ביאור שטיינזלץ על זבחים ק׳

1 לא קשיא קשה, את הסתירה בדברי ר' שמעון יש לתרץ כך: כאן בברייתא ששנה ר' שמעון שאין האונן משלח את פסחו, ומכאן שאנינות לילה מן התורה היא — מדובר כשמת לו מת ביום ארבעה עשר בניסן וקברו בארבעה עשר עצמו. ואילו כאן במשנה במסכת פסחים ששנינו בה שהאונן טובל ואוכל את פסחו לערב, ומשם הוכיח ר' שמעון שאנינות לילה מדרבנן — מדובר כשמת לו מת ביום שלשה עשר בניסן, וקברו למחרת ביום ארבעה עשר בניסן.

2 והסבר הדברים: במקרה שמת לו מת בארבעה עשר וקברו בארבעה עשר — חובת אנינות זו של יום מיתה הריהי מן התורה, ולכן הוא תופס לילו הלילה שבא אחריו מדאורייתא מהתורה, ואין מצות אכילת קרבן פסח דוחה אנינות זו. ואילו במקרה שמת לו מת בשלשה עשר וקברו בארבעה עשר — הואיל ואין יום ארבעה עשר בניסן אלא יום קבורה בלבד, שאינו יום מיתה, ואין חובת האנינות שבו אלא מדרבנן מדברי סופרים, לכן אינו תופס לילו אלא מדרבנן מדברי סופרים, ומצות אכילת קרבן הפסח דוחה אנינות זו.

3 אמר ליה לו רב אשי לרב מרי: ואלא הא דקתני זה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה, שאמר לו ר' שמעון לר' יהודה: תדע שאין אנינות לילה אלא מדברי חכמים, שהרי אמרו: אונן טובל ואוכל את פסחו אבל לא בקדשים. ולשיטתך נימא ליה יאמר, יכול ר' יהודה להשיב לו כך: אין זו ראיה, שכן קאמינא לך אנא אומר אני לך שאנינות לילה היא מן התורה, בלילה הבא לאחר יום מיתה, שדין אנינות בו הוא דאורייתא מן התורה, ואמרת לי את ואתה אומר מביא ראיה לי כנגדי ממשנה המדברת ביום קבורה שהוא רק מדרבנן מדברי סופרים! ואומרים: אכן, קשיא קשה הדבר.

4 א אביי אמר, יש לתרץ את הסתירה שבדברי ר' שמעון בדין זה, לא קשיא אין זה קשה: בשני המקרים מדובר באונן ביום המיתה, כאן שאין משלח את פסחו ואוכלו מדובר כשמת עליו מתו קודם חצות יום ארבעה עשר בניסן, ואילו כאן ששנינו שטובל ואוכל את פסחו לערב, מדובר כשמת עליו מתו לאחר חצות יום ארבעה עשר בניסן. והסבר הדברים: כאשר מת עליו מתו קודם חצות היום, שעדיין לא איחזי נהיה ראוי לפסח, שהרי חובת קרבן הפסח מתחילה רק לאחר חצות היום — חיילא עליה חלה עליו אנינות, ולכן אסור בהקרבת הפסח. ואולם אם מת עליו מתו לאחר חצות היום, דאחזי שכבר נהיה ראוי לפסח — לא חיילא עליה חלה עליו אנינות, ולכן טובל ואוכל את פסחו בערב.

5 ומסבירים את מקור ההבחנה הזו, ומנא תימרא דשני ליה ומנין אתה אומר ששונה לו הדין אם מת עליו מתו בין קודם חצות של ארבעה עשר בניסן לבין לאחר חצות? דתניא ששנויה ברייתא: נאמר בדיני טומאת הכהנים: "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" ויקרא כא, ג — הרי זו מצוה על הכהן שחייב להיטמא לקרוביו ולטפל בקבורתם, ואם לא רצה בכך — מטמאין אותו על כרחו. ומסופר, מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח, ולא רצה ליטמא לה, כיון שרצה לקיים את מצות קרבן הפסח, ונמנו עמדו למנין, הצביעו אחיו הכהנים וטימאוהו בעל כרחו.

6 ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה לכך ממה ששנינו בדינו של הנזיר, שאף הוא, כמו כהן, מוזהר על טומאת מת, ונאמר בו: "לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" במדבר ו, ז, ודרשו את הפסוק כך: "ולאחותו" — מה תלמוד לומר, מה זה בא ללמדנו? שכן הרי שהלך הנזיר לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, שהן מצוות חמורות, שיש בביטולן כרת, ושמע שמת לו מת כלומר, אחד מקרוביו, יכול יטמא למת, וייבטל מן המצוה? אמרת אומר אתה: לא יטמא שאין נזיר רשאי ליטמא לקרוביו.

