ביאור שטיינזלץ על זבחים מ״ח

1 א שנינו במשנה: קדשי קדשים שחיטתן בצפון, ובפירוט הדברים שנינו תחילה: פר ושעיר של יום הכיפורים שחיטתן בצפון כו'. ושואלים: מכדי הרי דין שחיטה בצפון בעולה כתיב נאמר, ואינו מפורש באחרים, ואם כן, ניתני שישנה עולה ברישא בראש!

2 ומשיבים: דין צפון בחטאת, איידי דאתי מתוך שהוא בא נלמד מדרשא מן ההיקש לעולה, ואין הדבר מפורש בה, חביבא ליה חביב לו לתנא, והקדימו.

3 ושואלים: וניתני ושישנה תחילה חטאות החיצונות, שהרי בהן נזכרת ההשוואה לעולה! ומשיבים: חטאות הפנימיות, איידי מתוך שנכנס דמן לפני ולפנים חביבא ליה חביבות עליו והקדימן.

4 ושואלים: וצפונה בעולה היכא כתיבא היכן היא כתובה? ומשיבים, שנאמר בעולה הבאה מן הצאן: "ושחט אתו על ירך המזבח צפנה" ויקרא א, יא.

5 ושואלים: אשכחן מצאנו דין זה בשחיטת בן צאן, בן בקר מנא לן מנין לנו? ומשיבים: אמר קרא המקרא בתחילת פרשיה זו: "ואם מן הצאן" ויקרא א, י, וי"ו של "ואם" מוסיף את האמור בפרשה זו על ענין ראשון על הפרשיה הקודמת, בענין עולה מן הבקר, ובדרך זו ילמד עליון בן בקר מתחתון בן צאן.

6 ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר שבאופן זה מלמדין מתחתון לעליון, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר אין מלמדין, מאי איכא למימר מה יש לומר?

7 דתניא שכך שנויה ברייתא: מיד לאחר פרשת אשם מעילות שמביא אדם שמעל בהקדש בשגגה, נאמר בראש פרשת אשם תלוי שמביא אדם שספק חטאת בידו: "ואם נפש" ויקרא ה, יז — הרי זה בא לחייב על ספק מעילות אשם תלוי, אלו דברי ר' עקיבא, וחכמים פוטרין. מאי לאו בהא קא מיפלגי האם לא בדבר זה הם חלוקים, מר סבר חכם זה, ר' עקיבא, סבור: למידין עליון פרשת אשם מעילות מתחתון אשם תלוי, שגם לגביה קיים דין זה, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור: אין למידין?

8 אמר רב פפא: דכולי עלמא לדעת הכל למידין, והיינו טעמא דרבנן וזהו הטעם של חכמים, שפוטרים ספק מעילה מאשם תלוי, לדעתם יש גזירה שווה הסותרת דין זה: נאמר כאן באשם תלוי "מצו‍ת" "ועשתה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה" ויקרא ה, יז ונאמר בחטאת חלב כלומר, בחטאת רגילה שאדם מביא על שגגתו "מצו‍ת" "בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה" ויקרא ד, כז,

9 מה להלן בחטאת, מביא קרבן רק על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן אשם תלוי, מביא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, ומעילה אינה בכלל זה.

10 ושואלים: ור' עקיבא מה הוא למד מגזירה שווה זו? ומסבירים: מה להלן כשנאמר "מצות" מדובר בחטאת קבועה, אף כאן לענין אשם תלוי, מדובר בספק של חטאת קבועה, לאפוקי להוציא חטאת של טומאת מקדש וקדשיו, שקרבן עולה ויורד הוא לפי עושרו של החוטא, שאם דל הוא מביא קרבן עוף או מנחה, ובזה אינו מביא אשם תלוי על הספק. אבל אין מדובר דווקא על עבירה שעונשה כרת.

11 ורבנן וחכמים אומרים: אין גזירה שוה למחצה, ואם הושווה אשם תלוי לחטאת — הושווה לכל דבר, ואף להגדרת העבירה עליה הוא בא, שהיא בכרת. ושואלים: ור' עקיבא נמי גם כן, מה הוא טוען? הרי אין גזירה שוה למחצה!

12 ומשיבים: אין הכי נמי כן כך הוא גם כן לדעתו, והכא בהא קמיפלגי וכאן בזה הם חלוקים, ר' עקיבא סבר סבור: "ואם נפש" ויקרא ה, יז כתיב נאמר באשם תלוי, וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון, ולכן גם על ספק מעילה מביא אשם תלוי.

13 ושואלים: ורבנן נמי וחכמים גם כן, הכתיב הרי נאמר: "ואם נפש"! לימא בהא קמיפלגי האם לומר שבנושא זה הם חלוקים, דמר סבר שחכם זה, ר' עקיבא, סבור: היקש סמיכות הכתובים עדיף על הגזירה שווה, ולכן מביאים גם על ספק מעילה אשם תלוי, ומר סבר וחכם זה סבור: גזירה שוה עדיף ולכן אשם תלוי בא רק על עבירה שעונשה כרת?

