1ואף על גב ואף על פי שקרבנות המוספין קדישי קדושים יותר, שהרי הם מיוחדים לשבת! ודוחים: אטו וכי קדושה יתירה זו של שבת רק לקרבנות המוספין הבאים בה אהנאי הועילה להחשיבם מקודשים יותר, ולקרבנות תמידין הבאים בה, האם לא אהנאי הועילה? שאף תמידים של שבת נחשבים מקודשים יותר. ואין מכאן כל ראיה, איפוא, שהרי בתמידים של שבת יש מעלת תדיר ומקודש.2ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, ממה ששנינו: מוספי שבת קודמין למוספי ראש חודש כשחל בשבת, אף שראש חודש יש בו קדושה יתירה. הרי שתדיר ומקודש — תדיר קודם! ודוחים באותו אופן: אטו וכי מעלה זו של ראש חודש רק לקרבנות המוספין דידיה אהני שלו הועילה ואילו לקרבנות מוספי שבת שחל בו ראש חודש לא אהני הועילה?3ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, ממה ששנינו: מוספי ראש חודש קודמין למוספי ראש השנה, אף על גב אף על פי שראש השנה קדשה מקודש יותר. הרי שתדיר קודם למקודש! ודוחים שוב: אטו וכי מעלה זו של ראש השנה רק למוספי דידיה אהני שלו הועילה, ואילו למוספי ראש חודש לא אהני הועילה?4ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו במחלוקת בית שמאי ובית הלל בקידוש של שבת, האם ברכת היין או ברכת הקידוש קודמת. שבית הלל הסבורים שברכת היין קודמת הביאו ראיה לדבריהם: דבר אחר, ברכת היין תדירה וברכת היום, אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. והביאו ראיה זו אף על גב אף על פי שברכת היום, שהיא באה מכח קדושת השבת, קדישה קדושה מברכת היין. הרי שתדיר קודם למקודש! ודוחים: אטו וכי מעלה יתירה של שבת רק לברכת היום אהנאי הועילה, ואילו לברכת היין לא אהנאי הועילה? ולכן אין להביא מכאן ראיה.5ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, ממה שאמר ר' יוחנן: הלכה היא, שאם כבר הגיע בשבת זמן תפילת המנחה, ולא התפלל עדיין תפילת מוסף — מתפלל אדם תחילה תפילה של מנחה, ואחר כך תפילה של מוספין. משמע שתדיר קודם למקודש! ודוחים: אטו וכי מעלה זו של שבת רק לתפלת מוספין אהנאי הועילה, ואילו לתפלת מנחה לא אהנאי הועילה?6ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה ממשנתנו: היו לפני הכהן שלמים של אמש, חטאת ואשם של יום — שלמים של אמש קודמין לדעת ר' מאיר. ויש לדייק מכאן, הא אידי ואידי דיום אבל אם היו אלה ואלה של היום — חטאת ואשם קדמי קודמים, ואף על גב ואף על פי ששלמים תדירי תדירים, שאנשים רגילים להביא שלמים בנדר ונדבה. משמע שהמקודש קודם לתדיר!7אמר רבא: ממה שהוא מצוי קאמרת אומר אתה להביא ראיה? אמנם קרבנות השלמים מרובים ומצויים יותר מן החטאת, אבל אין להם מעלה של חובה קבועה ותמידית. ותדיר הוא קמיבעיא לן שנשאלה לנו אם הוא קודם למקודש, מצוי לא קמיבעיא לן נשאלה לנו.8אמר ליה לו רב הונא בר יהודה לרבא: אטו וכי מצוי לאו אינו בכלל "תדיר"? והתניא והרי שנויה ברייתא בענין מצוות עשה שיש כרת על ביטולן, ומכל מקום אין מביאים חטאת על שגגתם: אוציא את הפסח מכלל חובת חטאת לפי שאינו תדיר, ולא אוציא את המילה שהיא תדירה. והרי מילה אינה תדירה, אלא שהיא מצויה יותר מן הפסח!9ודחה רבא: מאי מה פירוש "תדירה" האמורה כאן? לא שהיא מצויה יותר, אלא שהיא תדירה במצות, שיש בה מצוות רבות. