1אף אני לא אמרתי שייזרק הדם אלא כשנתקבל בכלי. ושואלים: והוא גופיה עצמו, ר' יהודה, מנא ידע מנין הוא יודע אם התקבל או לא? ומשיבים: הוא סומך על כך שכהנים זריזין הם, משתדלים לעשות עבודתם כראוי, ומקבלים כל הדם, ועבדין הייא ואולם עושים במהירות וכך משתפכין הדמים מן הכלי.2ומקשים: והלא דם התמצית שמתמצה מן הצואר, לאחר שיצא דם הנפש מעורב בו בדם זה של התערובת, ואין זורקים תערובת כזו על המזבח! ומשיבים: ר' יהודה לטעמיה לשיטתו, שאמר: דם התמצית קרי קרוי דם,3דתניא ששנויה ברייתא: דם התמצית הרי הוא באזהרה שאם אוכל אותו עובר בלא תעשה, ר' יהודה אומר: בכרת, כדם הנפש.4ומקשים: והאמר והרי אמר ר' אלעזר: מודה ר' יהודה לענין כפרה על המזבח, שדם התמצית אינו מכפר, שנאמר: "כי הדם הוא הנפש בנפש יכפר" ויקרא יז, יא, לומר:5דם שהנפש יוצאה בו קרוי דם, שאין הנפש יוצאה בו אין קרוי דם. הרי שאף לדעת ר' יהודה אין דם התמצית ראוי לזריקה!6אלא צריך לומר שר' יהודה הולך לטעמיה לטעמו, שאמר: אין דם מבטל דם, ולכן אין דם התמצית מבטל את הדם שנתקבל בכלי.7ושבים לברייתא, אמר להם ר' יהודה: לדבריכם, שאי אפשר להשתמש בדם התערובת, למה פוקקין העזרה שתתמלא דם, ולא נותנים לדם לצאת דרך האמה? אמרו לו: שבח הוא לבני אהרן שיהלכו עד ארכובותיהן קרסוליהם בדם.8ומקשים: והא והרי דם הוי הריהו חציצה בין רגליהם לרצפת העזרה! ומשיבים: דם זה לח הוא, ולא הוי ואינו חציצה, דתנן ששנינו בברייתא: הדם, והדיו, והדבש, והחלב אם היו יבישין — חוצצין, אם היו לחין — אין חוצצין.9ומקשים: והא קא מיתווסי מאנייהו והרי מתלכלכים בגדיהם בדם, ותנן ושנינו בברייתא: אם היו בגדיו של הכהן מטושטשין מלוכלכים ועבד — עבודתו פסולה! וכי תימא דמדלו להו ואם תאמר שמרימים אותם את הבגדים, והתניא והרי שנויה ברייתא: "ולבש הכהן מדו בד" ויקרא ו, ג משמע שצריך הבגד להיות כמדתו, שלא יחסר ושלא יותיר! ומשיבים: מה שהכהנים הולכים ורגליהם בדם הרי זה בהולכת אברים לכבש, דלאו שלא עבודה היא.10ושואלים: ולא עבודה היא? והתניא והרי שנויה ברייתא: מה שנאמר "והקריב הכהן את הכל והקטיר המזבחה" ויקרא א, יג — זו הולכת אברים לכבש! אלא יש לומר שמהלכים בדם בהולכת עצים למערכה, דלאו שלא עבודה היא. ושואלים: ולעבודה ממש היכי אזלי כיצד הם הולכים? הרי העזרה מלאה בדם! ומשיבים: אזלי אאיצטבי הולכים הם על אצטבאות, על מקומות מוגבהים שברצפה שאין הדם מגיע לשם.11א משנה השוחט את הזבח על מנת לאכול חוץ לזמנו או חוץ למקומו דבר שאין דרכו לאכול כגון אימורים, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר — הרי זה כשר, משום שמחשבת פסול לא היתה על דבר הראוי לעניינו, ור' אליעזר פוסל.12אם שחט על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, אבל פחות מכזית — כשר. על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית חוץ לזמנו או חוץ למקומו — כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.13השוחט את הזבח על מנת לאכול כזית מן העור ומן הרוטב, ומן הקיפה התבלין המצטבר בשולי הקדירה ויש עמו מעט בשר, ומן האלל גיד הצוואר, ומן העצמות ומן הגידין, ומן הקרנים ומן הטלפים פרסות, חוץ לזמנו וחוץ למקומו — כשר, משום שאין הם נחשבים דבר הנאכל, ומשום כך גם אין חייבין עליהן כולם משום אכילת פיגול אם חישב על הזבח מחשבת חוץ לזמנו, ומשום אכילת נותר, ואינו חייב על אכילתם אם היה טמא.14השוחט את המוקדשין זבחים נקבות על מנת לאכול שליל עובר של אותה בהמה או שיליא של הבהמה בחוץ — לא פיגל את הזבח על ידי כך. המולק את התורין על מנת לאכול ביציהן המצויים עדיין בגופם, בחוץ — לא פיגל, שאין הביצים