוסלת בו, כלומר בפנים — פוסל הדם שבפנים את הדם שבחוץ שבעזרה. מקום שמחשבה פוסלת בו, כלומר בחוץ לעזרה — אינו דין שיפסול הדם שבחוץ את הדם שבפנים העזרה? ומדוע מכשירים אתם במקרה זה?

20 אמרו לו חכמים בתשובה לכך: הרי הוא אומר במקרא זה: "אשר יובא מדמה אל אהל מועד", ולשון ביאה באה ללמד שדווקא הדם הנכנס הוא הפוסל במקצתו את הדם שבעזרה, ואין הדם היוצא מהעזרה פוסל את הדם שבעזרה.

21 בעקבות דיון זה שואלים: ומדוע לא נלמד שתהא מחשבה לזרוק בפנים פוסלת מכוח קל וחומר, ובאופן זה: ומה במקום שלא פסל מקצת הדם שיצא בחוץ את שאר הדם שבפנים שבעזרה — מחשבה בו פוסלת את הקרבן, כלומר, בחוץ. מקום שפסל בו מקצת הדם שבפנים את שאר הדם שבחוץ שבעזרה — אינו דין שתהא מחשבה של הכהן בו פוסלת, כלומר, בפנים?

22 ומשיבים: אין למדים כן מקל וחומר, שהרי הוא אומר בדין פיגול: "ואם האכל יאכל ביום השלישי פיגול הוא לא ירצה" ויקרא יט, ז, ודרשוהו חכמים לענין מחשבת חוץ למקומו, ללמד

23 שמקום זה שמחשבה בו פוסלת צריך שיהא משולש, בזריקת הדם באכילת הבשר ובהקטרת האימורים, שלגבי שלושתם הוא מוגדר כחוץ למקומו, ולכן אין מחשבה על ההיכל פוסלת.

24 ועדיין יש לשאול לכיוון ההפוך: ונלמד שלא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מקל וחומר ממחשבה בפנים שאינה פוסלת: ומה מקום שפסל דם שנכנס בפנים בהיכל את שאר הדם שנשאר בחוץ בעזרה — אין מחשבה פוסלת אם חישב לזרוק את הדם בפנים בהיכל, מקום שלא פסל הדם שיצא בחוץ את הדם שנשאר בפנים כלומר, בעזרה — אינו דין שלא יהא פוסל מחשבה אם חשב לזרוק בחוץ?

25 תלמוד לומר: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה... פגול יהיה" ויקרא ז, יח, ודרשו חכמים שכוונת הכתוב "ביום השלישי" — הרי זו מחשבת חוץ לזמנו, "פגול יהיה" — מחשבת חוץ למקומו.

26 ועוד בהלכות אלו: בשר הקרבנות היוצא למקום שהוא חוץ ממקום אכילתו קדשים קלים — מחוץ לחומת ירושלים, קדשי קדשים — מחוץ לחומת העזרה — פסול מלהיאכל. אבל בשר הנכנס לפנים להיכל — לא נפסל בכך, והריהו כשר לאכילה.

27 וחידוש יש בדין זה, שכן יהא מקום ללמוד בדין בקל וחומר שיהא פסול: ומה במקום שלא פסל הדם שיצא בחוץ לעזרה את הדם שנשאר בפנים — בשר היוצא לחוץ הריהו פסול. מקום שיפסול דם שנכנס בפנים בהיכל את הדם שבחוץ — בשר הנכנס בפנים אינו דין שפסל?

28 הרי הוא אומר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד... לא תאכל, באש תישרף" ויקרא ו, כג — דמה שהוכנס להיכל פסול, ולא בשר שהוכנס להיכל.

29 ויש מקום לדון במידת קל וחומר, מעתה שלמדנו שאין בשר הקרבנות הנכנס פנימה פסול, ולומר כך: ומה במקום שפסל דם שבפנים ההיכל את הדם שבחוץ שבעזרה — בשר הנכנס לפנים להיכל כשר, מקום שלא פסל בו הדם שיצא בחוץ את שבפנים בעזרה — בשר היוצא לחוץ לעזרה אינו דין שיהיה כשר?

30 לכך הרי הוא אומר: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" שמות כב, ל, והמלה "בשדה" באה ללמדנו הלכה כללית: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו למקומו המוגדר — נאסר.

31 א ושבים לדון בדין דם חטאת שנכנס להיכל. תנו רבנן שנו חכמים: נאמר בדברי משה לבניו של אהרן: "מדוע לא אכלתם את החטאת... הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" ויקרא י, יח, ומכאן יש לדייק שאילו היה מובא מדמה אל הקודש פנימה, אכן היתה נפסלת ואסורה באכילה. ויש לדון בדבר: אין לי אלא אם הוכנס דמה פנימה לקודש הקדשים, ואולם אם הוכנס להיכל מנין לנו שכך הוא גם כן דינו? תלמוד לומר "אל הקדש פנימה", ו"הקודש" הוא ההיכל.

32 ושואלים על ברייתא זו: ויאמר הכתוב "קדש" בלבד, ואל יאמר גם "פנימה", שהרי אם הכנסה לקודש פוסלת — ממילא גם הכנסה לקודש הקודשים! אמר רבא: בא כתוב זה ולימד על כתוב זה, שאילו לא היה כתוב אלא "קודש" בלבד הייתי אומר שהכוונה לקודש הקדשים, וייתור הלשון "פנימה" מלמד ש"קודש" הינו ההיכל, ו"פנימה" הינו קודש הקדשים. ומביאים דוגמה לאופן זה של לימוד: מידי דהוה כמו שהוא לענין איסור אכילת תרומה על ידי עבדיו העבריים של הכהן, שלמדו מן הכתוב "תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש" ויקרא כב, י.