7 יכול כשם שלא יטמא לאחותו, כך אין מטמא למת מצוה? תלמוד לומר "ולאחותו", להדגיש: לאחותו הוא שאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה! הרי שמן הברייתא הראשונה עולה כי מצוה להיטמא למת בערב הפסח, ומן הברייתא השניה עולה כי יש איסור בדבר!

8 אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן שיש להבחין בין המקרים: כאן שאמרנו בכהן שנטמא ואינו מקריב את פסחו, מדובר שמת עליו מתו קודם חצות היום, וכבר חל עליו החיוב להיטמא למתו קודם חובת הפסח. ואילו כאן שאמרנו בדין הנזיר שאינו נטמא למתו אלא מקריב את פסחו, מדובר שמת עליו מתו לאחר חצות היום. וכדין המצוה להיטמא — כך מצות האנינות.

9 ודוחים את הראיה: ממאי ממה מוכיח אתה כך? דילמא שמא אפשר לישב את הדברים בדרך אחרת, לעולם אימא יכול אני לומר לך: אידי ואידי זה וזה בשתי הברייתות מדובר שמת עליו מתו לאחר חצות היום, והא וברייתא זו בנזיר, ששנינו בה שאינו נטמא אלא אוכל את פסחו, הריהי כשיטת ר' ישמעאל, ואילו הא ברייתא זו במעשה יוסף הכהן, ששנינו בה שנטמא ואינו אוכל מקרבן הפסח, הריהי כשיטת ר' עקיבא. ומסבירים מהן שיטות אלה, דתניא ששנויה ברייתא: מה שנאמר בטומאת כהנים: "ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" ויקרא כא, ג — הרי זו רשות, שמותר לכהן להיטמא לאחותו, אם רצה בכך, אך אינו חייב בכך, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: חובה עליו להיטמא לה!

10 ודוחים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כן, דרישא דההיא שהרי את תחילתה של אותה ברייתא בטומאת הנזיר, ולפיה אין אדם נטמא לקרוביו בערב הפסח, ר' עקיבא קתני לה שונה אותה. דתניא שכך שנויה ברייתא זו בשלמותה: נאמר בטומאת הנזיר: "על נפש מת לא יבא. לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם" במדבר ו, ו—ז, ר' עקיבא אומר: "נפש" האמורה כאן — אלו הקרובים, שאינו נטמא להם, ופירוש המלה "מת" האמורה כאן — אלו הרחוקים.

11 ומה שנאמר עוד בכתוב זה "לאביו", למרות שהוא בכלל הקרובים — הרי זה להדגיש: דווקא לאביו אינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. עוד נאמר שם: "לאמו" — ללמדנו שאפילו אם היה כהן והוא נזיר, והרי הוא איפוא מוזהר ליטמא למת גם משום שהוא כהן וגם משום שהוא נזיר — דווקא לאמו הוא שאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה. ולמה נאמר עוד: "לאחיו" — ללמדנו שאפילו אם היה כהן גדול שאינו מיטמא אפילו לקרוביו והוא נזיר — דווקא לאחיו הוא שאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה.

12 ומה שנאמר עוד: "ולאחותו" — מה תלמוד לומר? מה עוד בא הכתוב לחדש בענין זה? הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ושמע שמת לו מת, יכול יטמא? אמרת: לא יטמא. יכול כשם שאין מטמא לאחותו במקרה זה, כך אינו מטמא למת מצוה? תלמוד לומר "ולאחותו", לומר: לאחותו לא יטמא, אבל יטמא הוא למת מצוה.

13 א רבא אמר תירוץ אחר לסתירה שבין דברי ר' שמעון בברייתא, שאונן אינו מקריב פסחו ואוכלו, לבין המשנה במסכת פסחים, שאונן טובל ואוכל את פסחו לערב: אידי ואידי זו וזו עוסקות במקרה שמת עליו מת אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן, לאחר שכבר נתחייב בהקרבת הפסח, ולא קשיא ואין זה קשה, משום שכאן בברייתא, מדובר שמת עליו מתו קודם ששחטו וזרקו עליו את דם הפסח, ומעתה אינו רשאי להקריבו. ואילו כאן במשנה במסכת פסחים, מדובר שמת עליו מתו לאחר שכבר שחטו וזרקו עליו, ולכן אוכל את פסחו בערב, שהרי אנינות לילה אינה מן התורה.