נחשבות חלק מגוף התורים, ומאותה סיבה15חלב של המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן כרת משום אכילת פיגול ונותר וטמא.16ב גמרא אמר ר' אלעזר: אם פיגל בזבח ששחטו על מנת לאוכלו לאחר זמנו — נתפגל גם השליל העובר שבמעי הבהמה ואם אכלו — חייב על כך משום פיגול. אבל אם פיגל בשליל — לא נתפגל הזבח. וכן אם פיגל באלל גיד הצואר של עוף, שראוי לאכילה — נתפגלה גם המוראה זפק הדבוקה לו, אף שאינה נחשבת כדבר הנאכל, משום שיש אנשים האוכלים אותה. אבל אם פיגל במוראה לא נתפגל אלל.17אם פיגל באימורין של פרים הנשרפים, ששחט על מנת להקטירם לאחר זמנם — נתפגלו הפרים כולם, שאף האוכל את בשרם חייב משום פיגול. אבל אם פיגל בפרים שחשב לאוכלם לאחר זמנם, הואיל ואין בהם פיגול, שהרי אינם עומדים לא להקטרה ולא לאכילה — לא נתפגלו אימורים.18ומציעים: לימא מסייע ליה האם לומר שאפשר לסייע לו ממה ששנינו: ושוים, גם האומרים שיש פיגול בפרים הנשרפים, שאם חישב מחשבת חוץ לזמנו באכילת פרים ובשריפתן — לא עשה ולא כלום שפרים אלו אינם נאכלים, ואין מחשבת פיגול אלא באכילה והקטרה, אבל לא בשריפה. מאי לאו האם לא נדייק מכאן: הא הרי אם חישב באימורים של אותם פרים מחשבת חוץ לזמנו, שיקטירם למחר — נתפגלו פרים, וכדברי ר' אלעזר? ודוחים: לא,19דייק כך: הא הרי אם חישב באימורין להקטירם למחר — נתפגלו אימורין עצמן וחייב על אכילתם משום פיגול, אבל בשר הפרים בכל מקרה אינו מתפגל.20ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהן כלומר, הנהנה מהם חייב משום מעילה משעה שהוקדשו, ולאחר שנשחטו — הוכשרו ליפסל בנגיעה של טבול יום, ובנגיעה של מחוסר כיפורים, ובלינה אם עבר עליהם הלילה ולא נעשתה מצוותם.21מאי לאו האם אין הכוונה ללינת בשר שאף בשרם נפסל בלינה? ושמע מינה ולמד מכאן לענין פיגול, שהרי מגו דפסלה מתוך שפוסלת בלינה, פסלה פוסלת בה בבשר גם מחשבה של לינה, וחל עליו דין פיגול, כדברי ר' אלעזר!22ודוחים: לא, הכוונה היא לפסול של לינת אימורים ולא בשר, וגם מחשבה מפגלת דווקא את האימורים. ומקשים: הא מדקתני סיפא הרי ממה ששנה בסוף אותה משנה: כולן מועלין בהן על בית הדשן, שהוא מקום שריפתם, עד שיותך הבשר כלומר, עד שיישרף לגמרי, מכלל דרישא שבראש המשנה גם כן בלינת בשר מדובר! ודוחים: מידי איריא כלום שייך הדבר? הא כדאיתא והא כדאיתא זה כמו שהוא וזה כמו שהוא, רישא בראש מדובר באימורים, וסיפא ובסוף מדובר בבשר.23מותיב מקשה רבא על שיטת ר' אלעזר ממה ששנינו בברייתא: ואלו שאין מפגלין ואין מתפגלין: צמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תיישים, והעור והרוטב והקיפה, והאלל והמוראה והעצמות, והגידין והקרנים והטלפים, והשליל והשיליא, וחלב המוקדשין וביצי תורין —24כולן לא מפגלין ולא מתפגלין, ואין חייבין עליהן משום פיגול או נותר או טמא, והמעלה מהן בחוץ — פטור, שאין הם קרבים על גב המזבח.25מאי לאו האם אין הכוונה שכולם לא מפגלין את הזבח אם חשב לאוכלם חוץ לזמנם, וגם לא מתפגלין מחמת זבח? ובכלל זה שליל ושיליא, ושלא כדברי ר' אלעזר שאמר שהזבח מפגל אותם!26ודוחים: לא, הכוונה היא שלא הם מפגלין את הזבח, ולא מתפגלין מחמת עצמן, כלומר שאם חישב לאוכלם חוץ לזמנו — גם הם אינם נאסרים משום פיגול. אבל הזבח מפגל אותם. ומקשים: אי הכי אם כך, הא דקתני סיפא זה ששנה בסוף פעם נוספת: כולן לא מפגלין ולא מתפגלין, הא תו זו עוד למה לי, אם לא בא להוסיף שאין מתפגלים גם מחמת הזבח?27ומשיבים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה מדייק מתוספת הדברים, מה שנאמר פעם שלישית: אין חייבין עליו משום פיגול, הא תו זה עוד למה לי? אלא חייב אתה