ביאור שטיינזלץ על זבחים מ״ז

1 מנין למתעסק בקדשים כלומר, השוחט קדשים לא מתוך כוונה, אלא כמתעסק בדברים אחרים, שהוא פסול? אמר לו, שנאמר: "ושחט את בן הבקר לפני ה'" ויקרא א, ה, והרי מדובר שם על בן הבקר, אלא שיש כאן הדגשה — עד שתהא שחיטה לשם בן בקר, ולא כמעשה חיתוך בלבד.

2 אמר ליה לו שמואל לרב הונא: זו בידינו היא, דבר זה אני יודע שמצוה לעשות כן, אבל לעכב מנין? מנין שאם שחט כמתעסק הרי הוא פסול? אמר ליה לו, מתוך ששנה הכתוב ואמר: "לרצנכם תזבחהו" ויקרא יט, ה, כלומר, לדעתכם מתוך דעת וכוונה זביחו זבחו.

3 א שנינו במשנה: שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא משנתנו היא שלא כשיטת תנא זה, דתניא ששנויה ברייתא, אמר ר' אלעזר בר' יוסי: שמעתי שהבעלים מפגלין כלומר, שאף הבעלים יכולים לעשות פיגול במחשבתם. אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של ר' אלעזר בר' יוסי? שאמר קרא הכתוב: "והקריב המקריב קרבנו לה'" במדבר טו, ד, הרי שבעל הקרבן הוא הקרוי "המקריב".

4 אמר אביי: ר' אלעזר בר' יוסי ור' אליעזר, ור' שמעון בן אלעזר, הולכים בשיטה אחת, כולהו כולם סבירא להו סבורים הם שגם כאשר מדובר בשני אנשים שונים זה מחשב וזה עובד הויא הרי היא מחשבה, כאילו חשבה העושה. ר' אלעזר בר' יוסי — הא דאמרן זו שאמרנו שהבעלים מחשבים ומפגלים, אף שהכהן הוא העובד.

5 ר' אליעזר — דתנן ששנינו במשנה: השוחט לגוי עבור גוי — שחיטתו כשרה, שישראל מותר לאכול מבהמה זו, ור' אליעזר פוסל, משום שמחשבת הגוי שהיא בסתם לעבודה זרה, פוסלת את השחיטה.

6 ר' שמעון בן אלעזר — דתנן ששנינו בברייתא, כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר לענין הלכות שבת: כל שאין כשר להצניע שאינו דבר חשוב שרגילים לשמור ולהצניע אותו, ואין אנשים מצניעין כמוהו בשיעור קטן כל כך, ובדרך כלל אין חייבים על הוצאתו מרשות לרשות, אם הוכשר לזה לאדם מסויים נחשב הדבר ראוי לשמירה והצניעו, ובא אחר והוציאו מרשות לרשות, מכל מקום נתחייב זה המוציא במחשבה של זה המצניע, שעבורו הוא דבר חשוב.

7 ומעירים: תרוייהו שניהם, ר' אליעזר ור' שמעון בן אלעזר, למרות שדיברו בעניינים אחרים, שחיטה עבור גוי והוצאה בשבת, אית להו יש להם, מקבלים את דעתו של ר' אלעזר בר' יוסי בענין מחשבה בקדשים, והטעם שאנו סבורים כן: השתא עכשיו, הרי בחוץ בענייני חולין אמרינן אומרים אנו לשיטתם שמחשבה של אדם אחד מועילה לגבי פעולתו של אחר, בפנים בקדשים, שנתפרש לנו שמחשבה מועלת בהם "לא יחשב" מיבעיא נצרכה לומר?

8 ואילו ר' אלעזר בר' יוסי לית להו דתרוייהו אין לו, אינו מקבל, מה שאמרו שניהם, כי דלמא שמא בפנים הוא דאמרינן שאומרים אנו שמחשבה פועלת גם במה שאדם אחר עובד, בחוץ לא אמרינן אין אנו אומרים כן.

9 וכן יש להבחין בין דעות שני החכמים האחרים, כי ר' שמעון בן אלעזר אית ליה יש לו, מקבל את דברי ר' אליעזר, שכן השתא עכשיו, הרי לענין שבת אמרינן אומרים אנו שמחשבה של אחד נוגעת למעשיו של אחר, בעבודה זרה מיבעיא נצרכה לומר?

