ביאור שטיינזלץ על זבחים ק״ז

1 רבא אמר: צריכים לומר שהמקור לאזהרה על שחיטת חוץ הריהו כדברי ר' יונה, שכך אמר ר' יונה: אתיא באה, נלמדת אזהרת שחיטת חוץ מהיקש המלים "שם" "שם", שכן נאמר "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך" דברים יב, יד, ושוב נאמר באותו פסוק "ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך", להשוות בין העלאה בחוץ לשאר עשיות, ובכללן שחיטה: מה להלן בהעלאה, לא ענש עליה כרת, כמבואר בספר ויקרא יז, ט אלא אם כן, כלומר, מתוך שהזהיר עליה בפירוש, שנאמר: "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" דברים יב, יג, אף כאן בשחיטה בחוץ לא ענש עליה כרת ויקרא יז, ד אלא אם כן הזהיר עליה.

2 א וממשיכים לדון בענין המקור בתורה להלכות שנשנו במשנתנו. למדנו כי המקור לחיוב על העלאה בחוץ הוא בכתוב "ואליהם תאמר איש וכו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא יביאנו וכו' ונכרת האיש ההוא מעמיו" ויקרא יז, ח—ט. אשכחן מצאנו איפוא מקור לדינם של מוקטרי פנים קדשים שנשחטו במקדש שהעלן לחוץ, שחייב עליהם, ואולם מוקטרי חוץ קדשים שנשחטו בחוץ, שנזכרו בתחילת אותו פרק ויקרא יז, ד שהעלן לחוץ מנין שחייב על העלאתם?

3 אמר רב כהנא, אמר קרא המקרא בתחילת ענין ההעלאה: "ואלהם תאמר" ויקרא יז, ח. ולשון "ואליהם" נקראת "ועליהם", כלומר, על הסמוכין תאמר, כלומר, על אלו שהוזכרו תחילה, שנשחטו בחוץ.

4 מתקיף לה מקשה על כך רבא: מי כתיב האם נאמר "ועליהם"? והלא "ואליהם" כתיב נאמר, אל אהרן ואל בניו ואל בני ישראל, שהוזכרו בתחילת אותו פרק! אלא המקור לכך הוא כדתנא דבי כמו ששנה החכם בבית מדרשו של ר' ישמעאל, שהכתוב "ואלהם תאמר" בוא"ו יתירה — הרי זה בא לערב פרשיות השחיטה בחוץ וההעלאה בחוץ, ללמדנו שדין המעלה בחוץ הריהו מתייחס אף על הנשחט בחוץ.

5 ר' יוחנן אמר הסבר אחר: אתיא באה, נלמדת הלכה זו בגזירה שווה "הבאה" "הבאה", שבשתי פרשיות אלו נאמרה לשון "הבאה", בשחיטה בחוץ נאמר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" ויקרא יז, ד, ובהעלאה בחוץ נאמר: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" ויקרא יז, ט, והרי זה בא ללמד: מה להלן בשחיטה הריהו חייב על מוקטרי שחוטי חוץ, אף כאן בהעלאה הריהו חייב אף על מוקטרי שחוטי חוץ.

6 מתקיף לה מקשה על כך רב ביבי, הא דתנן זה ששנינו במשנה: שלשים ושש כריתות עבירות שעונשן כרת בתורה, והמשנה מונה אותן, וביניהן המעלה קדשים בחוץ, הלא אם חייב גם על שחוטי חוץ, אם כן, תלתין ושב הויין שלושים ושבע הן, דאיכא שהרי יש חיוב כרת גם על המעלה בחוץ קרבן שנשחט בפנים וגם על המעלה בחוץ דבר שלא נשחט בפנים, שכל אחד מהם נלמד ממקור אחר! ואומרים: אכן, קשיא קשה הדבר.

7 ב וממשיכים עוד בבירור המקור בתורה להלכות שבענין זה. ושואלים: והדתנן וזה ששנינו במשנה להלן: הזורק מקצת דמים בחוץ חייב, מנלן מנין לנו? ומשיבים: נפקא ליה מדתניא יוצא נלמד הדבר ממה ששנויה ברייתא: מה שנאמר בענין השוחט בחוץ: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא" ויקרא יז, ד — הרי זה בא לרבות הזורק את הדם, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: יש ללמוד דבר זה ממה שנאמר בענין המעלה בחוץ "אשר יעלה עולה או זבח" ויקרא יז, ח — "או" לרבות את הזורק.