14 אמר ליה לו רב אדא בר מתנה לרבא: לאחר שכבר שחטו וזרקו את דמו, מדוע אוכל הוא מן הפסח? והרי מה דהוה הוה שהיה היה ובאנינותו הוא, מדברי חכמים! אמר ליה לו רבינא, שישב גם הוא לפני רבא: אכילת פסחים מעכבא מעכבת את מצוות קרבן הפסח, שאם לא יאכל הריהו מבטל את עיקר מצות הפסח, ולכן לא אסרו חכמים על האונן לאוכלו בלילה, כמו שאסרו בשאר קדשים, ודבר זה למדים מדברי רבה בר רב הונא, כאשר יבואר להלן. אמר ליה לו רבא לרב אדא בר מתנה: ציית מאי דקאמר הקשב, קבל, מה שאומר לך רבך רבינא. כלומר, הסברו זה של רבינא נכון הוא.

15 ב כיון שהוזכרו דברי רבה בר רב הונא, שואלים: מאי מהי אותה הלכה של רבה בר רב הונא שממנה הסקנו שאכילת הפסח מעכבת? דתניא ששנויה ברייתא: יום שמועה היום בו שומע אדם שמת לו מת, ולא ידע על כך בשעה שמת וקברוהו, הרי דינו כיום קבורה לענין מצות אבילות שבעה, שאסור ברחיצה ובנעילת הסנדל, שבעה ימים החל מיום זה, ושלשים יום, שאסור לכבס בהם בגדיו. ואילו לענין אכילת פסחים הרי דינו של יום שמועה כיום ליקוט עצמות אביו ואמו, כדי לקוברם לאחר שנתעכל בשרם באדמה, שאמרו חכמים במשנה פסחים צב,א, שטובל ואוכל קדשים בערב. ומוסיפה הברייתא: אחד זה ואחד זה, הריהו טובל ואוכל בקדשים לערב.

16 ותוהים: והרי הא גופא קשיא ברייתא זו עצמה קשה מתוכה, שכן בתחילה אמרת אומר אתה: יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים, ולאכילת פסחים דינו כיום ליקוט עצמות, שטובל ואוכל בערב. מכלל הדברים אתה למד שביום קבורה למרות שאינו יום מיתה — אפילו לערב שלאחריו נמי לא אכיל גם כן אינו אוכל את פסחו, וכל שכן שאר קדשים. והדר תני ואחר כך שנה: אחד זה ואחד זה, ומשמע — אחד יום קבורה ואחד יום ליקוט עצמות — טובל ואוכל בקדשים לערב!

17 בתירוץ סתירה זו אמר רב חסדא: תנאי מחלוקת תנאים היא בברייתא, האם ליל קבורה מותר באכילת קדשים כאשר יבואר להלן.

18 רבה בר רב הונא אמר, לא קשיא אין זה קשה: כאן ששנינו: "אחד זה ואחד זה טובל ואוכל קדשים בערב", מדובר ששמע שמועה על מתו סמוך לשקיעת החמה, כלומר, בעוד יום, וכן שליקטו לו עצמות סמוך לשקיעת החמה, וכן שמת לו מת וקברו סמוך לשקיעת החמה. וכאן, שדייקנו כי רק אם שמע שמועה על מתו או ליקט עצמות אוכל מפסחו בערב, אבל הקובר את מתו אינו אוכל — מדובר שהיה הדבר לאחר שקיעת החמה, כלומר, בליל חמישה עשר בניסן. שאין זה מוצאי יום הקבורה, אלא יום הקבורה עצמו.

19 ותוהים על הסבר זה: אם מדובר לאחר שקיעת החמה, הרי כששמע שמועה על מתו וכבר נשחט הקרבן ונזרק דמו — מאי דהוה הוה מה שהיה היה, ומדוע התירו לו לאכול את פסחו בניגוד לשאר קדשים? אלא שמע מינה למד מכאן: אכילת פסחים מעכבא מעכבת, ומחמת שיש בה חומרה יתירה לא העמידו בה חכמים דבריהם, לגזור אנינות.

20 ועוד בתירוץ סתירה זו שבברייתא רב אשי אמר: מאי מה פירוש "אחד זה ואחד זה" ששנינו בסוף הברייתא? לא אחד יום קבורה ואחד יום ליקוט עצמות. אלא הכי קאמר כך אמר: אחד יום שמועה ואחד יום ליקוט עצמות — טובל ואוכל בקדשים לערב. אבל ביום קבורה אינו אוכל מפסחו בערב, וכל שכן שאר קדשים, וכפי שדייקנו מתחילת הברייתא.

21 ומעירים: והא והסבר זה שאמר רב אשי, בדותא דבר שאינו נכון היא, שהרי מכדי עלה קאי כיון שהתנא עליה עומד, בדין יום שמועה ויום ליקוט עצמות, אם כן, לא היה צריך לומר "אחד זה ואחד זה", אלא "זה וזה" מיבעי ליה צריך היה לו לומר. אלא שמע מינה בדותא היא למד מכאן שדבר שאינו נכון הוא.