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: מילה לגבי אצל פסח כי תדיר דמיא כמו תדיר היא נחשבת, שהיא מצויה הרבה יותר מפסח, ונחשבת לעומתו כתדירה, מה שאין כן בשלמים ביחס לחטאת. ומשום כך אין להוכיח ממשנתנו שהמקודש קודם לתדיר.10א ועוד בדיני קדימה בעבודות המקדש, איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: היו לפני הכהן שני קרבנות, תדיר ושאינו תדיר, ואף שהיה צריך להקדים את התדיר קדים קדם ושחט לשאינו תדיר, מאי מה הדין? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אנו אומרים: כיון דשחטיה ששחטו כבר, מקריב ליה אותו. או דלמא שמא לא יקריבנו, אלא יהיב יתן אותו לכהן אחר שממרס שמנענע ובוחש בדמו כדי שלא יקרש, עד שמקריב ליה לו לקרבן שהוא תדיר, ורק אחרי כן הדר חוזר ומקריב לשאינו תדיר?11אמר רב הונא מסורא, תא שמע בוא ושמע פתרון ממה ששנינו במשנתנו, לענין המקודש מחבירו: שלמים של אמש שהובאו אתמול, חטאת ואשם של יום — שלמים של אמש קודם לחטאת של יום. ויש לדייק: דווקא שלמים של אמש קודמים, הא אבל אם היו שלמים שהביאם היום דומיא בדומה לאמש,12והיכי דמי וכיצד הוא בדיוק? דקדים שחטיה שקדם ושחט לשלמים, במקרה זה נאמר כי חטאת ואשם קדמי קודמים למרות שכבר שחט את השלמים, מאחר שהם מקודשים יותר. והוא הדין לתדיר, שיש לשוחטו קודם שייזרק דם הקרבן שאינו תדיר!13ודוחים: דלמא שמא מה שנאמר במשנה: שלמים של אמש וחטאת ואשם של יום, ששלמים של אמש קודמים, ומכאן דייקנו שאם הובאו שניהם היום החטאת קודמת, היכי משכחת לה כיצד אתה מוצא אותה — דשחטינהו לתרוייהו שכבר שחט את שניהם את השלמים והחטאת, ושניהם עומדים לזריקה. אבל לא שחטינהו לתרוייהו שחט את שניהם, אלא רק את השלמים, ודמם עומד לזריקה, עדיין תיבעי תישאל לך השאלה האם יש להניח את דם השלמים, ולשחוט את החטאת המקודשת יותר. וכיוצא בזה לענין תדיר ושאינו תדיר.14ומציעים: תא שמע בוא ושמע פתרון ממה ששנינו לגבי סדר ברכות הקידוש של שבת: דבר אחר, ברכת היין תדירה וברכת היום אינה תדירה, ותדיר ושאינו תדיר — תדיר קודם. והרי קדושת השבת חלה עליו ונתחייב בברכת היום עוד קודם שעמד לברך על היין, ובכל זאת היין קודם משום שהוא תדיר. וכך גם לענייננו, יש להקדים את שחיטת התדיר, למרות שכבר החל בעבודת הקרבן שאינו תדיר!15ודוחים: הכא נמי כאן גם כן לענין ברכות הקידוש, אינו דומה לענייננו, דכיון דאתיין שכיון שבאות הברכות לפניו כאחת, כשהוא עומד לקדש — כמאן דשחיטי תרוייהו דמי כמו ששחוטים שניהם נחשב הדבר.16ומציעים: תא שמע בוא ושמע ממה שאמר ר' יוחנן, הלכה: אם הגיע זמן המנחה בשבת מתפלל אדם תפילה של מנחה ואחר כך של מוספין, אף שחיוב המוסף חל עליו קודם! ודוחים: הכא נמי כאן גם כן, כיון דמטי שמגיע כבר זמן תפלת מנחה, ושני החיובים מוטלים עליו, כמאן דשחיטי תרוייהו דמי כמו ששחוטים שניהם נחשב