8 ושואלים: ור' ישמעאל, האי זה הביטוי "או זבח" מאי עביד ליה מה עושה, לומד הוא בו? ומשיבים: הרי זה בא לחלק ללמד שחייבים על העלאה בחוץ של עולה לחוד ושל שלמים לחוד, ולא רק כשהעלה את שניהם.

9 ושואלים: ור' עקיבא, הלכה זו של לחלק מנא ליה מנין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא נלמד לו דין זה ממה שנאמר שם: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו", בלשון יחיד, אפילו אחד מהם.

10 ור' ישמעאל מדוע הוא אינו לומד הלכה זו מ"יביאנו"? ההוא אותו ביטוי מיבעי ליה נצרך לו כדי ללמד שרק על השלם הוא חייב אם העלהו "יביאנו" — יביא אותו, כפי שהוא, ואינו חייב על החסר. ושואלים: ור' עקיבא, מנין לו הלכה זו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נלמד לו דין זה ממה שנאמר באותו כתוב: "לא יביאנו לעשות אתו" כלומר, כפי שהוא, בשלימותו.

11 ושואלים: ור' ישמעאל מה הוא לומד מהכתוב "לעשות אותו"? ומשיבים: הוא סבור שצריכים שני מיעוטים בענין זה, חד אחד לגבי מוקטרי שחוטי פנים שחסרו והעלו בחוץ, וחד ואחד למוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ. ומעירים: והא תניא וכן שנויה ברייתא, ר' ישמעאל אומר: יכול מוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ חייב? תלמוד לומר: "לעשות אתו" — על השלם חייב, ואינו חייב על החסר.

12 ומעירים: ואילו ר' עקיבא, שאין לו אלא כתוב אחד לענין זה, הוא סבור שמוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ — חייב.

13 ושואלים מצד אחר: ור' עקיבא, האי זה הפסוק "דם יחשב" ויקרא יז, ד שר' ישמעאל דורש לרבות זורק דמים בחוץ, מאי עביד ליה מה עושה, דורש הוא בו? ומשיבים: לרבות שחיטת העוף של קדשים בחוץ, שחייבים עליה, למרות שעוף קדשים נמלק בפנים, ושחיטה פסולה בו. ושואלים: ור' ישמעאל מנין לו הלכה זו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא נלמד לו ממה שנאמר "או אשר ישחט" ויקרא יז, ג, שהוא ריבוי.

14 ומן הצד האחר, ר' עקיבא אמר לך יכול לומר לך: ההוא מיבעי ליה אותו כתוב נצרך לו בשביל דבר אחר: על השוחט עוף הוא חייב משום שחיטת חוץ, ולא על המולק בגוף, למרות שמליקה היא דרך עבודתו של העוף בפנים. ושואלים: ור' ישמעאל מנין לו הלכה זו שאין חייבים על המליקה בחוץ? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נלמד לו הדבר ממה שנאמר בתחילת פרשת שחיטת חוץ: "זה הדבר" ויקרא יז, ב.

15 דתניא שכן שנויה ברייתא: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז" ויקרא יז, ג — אין לי שנוהגת הלכה זו אלא בשוחט בהמה, שחט עוף בחוץ מנא לן מנין לנו שגם כן חייב? תלמוד לומר: "או אשר ישחט" — "או" לרבות אף את שחיטת העוף.

16 יכול אף המולק עוף בחוץ יהא חייב? ולכאורה דין קל וחומר הוא: מה שחיטה שאין דרך הכשירה בפנים, שהרי אין שוחטים עופות במקדש, אלא מולקים, בכל זאת חייב עליה בחוץ, מליקה שהיא דרך הכשירה בפנים, אינו דין שהוא חייב עליה בחוץ? תלמוד לומר בתחילת הפרשה: "זה הדבר" ויקרא יז, ב, לומר שרק על שחיטה האמורה בכתוב מתחייב, ולא באופן אחר.