10 ואילו ר' אליעזר לית ליה אין לו, אינו מקבל את דעת ר' שמעון בן אלעזר, כי דלמא שמא בעבודה זרה הוא דאמרת שאתה אומר משום שעבודה זרה נאסרה כעין עבודה הנעשית בפנים עבודת הקדשים, ולכן אפשר לומר כי דווקא בה מחשבה פוסלת עבודתו של אחר, כמו קדשים, אבל שבת — רק מלאכת מחשבת אסרה תורה שאינו מתחייב אלא על מלאכה שיש בה מחשבה של העושה, והמוציא הרי לא חשב שהוא עושה מלאכה.

12 א משנה איזהו מקומן של זבחים? כלומר, מהו המקום הראוי לעבודתם ולאכילתם של הזבחים השונים? קדשי קדשים כולם שחיטתן בצפון העזרה.

13 ומפרטים את הקרבנות לסוגיהם: פר ושעיר של יום הכיפורים — שחיטתן בצפון, וקיבול קבלת דמן בכלי שרת גם הוא בצפון, ודמן טעון הזיה על בין הבדים של הארון שבקודש הקדשים, ועל הפרוכת שבין הקודש לקודש הקדשים, ועל מזבח הזהב. ובכל אותן הזיות, אפילו מתנה אחת מהן מעכבת, ואם לא עשה את כולן נפסל הקרבן. שירי הדם של קרבן זה היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ואם לא נתן את השירים הללו לא עכב את הקרבן.

14 פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים פר של כהן משיח ראה ויקרא ד, א—יב, פר העלם דבר של ציבור ויקרא ד, יג—כא, וכן שעיר שמביא הציבור בהעלם דבר של עבודה זרה ראה במדבר טו, כב — שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב,

15 מתנה אחת מהן מעכבת. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ואם לא נתן את השיירים לא עיכב. אלו ואלו, הן פר ושעיר של יום הכיפורים והן פרים ושעירים הנשרפים, נשרפין אחר כך על בית הדשן מקום מחוץ לירושלים ששם היו משליכים את דשן המזבח.

16 א גמרא על המשפט הראשון במשנה: קדשי קדשים שחיטתן בצפון, שואלים: וניתני נמי ושישנה גם כן: וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, השווה בכל קדשי הקדשים! ומשיבים: כיון דאיכא שיש בין קדשי הקדשים אשם מצורע, שקיבול דמו ביד הוא, שמקבל הכהן חלק מדמו ביד, שייריה שייר אותו את הדין הזה, ולא הביאו במשנה.

17 ומקשים: וכי לא שנה שמקבל דמו של אשם מצורע בכלי? והא קתני לה לקמן והרי שנה את הדבר הזה במשנה לפנינו, בהמשך: אשם נזיר ואשם מצורע — שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון!

18 ומשיבים: מעיקרא מתחילה כששנה את משנתנו, סבר: קיבול דמו של אשם מצורע הרי גם ביד הוא, ולכן שייריה שייר אותו, וכיון שבאמת לא סגי ליה אפשר לו אלא שיקבלו את דמו גם בכלי, הדר תנייה חזר ושנה אותו.

19 דתניא ששנויה ברייתא: "ולקח הכהן מדם האשם" ויקרא יד, יד — יכול יקח את הדם הזה בכלי? תלמוד לומר מיד אחר כך: "ונתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר וגו'" ויקרא יד, יד, מה נתינה בעצמו בגופו של כהן שנותן את הדם באצבעו, וכפי שלמדו מנתינת השמן על המצורע — אף לקיחה של הדם, קבלתו, בעצמו של כהן.

20 יכול אף למזבח כן? כלומר, שאף לצורך זריקת הדם על המזבח יקח את הדם בידו? תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם הוא" ויקרא יד, יג, ללמד: מה חטאת טעונה כלי לקבלה, אף אשם טעון כלי. נמצאת אתה אומר: אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו, אחד מקבל ביד ואחד בכלי, זה שקיבלו בכלי בא לו אצל מזבח ומזה, וזה שקיבלו ביד בא לו אצל מצורע ונותן מן הדם על תנוך אוזנו ועל בהונותיו.