הדבר.17אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רב אשי לרבינא: אפשר להביא ראיה ממשנה זו: שחטו את קרבן הפסח קודם חצות — פסול, מפני שנאמר בו "בין הערבים" שמות יב, ו. שחטו קודם לתמיד של בין הערביים — כשר, למרות שצריך להקדים את התמיד, ויהא ממרס בדמו של הפסח עד שישחוט את התמיד ויזרוק הדם. הרי שלמרות שקדם ושחט את שאינו תדיר — שוחט תחילה את התדיר, ואחר זורק דמו של השחוט!18ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה עוסקים אנו? כגון דקדים שחטיה שקדם ושחטו לתמיד ברישא בתחילה, וקודם שזרק את דמו שחט את הפסח. והואיל ודם שניהם עומד לזריקה, לכן מקדים את זריקת דם התמיד. אמר ליה לו רב אחא סבא לרב אשי: מתניתין נמי דיקא לשון משנתנו גם כן מדוייקת כך, דקתני שהוא שונה: "עד שיזרק הדם" תמיד, ולא קתני ואינו שונה "עד שישחוט ויזרק דם", משמע שהתמיד כבר שחוט. ומסכמים: אכן שמע מינה למד מכאן שכן הוא.19ב שנינו במשנה: בכולן בכל הקרבנות הנאכלים, כהנים רשאין לשנות באכילתם, לאוכלם צלי שלוק ומבושל. ומבררים: מאי טעמא מה הטעם המקור להלכה זו? אמר קרא הכתוב במתנות כהונה: "לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" במדבר יח, ח, ומתרגמים "למשחה" — לגדולה, שיהא בשר הקרבן נאכל בדרך גדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, והרי המלכים אוכלים את מאכלם בכל אופן שירצו.20ג משנה ועוד בענין אכילה של כהנים. אמר ר' שמעון: אם ראית שמן שהוא מתחלק בעזרה בין הכהנים, שיאכלוהו, וברצונך לדעת מה טיבו, אין אתה צריך לשאול מהו, אלא הריהו מותר השמן של רקיקי מנחות ישראל לאחר שמשחו אותם במעט שמן, או שהוא מותר לוג שמן של מצורע לאחר שהיזו ממנו, שאף הוא ניתן לכהנים.21ומצד אחר, אם ראית שמן שהוא ניתן על גבי האישים כקרבן, אין אתה צריך לשאול מהו, אלא הריהו בוודאות מותר השמן של רקיקי מנחת כהנים, או מותר השמן של מנחת כהן משיח, שיש באלו שמן מרובה, ואין בהם חלק לכהנים, אלא הן עולות כליל למזבח. ומוסיפה המשנה: ואין להניח כי השמן המתחלק לכהנים או הניתן על גבי האישים הריהו שמן שהביא אדם כנדבה, לפי שאין מתנדבין שמן. ר' טרפון אומר: מתנדבין שמן.22א גמרא אמר שמואל: לדברי ר' טרפון במשנתנו, הסבור שמתנדבים שמן למקדש, אדם המתנדב שמן — הכהן קומצו נוטל ממנו קומץ ומקטירו, ושיריו מה שנותר נאכלין לכהנים. מאי טעמא מה הטעם, המקור לכך? אמר קרא הכתוב לגבי מנחת נדבה: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" ויקרא ב, א, וייתור המלה "קרבן" מלמד שמתנדבין גם שמן, וכי וכמו מנחה: מה מנחה — קומצה קומץ אותה הכהן ושיריה נאכלין, אף שמן — קומצו הכהן ושיריו נאכלין.23אמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא אף אנו גם כן שנינו במשנתנו כדברי שמואל, שכן שנינו: אמר ר' שמעון: אם ראית שמן שמתחלק בעזרה, אי אין אתה צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע, וטעם הדבר — מפני שאין מתנדבין שמן. ונדייק: מכלל דברים אלה יש ללמוד, כי לשיטת מאן דאמר מי שאומר