17 וחוזרים ושואלים: ור' עקיבא, מדוע אין הוא לומד הלכה זו של מליקה מכאן? ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך, ההוא מיבעי ליה אותו ביטוי, "זה הדבר", נצרך לו לגזירה שוה לפרשת נדרים, שאף בה נאמר "זה הדבר אשר צוה ה'" במדבר ל, ב.

18 ג וממשיכים עוד בבירור המקור בתורה להלכות שבענין זה. והא דתנן וזו ששנינו במשנה בפרק הבא: הקומץ את המנחה בחוץ ולא הקטירה, וכן המקבל דמים מן הקרבנות בחוץ ולא זרקם על המזבח — פטור, מנלן מנין לנו? ותמהים על עצם השאלה: ומהיכא תיתי ומהיכן תבוא, תילמד שיהיה חייב?

19 אם תאמר תיתי תבוא, תילמד, מתוך השוואה לשחיטה בחוץ, שחייב אף שלא העלה — יש לפרוך השוואה זו ולומר: מה לשחיטה שיש בה חומרה מיוחדת, שכן נפסלת כששוחט שלא לשם האוכלין בקרבן הפסח!

20 ואם תאמר: תיתי תבוא, תילמד שבקומץ והמקבל דמים בחוץ חייב מתוך השוואה לזריקה, שאינה נפסלת במחשבה זו, ומכל מקום חייבים עליה, כפי שלמדנו לעיל — יש לפרוך ולומר: מה לזריקה שיש בה חומרה מיוחדת, שכן זר שעשה אותה במקדש חייב עליה מיתה. מה שאין כן בקמיצה ובקבלת הדם!

21 ואם תאמר: תיתי מבינייא שתבוא, תילמד מביניהן מן הצד השווה שבהן, בשחיטה וזריקה, שהן עבודות וחייב אם עשאן בחוץ — אין לומר כך,

22 שאם כן, שניתן ללמוד בדרך זו לגבי עבודות שאינן מפורשות בכתוב, לא יאמר הכתוב בזריקה שחייב עליה, ותיתי מבינייא ותבוא מביניהן, משחיטה והעלאה.

23 שכך היית אומר: ותיתי ותבוא משחיטה — מה לשחיטה שכן נפסלת כשעשאה שלא לשם אוכלין בפסח. תיתי תבוא מהעלאה — מה להעלאה שכן ישנה גם במנחה, וזריקת דמים אינה קיימת במנחה. ומכל מקום יש לומר: ותיתי מבינייא ותבוא מביניהן, שהן עבודות וחייבין עליהן אם נעשו בחוץ, והוא הדין לזריקה —

24 להכי כתיב קרא לשם כך בא הכתוב בזריקה, למימר דלא אתא מבינייא לומר שאינה באה מביניהן. ומתוך שלמדנו מזריקה שאין למדים בדרך זו, נמצא שבקמיצה ובקבלת הדם, שאין להן מקור בכתוב — אין לחייב משום עבודה בחוץ.

25 א בעקבות מחלוקת ר' ישמעאל ור' עקיבא בעמוד הקודם, מהו המקור לחיוב על זריקה בחוץ, אמר ר' אבהו: מי ששחט קדשים וגם זרק דמם בחוץ, לדברי ר' ישמעאל חייב חטאת אחת, שהרי הוא לומד חיוב על זריקה ממה שנאמר "דם יחשב" בענין שחיטה ויקרא יז, ד, ואם כן הרי זה חיוב אחד. לדברי ר' עקיבא שלומד חיוב על זריקה ממה שנאמר בענין העלאה "או זבח" ויקרא יז, ח — חייב שתים.

26 אביי אמר: אפילו לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת, שכן אמר קרא הכתוב באזהרה על עבודות חוץ: "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" דברים יב, יד, ובלשון הכללית "שם תעשה" הכתוב עשאן לכולן לכל העבודות חוץ מהעלאה עבודה אחת, שאינו חייב עליהן אלא חטאת אחת.

27 ועוד אמר ר' אבהו לשיטתו: אם זרק והעלה בחוץ בהעלם אחד, לדברי ר' ישמעאל שלמד דין זריקה משחיטה חייב שתים, אחת משום זריקה ואחת משום העלאה. לדברי ר' עקיבא שלמד דין זריקה מהעלאה, אינו חייב אלא אחת.