33 דתניא ששנויה ברייתא: "תושב" — זה עבד עברי הקנוי לכהן קנין עולם עבד נרצע, הקנוי עד היובל, "שכיר" — זה עבד עברי הקנוי קנין שנים, שיוצא בשנה השביעית.

34 ושואלים: יאמר הכתוב "תושב" בלבד, ללמדנו שהקנוי קנין עולם אינו אוכל בתרומה, ואל יאמר גם "שכיר", ואני אומר מעצמי: אם מי שקנוי קנין עולם לכהן אינו אוכל בתרומה כמו עבדיו הכנענים, משום שהוא אינו נחשב כרכוש הכהן — זה שהוא רק קנוי קנין שנים לא כל שכן שאינו אוכל?

35 ומשיבים: אילו כן היה כתוב, "תושב" בלבד, הייתי אומר: "תושב" — זה עבד הקנוי קנין שנים, אבל הקנוי קנין עולם — יהא אוכל בתרומה. לכן בא "שכיר" ולימד על "תושב", ש"תושב" זה עבד עברי הקנוי קנין עולם, ו"שכיר" זה עבד הקנוי קנין שנים, וזה וזה אינו אוכל בתרומה.

36 אמר ליה לו אביי לרבא: וכי דומים הדברים? בשלמא התם נניח שם, באכילת תרומה יש מקום לפתרון זה, שכל אחד צריך כתוב לעצמו, שכן תרי גופי נינהו שני גופים נפרדים הם, קנוי קנין עולם וקנוי קנין שנים. ואף על גב דהוה ליה לקרא למכתב ואף על פי שהיה לו למקרא לכתוב "נרצע לא יאכל", ודינו של אידך האחר, קנוי קנין שנים אתי היה בא, נלמד בקל וחומר שאינו אוכל — מכל מקום אין בדבר קושי, כי מילתא דאתי דבר שבא, נלמד בקל וחומר בכל זאת טרח וכתב לה קרא טורח וכותב אותו המקרא. אלא הכא כאן, בדם שנכנס לקודש הקדשים, הלוא מן ההיכל נכנסים לקודש הקדשים, וכיון דאיפסל שנפסל בהיכל, לפני ולפנים בקודש הקדשים מאי בעי מה צריך לחזור ולפוסלו? אלא

37 אמר אביי: לא נצרכא נצרכה "פנימה" אלא למקרה שהוכנס הדם לקודש הקדשים לא דרך ההיכל שאז היה נפסל מתחילה, אלא בדרך משופש בעקיפין דרך הגג או העליה. אמר ליה לו רבא לאביי: והא והרי לשון הבאה כתיב ביה נאמר בו "הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה", ואילו הבאה בדרך משופש אינה נחשבת הבאה! אלא אמר רבא: יש צורך בכתוב מיוחד הפוסל את הדם בקודש הקדשים, משום שכל מידי דחשיב עליה כל דבר שחשב עליו הכהן להכניסו לפני ולפנים — עדיין לא מיפסל אינו נפסל בהיכל.

38 בעי שאל רבא: פר העלם דבר של צבור ושעיר עבודה זרה, שצריך להזות את דמם בהיכל, והכניס דמן אל לפני ולפנים לקודש הקדשים מהו? האם נפסל הדם?

39 וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אומרים אנו כי כיון שנאמר בפסול זה: "אל הקדש פנימה" ויקרא י, יח ברצף אחד, יש ללמוד כי כל היכא דקרינן כל מקום שקוראים אנו בו "אל הקדש", שהדם נפסל בכניסתו להיכל, קרינן ליה קוראים אנו בו "פנימה" הריהו נפסל גם בכניסתו לקודש הקדשים, אבל כל היכא דלא קרינן כל מקום שאין קוראים אנו "אל הקדש", וכגון קרבנות אלו, שאין דמם נפסל בהיכל — לא קרינן אין אנו קוראים בו פסול של "פנימה" בקודש הקדשים. או דלמא שמא על כל פנים, קודש הקדשים שלא במקומן הוא, ונפסל בכך?

40 ואם תימצי תמצא לומר כי הואיל ושלא במקומן הוא נפסל הדם, יש לשאול עוד: פר ושעיר של יום הכיפורים שהכהן הגדול הזה מדמן על הבדים של הארון שבקודש הקדשים, כדינם "על הכפורת ולפני הכפורת", ויקרא טז, טו, וכשגמר עבודתם הוציאן אחר כך להיכל, וחזר והכניסן, מהו דינם?

41 וצדדי השאלה, מי אמרינן האם אומרים אנו: מקומן הוא בקודש הקדשים, ואינם נפסלים, או דלמא שמא הואיל וכבר נפק יצא הדם מקודש הקדשים לאחר שנעשתה מצוותו — נפק יצא, ושוב אין זה מקומו, ואם הכניסו שוב — נפסל?

42 ואם תימצי תמצא לומר במקרה זה: הואיל ונפק נפק ויצא יצא, יש לשאול: לאחר שיצא מקודש הקדשים, והזה מדמן על הפרכת,