מתנדבין שמן, הריהו מתחלק בין הכהנים לאכילה.24אמר ליה לו אביי לר' זירא: אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: אם ראית שמן שניתן על גבי אישים, אי אתה צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, וטעם הדבר — מפני שאין מתנדבין שמן. ונדייק: מכלל דלמאן דאמר של דעת מי שאומר מתנדב אדם שמן, הריהו עולה כולן לאישים, והרי זה בניגוד לדברי שמואל, שאמר כי לדברי ר' טרפון, מקטיר קומצו ושייריו נאכלים. על כל פנים, לאביי קשיא רישא קשה הדיוק מתחילת המשנה, לר' זירא קשיא סיפא קשה הדיוק מסוף המשנה.25ומעתה, בשלמא נניח לפי דעת ר' זירא, המדייק כשמואל, רישא תחילת המשנה ממנה משמע כי לדעת ר' טרפון שמן שנדב מתחלק לכהנים, מדברת בשירים, ואילו סיפא סופה ממנה משמע כי לדעתו מקטירים את השמן, מדבר בקומץ. אלא לאביי קשיא קשה מתחילת המשנה! ומשיבים: לדעתו אין לדייק משם, שכן תנא רישא אטו סיפא שנה את ראשה משום ששנה כך את סופה, והוא מסגנון המשנה.26ומקשים: בשלמא נניח סיפא תני משום רישא סופה של משנה שונה התנא משום ראשה, שחוזר על דבריו באותו אופן. אלא רישא משום סיפא מי תני ראשה משום סופה האם שונה? ומשיבים: אין כן, וכך אמרי במערבא אומרים בארץ ישראל: תנא רישא משום סיפא שנה ראשה משום סופה.27ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה לענין זה ממה ששנינו בברייתא: המתנדב יין, כדברי ר' עקיבא, שאמר שמתנדבים יין — הריהו ניתן לספלים שבקרן המזבח. המתנדב שמן כדברי ר' טרפון שאמר שניתן להתנדב שמן — הריהו ניתן לאישים. מאי לאו האם לא נדייק כי מתוך שיין כולו לספלים, שמן גם כן כולו לאישים, שלא כדברי שמואל? ודוחים: מידי איריא וכי הדברים שייכים? הא כדאיתא והא כדאיתא זה כפי שהוא וזה כפי שהוא.28אמר רב פפא, דברי שמואל שנויים כתנאי כמחלוקת תנאים, ששנינו בברייתא: המתנדב שמן לא יפחות מלוג, רבי אומר: שלשת לוגין. ומבררים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון הם חלוקים? אמרוה רבנן קמיה חכמים לפני רב פפא: בשאלה האם נוקטים במדרש ההלכה בשיטה של דון מינה ומינה למד ממנה וממנה, שאם יש היקש או גזירה שווה לומדים מן המלמד על הלמד לכל ענין שיש במלמד, או דון מינה ואוקי באתרה דון ממנה והעמד במקומה, שלמדים רק לענין אחד שיש צורך ללומדו מן המלמד, ולא לשאר דברים שניתן להסיק אותם מגופו של הלמד, איכא בינייהו יש מחלוקת ביניהם.29דרבנן סברי שחכמים סבורים שיש ללמוד בשיטת "דון מינה ומינה": מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין כפי שלמדנו לעיל מ"קרבן מנחה", ומינה ונמשיך ללמוד ממנה: מה המתנדב מנחה מביא עמה לוג שמן, אף כאן כשמתנדב שמן בלבד — לוג שמן. ועוד, מה מנחה קומצה קומץ אותה ושיריה נאכלין, וכדברי שמואל, אף שמן קומצו קומץ אותו ושיריו נאכלין.30ואידך והאחר, רבי, לומד בשיטת "דון מינה ואוקי באתרה": דון ממנחה, מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין. ואולם לגבי פרטי ההלכה הריהו אוקי באתרה מעמיד את דינה של נדבת שמן במקומה, כדין נסכים, מה