28 אביי אמר: אפילו לדברי ר' עקיבא חייב שתים, משום שלהכי פלגינהו קרא לכך חילק אותם הכתוב את ההעלאה לחוד ואת שאר העבודות לחוד, ואמר: "שם תעלה... ושם תעשה" דברים יב, יד, כדי לחייב על העלאה לחוד ועל זריקה לחוד.

29 הוסיף ר' אבהו ואמר: אם שחט וזרק והעלה בחוץ בהעלם אחד — לדברי הכל, בין לר' ישמעאל ובין לר' עקיבא, חייב שתים.

30 ב עוד בדין השוחט קדשים בחוץ, תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: נאמר בענין זה: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה" ויקרא יז, ג. הואיל ונאמר "אשר ישחט ... במחנה", ומשמע — אף בתוך המחנה, יכול השוחט עולה, שהיא קדשי קדשים בדרום העזרה, ולא בצפונה, אף הוא יהא חייב כדין השוחט בחוץ? תלמוד לומר מיד בהמשך: "או אשר ישחט אל מחוץ למחנה", ללמד שדווקא חוץ למחנה חייב.

31 "מחוץ למחנה" — יכול לא יהא חייב אלא כששחט חוץ לשלש מחנות מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל תלמוד לומר: או עז במחנה", מנין שחייב אף על שחיטה במחנה לוייה? תלמוד לומר: "אשר ישחט במחנה".

32 ושבים ושואלים: אי אם למדים אנו מהכתוב "במחנה", שחייב גם על שחיטה בתוך המחנה, יכול אף השוחט עולה בדרום העזרה יהא חייב? תלמוד לומר: "או אשר ישחט אל מחוץ למחנה", להשמיענו:

33 מה חוץ למחנה מיוחד בכך שהוא מקום שאין ראוי לא לשחיטת קדשי קדשים ולא לשחיטת כל זבח, אף מה שנאמר "במחנה" — מקום שאינו ראוי לשחיטת כל זבח. יצא דרום שאף על פי שאין ראוי לשחיטת קדשי קדשים הריהו ראוי לשחיטת קדשים קלים, ולכן, אין זה בכלל שחיטה בחוץ.

34 ועל פי כלל זה, אמר עולא: השוחט קדשים על גגו של היכל — חייב משום שחיטה בחוץ, הואיל ואין ראוי לשחיטת כל זבח, שאינו בכלל העזרה הכשירה לשחיטת קדשים. מתקיף לה מקשה על כך רבא: אם כן, ניכתוב קרא שיכתוב המקרא רק: "או אשר ישחט אל מחוץ למחנה" ולא בעי צריך מה שנאמר מיד אחר כך: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" ויקרא יז, ד, "ואל פתח אהל מועד" למה לי? לאו למעוטי האם לא למעט את גגו, שאין חייבים על השחיטה בו, למרות שאינו ראוי לשחיטת כל זבח, שהרי הביאו אל פתח אוהל מועד?

35 ושואלים: ולשיטת רבא, שכל העזרה והגג בכללה נחשבת כפתח אוהל מועד, אם כן נכתוב שיכתוב רק "אל פתח אהל מועד לא הביאו", ומכאן נלמד שכל השוחט חוץ לעזרה חייב, ואם כן "במחנה" "ואל מחוץ למחנה" למה לי? לאו לאתויי האם לא נלמד מ"במחנה" להביא לרבות את השחיטה על גגו של היכל לחייב עליה למרות שהיא בכלל העזרה, ומשום כך הוצרך ל"מחוץ למחנה" למעט עולה ששחטה בדרום?

36 אמר רב מרי: לא, יש לומר כי "במחנה" הובא לאיתויי להביא, לרבות מקרה אחר, כשהיתה בהמת קדשים כולה בפנים בעזרה ואילו צוארה היה בחוץ, ושחטה כך, ללמדנו שחייב על כך, ומשום כך הוצרך ל"מחוץ למחנה" למעט עולה ששחטה בדרום.