22 ג ושבים אל דברי רב חסדא שאמר כי אכילת קדשים בליל יום קבורה במחלוקת תנאים היא שנויה. ומסבירים: ומאי תנאי ומה היא מחלוקת התנאים בזה? דתניא ששנויה ברייתא: עד מתי מתאונן עליו? כלומר, עד מתי הוא נחשב לאונן על מתו, ואסור באכילת קדשים? כל היום. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר עדיין מתו.

23 ונברר ברייתא זו: במאי עסקינן במה עוסקים אנו? אילימא אם תאמר ביום מיתה, יש לשאול על דעת התנא הראשון, שאמר שכל היום הוא אונן ולא מעבר לכך — מי איכא דלית ליה האם יש תנא שאין לו, שאינו סבור שיום מיתה דתפיס שתופס גורר אחריו גם את לילו על כל פנים מדרבנן מדברי סופרים?

24 ותו ועוד לפירוש זה, מה שרבי אומר: כל זמן שלא נקבר, ויש לדייק בדבריו: הא אבל אם כבר קברו אישתרי ליה הותר לו אף ביום המיתה עצמו, יש לתמוה: ומי איכא דלית ליה והאם יש מי שאין לו שאינו סבור כהלכה הנלמדת מהפסוק "ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" עמוס ח, י, שאנינות נמשכת כל יום המיתה כולו, ואף לאחר שנקבר המת?

25 אמר רב ששת: התנא שבברייתא, שאמר: עד מתי מתאונן עליו — על יום קבורה שאינו יום המיתה קאי עומד, מתייחס, ובכך נחלקו, האם הוא אונן רק עד הקבורה, כדברי רבי, או עד סוף היום, כדברי התנא הראשון.

26 מתקיף מקשה על כך רב יוסף, אלא הא דקתני זו ששנינו: השומע על מתו הרי הוא כמלקט עצמות, ודינו שטובל ואוכל בקדשים לערב, ומכלל הדברים אתה למד שיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל גם כן אינו אוכל, הא מני זו כשיטת מי היא? שהרי אין היא כשיטת רבי ולא כשיטת החולקים עליו! אלא תריץ תרץ, יישב את הברייתא ואמור כך: עד מתי מתאוננין עליו? כל אותו היום של קבורה וגם לילו, שאף בו נאסר באכילת קדשים. רבי אומר: אין אנינות בלילה אלא כל זמן שלא נקבר, אבל נקבר — מתאוננים עליו כל אותו היום, אך בלא לילו.

27 אמרוה לשמועה זו של רב יוסף קמיה לפני ר' ירמיה, אמר בתמיהה: גברא רבה אדם גדול כרב יוסף לימא הכי יאמר כך?! לימא האם נאמר שדברי רבי הם לקולא להקל ביחס לדעת חכמים המחמירה? והתניא והרי שנויה ברייתא: עד מתי מתאונן עליו? כל זמן שאינו נקבר, אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד. הרי שרבי הוא המחמיר, וחכמים הם המקילים!

28 אלא תריץ הכי תרץ, יישב כך את הברייתא: עד מתי הוא מתאונן עליו? כל אותו היום של קבורה, בלא לילו. רבי אומר: מתאונן עליו כל זמן שלא נקבר אפילו לאחר עשרה ימים, ואם נקבר כלומר, כל יום שנקבר בו — תופס את לילו. והיא מחלוקת התנאים אליה התייחס רב חסדא.

29 מסופר, אמרוה לשמועה זו קמיה לפני רבא. אמר: מדקאמר מכיון שאמר רבי: יום קבורה, שאנינות שבו מדברי חכמים, תופס לילו מדרבנן מדברי סופרים, מכלל הדברים יש להסיק שהוא סבור שיום מיתה שהוא מדברי תורה, הריהו תופס לילו מדאורייתא מן התורה, שהרי בוודאי לא החמירו חכמים בדבריהם יותר מדין תורה.

30 ועל כך יש לתמוה: והאם אכן סבר רבי שאנינות לילה דאורייתא מן התורה היא? והתניא והרי שנויה ברייתא על חילופי הדברים שהיו בין משה ואהרון בסוף ימי המילואים, שמתו בניו באותו יום, ואמר אהרן: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה" ויקרא י, יט. והמלה "היום" באה להדגיש: אני — היום אסור באכילת החטאת, ואילו בלילה מותר באכילה. ואולם לדורות — בין ביום ובין בלילה אסור באכילת קדשים, אלו דברי ר' יהודה. ואילו רבי אומר: אנינות לילה גם לדורות אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים!

31 ומשיבים: לעולם צריך לפרש שגם לדעת רבי, אנינות ליל יום מיתה דרבנן מדברי סופרים היא, ומן התורה, יום מיתה אינו תופס את לילו.