להסביר שאין זה בא לחדש דין נוסף, אלא איידי דבעי למיתנא מתוך שרצה לשנות שאין חייבים עליהם משום נותר וטמא, תנא שנה בדרך אגב גם פיגול,28הכא נמי כאן גם כן יש לפרש באופן זה: איידי דבעי למיתני מתוך שרצה לשנות את הדין שהמעלה מהן בחוץ פטור, תנא נמי שנה גם כן: וכולן לא מפגלין ולא מתפגלין. ובאמת הזבח מפגל אותם, וכדברי ר' אלעזר.29רבא אמר: אף אנן נמי תנינא אנו גם כן שנינו במשנתנו כדברי ר' אלעזר: השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שיליא בחוץ — לא פיגל, והמולק את התורים לאכול ביציהם בחוץ — לא פיגל.30והדר תני והוא חוזר ושונה: חלב המוקדשין וביצי תורים — אין חייב עליהן משום פיגול נותר וטמא, ונדייק מכאן: הא הרי על שליל ושיליא שלא שנו בהם דבר זה — חייבים משום פיגול!31אלא לאו שמע מינה האם לא נלמד מכאן שכאן מחמת הזבח הריהם מתפגלים, כאן מחמת עצמן אם חישב בהם מחשבת חוץ לזמנם — לא פיגל בהם. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.32א הברייתא שהביא רבה לעיל הוזכרה גם בדיון אחר. וכך תנן התם שנינו שם במשנה להלן, ברשימת הקרבנות הפסולים, שאם עלו למזבח ירדו ממנו: ובעלי מומין. ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומים, שלדעתו, אם עלו — לא ירדו.33אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא הכשיר ר' עקיבא אלא בדוקין כעין קרומים שבעין, ובמומים כיוצא בהם שאינם ניכרים, הואיל וכשירים בעופות. ועוד תנאי יש בענין זה: והוא, שקדם הקדישה את מומה שכשהקדיש את הבהמה היתה כשרה לגמרי, ואחר כך נפל בה מום. שכיון שחלה עליה קדושת קרבן, אם עלתה לא תרד.34אמר ר' חייא בר אבא: ומודה ר' עקיבא בעולת נקבה כלומר, אם העלה נקבה כקרבן עולה על המזבח, ואין מקריבים עולה אלא מן הזכרים — דכמאן שכמי שקדם מומה להקדישה דמי נחשבת, שהרי המום מצוי בה מתחילתה, ואם עלתה — תרד.35מתיב מקשה על כך ר' זירא ממה ששנינו בברייתא לעיל: המעלה מהן כגון מן השליל העובר בחוץ — פטור, שאינו ראוי להיות מוקרב על המזבח בפנים. ויש לדייק: הא אבל אם היה מעלה מבשר אימן בחוץ היה חייב, והיכי משכחת לה ואיך אתה מוצא אותה? רק בבשר עולת נקבה, שהרי בבשר בהמת שלמים היכולה להיות נקבה שאינו עולה על המזבח, אלא נאכל — אין חיוב על העלאה בחוץ.36ומעתה, אי אמרת בשלמא קסבר נניח אם אתה אומר שסבור ר' עקיבא בעולת נקבה שאם עלתה לא תרד, הא מני זו כשיטת מי היא? שיטת ר' עקיבא היא, כי דבר המוקרב על המזבח, גם בדיעבד, חייבים על העלאתו בחוץ. אלא אי אמרת אם אומר אתה עולת נקבה אם עלתה תרד שאין בה כלל דין הקרבה במזבח, הא מני זו כשיטת מי היא?37ואומרים: אימא אמור ודייק כך: המעלה מהן משליל בחוץ — פטור, הא אבל אם העלה מאימורי אימן — חייב, ודין זה יכול לחול גם על חטאת או שלמים, שבאים גם מן הנקבה ואימוריהם מוקטרים על המזבח.38ומקשים: והא והרי "מהן" קתני הוא שונה כלומר, מבשרם ולא מאימוריהן, ואימן דומיא דידהו בדומה להם, שמעלה את הבשר ולא את האימורים! אלא אימא אמור ותקן כך: המעלה מאימוריהן בחוץ — פטור, הא אבל אם היה מעלה מאימורי אימן — חייב.39ב משנה שחטו את הזבח על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, ולא על מנת להקריבם למחר, או על מנת להוציאן לחוץ ולא על מנת להקריבם בחוץ, ר' יהודה פוסל למרות שלא חישב על אכילה או הקטרה חוץ לזמנו או חוץ למקומו, וחכמים מכשירין. אם שחט על מנת ליתנן את הדמים על גבי הכבש שאינו מקום זריקת הדם, והוא פסול שם, או לתת את הדם על קיר המזבח, אבל שלא כנגד היסוד, או ליתן את הדמים הניתנים למעלן בחלקו העליון של המזבח למטה, ואת הניתנים למטה למעלן, ואת הניתנים