37 ותוהים: כשצוארה בחוץ, פשיטא פשוט שחייב על כך, ואין צורך למקרא שילמדנו זאת, שהרי אמאי קפיד רחמנא על מה הקפידה התורה? על השחיטה, ובמקרה זה השחיטה בחוץ היא, שהרי צווארה בחוץ! ומשיבים: אלא "במחנה" בא לאיתויי להביא, לרבות מקרה אחר, שכולה עומדת בחוץ וצוארה בפנים, ושחטה כך, שבכל זאת היא נחשבת כבחוץ, וחייב על כך.

38 ג עוד בדין העלאה בחוץ. איתמר נאמר: המעלה קדשים בחוץ בזמן הזה בימינו שאין עדיין בית המקדש קיים — ר' יוחנן אמר: חייב, ריש לקיש אמר: פטור.

39 ומסבירים את שיטותיהם, ר' יוחנן אמר חייב, משום שקדושה ראשונה שנתקדש בית המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, גם לאחר החורבן, ויש אפשרות לבנות שם מזבח ולהקריב עליו. ולכן העלאה שלא במקום המקדש הריהי העלאה בחוץ. ריש לקיש אמר פטור, משום שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ואין זו איפוא העלאה בחוץ.

40 ושואלים: נימא האם נאמר דבפלוגתא שבמחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע קמיפלגי חלוקים הם? דתנן שכן שנינו במשנה, אמר ר' אליעזר: שמעתי במסורת, כי כשהיו בונין בהיכל בימי עזרא, היו עושים תחילה קלעים יריעות כמחיצות בהיכל, קודם שבנו שם את הבנין מאבנים, וגם עשו קלעים בעזרות. אלא שבהיכל היו בונין מבחוץ לקלעים, כדי שלא ייכנסו הבונים לתוך ההיכל, ובעזרה היו בונין מבפנים לקלעים.

41 אמר ר' יהושע: שמעתי שהיו מקריבין קרבנות על המזבח במקום המקדש אף על פי שאין בית בנוי, ואוכלים קדשי קדשים, אף על פי שאין קלעים לעזרה, וכן שהיו אוכלים קדשים קלים ומעשר שני בירושלים אף על פי שאין חומה לירושלים, מפני שקדושה ראשונה שנתקדש המקדש בימי שלמה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא.

42 לאו האם לא מכלל הדברים האלה עולה שר' אליעזר סבר סבור כי קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא? ולכן הוצרכו לעשות מחיצות — כדי שיוכלו לקדש את העזרה ולהקריב בה עוד קודם שיושלם בנין המקדש. ואם כן מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש הריהי לכאורה כמחלוקתם של תנאים אלו.

43 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: ממאי ממה אתה מוכיח שנחלקו ר' אליעזר ור' יהושע בדבר זה? דלמא דכולי עלמא שמא לדעת הכל קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, אלא מר מאי דשמיע ליה קאמר חכם זה מה ששמע אמר, ומר מאי דשמיע ליה קאמר וחכם זה מה ששמע אמר, ואין מחלוקת ביניהם כלל! וכי תימא ואם תאמר, כיון שקדושה ראשונה קיימת, קלעים לדעת ר' אליעזר למה לי? התשובה היא: לצניעותא בעלמא לצניעות בלבד, שאין זה נאה שהמקום הקדוש יהיה גלוי.

44 ד ועוד בדין העלאת קדשים בחוץ, איתמר נאמר: המעלה איבר קרבן בחוץ ואין בו בבשרו שיעור כזית, והיתה בו עצם שמשלימו לשיעור כזית — ר' יוחנן אמר: חייב, ריש לקיש אמר: פטור.

45 ומסבירים את שיטותיהם, ר' יוחנן אמר חייב, משום שלדעתו חיבורי הקרבנות העולין למזבח, כגון עצם המחוברת לבשר, שאין מצווה להעלותה כשלעצמה — כעולין דמי הם נחשבים כאשר הם עם הבשר, ולכן מצטרפת העצם לבשר הקרבן להתחייב על העלאתו בחוץ. ריש לקיש אמר פטור, כי לדעתו חיבורי עולין לאו לא כעולין דמו נחשבים.

46 בעי שאל רבא שאלה זו: המעלה בחוץ