נסכים מתנדבים שלשת לוגין — אף שמן זה שמנסכים על המזבח — שלש לוגין, ועוד, מה נסכים כולן נשפכים לספלין — אף שמן כולן לאישים.31אמר ליה לו רב פפא לאביי: אי ממנחה מייתי לה אם ממנחה מביא, למד, אותה רבי לא היה חולק על חכמים, שכן דכולי עלמא לדעת הכל למדים בשיטת דון מינה ומינה למד ממנה וממנה. אלא רבי מ"אזרח" גמר לה למד אותה שבסוף פרשת הנסכים נאמר: "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אשה לה'", במדבר טו, יג, שכשם שניתן להתנדב יין לנסכים, כן ניתן להתנדב שמן. ובדרך של "דון מינה ומינה" הוא למד מיין שנדבת שמן הריהי שלושה לוגים.32אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב נתן לרב פפא: מי מצית אמרת הכי האם יכול אתה לומר כך? והתניא והרי שנויה ברייתא: "קרבן מנחה" ויקרא ב, א — מלמד שמתנדבין שמן, וכמה? שלשה לוגין. ומאן שמעת ליה ומי שמעת אותו שאמר שלשה לוגין? רבי היא, וקא מייתי לה והוא מביא, למד, אותה מ"קרבן"! אמר ליה לו רב פפא: אי תניא תניא אם שנויה ברייתא שנויה, וחוזר אני מדברי.33ב אמר שמואל: המתנדב יין, מביא ומזלפו על גבי האישים. מאי טעמא מה טעם אמר קרא המקרא: "ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחח לה'" במדבר טו, י, הרי שיש יין שהוא "אשה" — לאישים. ומקשים: והא קא מכבי והרי הוא מכבה על ידי זה את האש, ונאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" ויקרא ו, ו! ומשיבים: כיבוי במקצת לא שמיה אין שמו, אינו נחשב כיבוי שנאסר בכתוב.34ומקשים: איני כן הוא? והאמר והרי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה — חייב משום "לא תכבה"! ודוחים: מדובר שם דליכא שאין על המזבח אלא האי גחלת זו ונמצא שמכבה כל מה שנמצא. איבעית אימא אם תרצה אמור תירוץ אחר: גם אם כיבוי במקצת נאסר, כיבוי של מצוה, כגון על ידי ניסוך יין, שאני שונה, שהוא מותר.35ומקשים: תא שמע בוא ושמע סתירה לתירוץ זה, ממה דתנא ששנה ר' אליעזר בן יעקב: כלפי מאחר שנתנה תורה מצוה לתרום מן הדשן, והם גחלים שנתאכלו ונגמרה בעירתם, יכול יכבה גחלת ויתרום? אמרת: לא יכבה שנאמר "לא תכבה" ויקרא ו, ו. משמע איפוא שאף לצורך מצוה אסור כיבוי במקצת! ומשיבים: שאני התם שונה שם, שכן אפשר לו לכהן דיתיב ונטר שישב וישמור, ישגיח עד שיהפוך חלק מן הגחלים לאפר, ואז יתרום. אבל בזילוף היין לא תועיל ההמתנה, ולכן מותר הדבר.36ומקשים, תא שמע בוא ושמע שאין מזלפים את היין על גבי האש, ממה ששנינו בברייתא: יין של נדבה כדברי ר' עקיבא נשפך לספלים, שמן כדברי ר' טרפון נשפך לאישים! ועוד תניא שנויה ברייתא: יין נסך נשפך לספלים. ויש לשאול: או אינו אלא לאישים? אמרת: לא יכבה!37ומשיבים: לא קשיא אינו קשה: הא זה כשיטת ר' יהודה הסבור כי גם דבר שאין מתכוון לו — אסור, הא זהו שאמר שמואל כשיטת ר' שמעון הסבור שדבר שאין מתכוון לו — מותר. ושואלים: למימרא האם לומר מכאן ששמואל כר' שמעון סבירא ליה סבור הוא? והאמר והרי אמר שמואל: מכבין גחלת חתיכה לוהטת של מתכת ברשות הרבים בשבת בשביל שלא יזוקו בה רבים,