14 ומשיבים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל היקש עדיף, ומדוע לדעת חכמים אין מביאים אשם תלוי על ספק מעילה? על כך אמרי אומרים לך רבנן חכמים: אמנם הולכים אנו כאן אחר היקש, אבל לא העליון נלמד מן התחתון, אלא תחתון אשם תלוי הוא דגמר שלומד מעליון אשם מעילות,

15 לענין זה שאשם תלוי דינו באיל שערכו כסף שקלים לפחות שני שקלים. שלא תאמר: לא יהא ספיקו אשם תלוי שמביא על ספק עבירה שיש בה חטאת, חמור מודאו מחטאת שמביא על עבירה שעבר עליה בוודאות, מה ודאו מביא עליו חטאת אפילו בת דנקא שישית הדינר, אף ספיקו לא יביא אלא אשם בר דנקא בן שישית הדינר.

16 ושואלים: ור' עקיבא הא סברא מנא ליה סברה זו מנין לו מנין הוא יודע שאשם תלוי הוא בכסף שקלים? ומשיבים: נפקא ליה יוצאת לו, נלמדת ממה שנאמר "זאת תורת האשם" ויקרא ז, א, לומר: תורה אחת לכל האשמות, וכולם באים בכסף שקלים.

17 ושואלים: תינח מאן דאית ליה זה נוח למי שיש לו, מקבל לימוד זה של "תורת", מאן דלית ליה מי שאין לו, שאינו מקבל לימוד זה של "תורת" מהיכא גמר מהיכן הוא למד לשאר אשמות? ומשיבים: גמר למד הוא מגזירה שווה של "בערכך כסף שקלים" ויקרא ה, טו ל"בערכך" האמור באשמות אחרים ויקרא ה, יח. ויקרא ה, כה.

18 ושואלים: תינח היכא דכתיב נניח במקום שנאמר במפורש "בערכך", והוא באשם תלוי ואשם גזילות, אשם שפחה חרופה שלא כתיב ביה נאמר בו "בערכך", מאי איכא למימר מה יש לומר?

19 ומשיבים: גמר למד בגזירה שווה מ"באיל האשם" ויקרא ה, טז האמור באשם מעילות, שנאמר בו כסף שקלים, ו"באיל האשם" ויקרא יט, כב האמור בדין שפחה חרופה.

20 ב ושבים לעיקרו של הדיון, ושואלים: חטאת מנא לן דבעיא מנין לנו שצריכה צפון? ומשיבים: דכתיב שנאמר בחטאת היחיד: "ושחט את החטאת במקום העולה" ויקרא ד, כט, וכשם שהעולה בצפון, כפי שנתבאר לעיל, כך חטאת בצפון.

21 ושואלים: אשכחן מצאנו דין זה לגבי שחיטה, קבלה של הדם מנא לן מנין לנו שתהא בצפון? ומשיבים: דכתיב שנאמר מיד אחר כך: "ולקח הכהן מדם החטאת" ויקרא ד, לד, והוא בהכרח במקום השחיטה, שהרי צריך לקבל את הדם מצואר הבהמה.

22 ושואלים: מקבל עצמו מנא לן מנין לנו שהוא צריך להיות בצפון? ומשיבים: אמר קרא המקרא: "ולקח" — "לו יקח", שמשנים את סדר האותיות במלה "ולקח" כאילו כתוב שיקח את עצמו.

23 ושואלים: אשכחן מצאנו דין שחיטה בצפון למצוה, לעכב מנין? ומשיבים: קרא אחרינא כתיב מקרא אחר כתוב בשעיר נשיא, שאף הוא חטאת: "ושחט אותו במקום אשר ישחט את העולה" ויקרא ד, כד, ותניא ושנויה ברייתא על כתוב זה: היכן עולה נשחטה? בצפון, אף זה החטאת בצפון.

24 ויש לשאול: וכי מכאן אתה למד? והלא כבר נאמר באופן כללי, לגבי החטאות כולן: "זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" ויקרא ו, יח! אלא הא לשם מה יצא ונאמר הדבר בשעיר הנשיא? לקבוע לו מקום זה בלבד, שאם לא שחטה בצפון — פסול אפילו בדיעבד.

25 ושואלים: אתה אומר לכך יצא, או אינו בא אלא להדגיש: "ושחט אותו", לומר שרק שעיר חטאת זה של נשיא טעון צפון ואין שעיר אחר טעון צפון? תלמוד לומר בשעירת חטאת של יחיד: "ושחט את החטאת במקום העולה" ויקרא ד, כט זה בנה אב מכאן לימדה התורה לכל חטאות שיהו טעונות צפון, ואם כן נאמר בשעיר נשיא דין צפון לומר שהוא לעיכוב. עד כאן הברייתא בענין שעיר נשיא.

26 ושואלים: אשכחן מצאנו אפוא כתוב לגבי שעיר נשיא בין למצוה בין לעכב, וכן בשאר חטאות נמי אשכחן גם כן מצאנו דין זה למצוה, לעכב מנא לן מנין לנו?

27 ומשיבים: מתוך דכתיב שנאמר דין שחיטת צפון בכשבה של חטאת ויקרא ד, לג וכתיב ונאמר גם בשעירה של חטאת ויקרא ד, כט.

28 א ושבים לדון בברייתא, ושואלים: כיון שלמדנו שכל החטאות כולן צריכות להישחט בצפון, אלא "אתו" האמור בשעיר נשיא ויקרא ד, כד למה לי? והרי אין ממעטים ממנו שעירים אחרים!

29 ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא נצרך לו לכמו ששנויה ברייתא: אותו בצפון, ואין שעיר נחשון נשחט בצפון כלומר, שעיר החטאת שהקריב נחשון נשיא שבט יהודה ושאר הנשיאים בחנוכת המשכן, שהובא כמתנה ולא כדי לכפר על חטא, ללמד שאין דינו כשאר חטאות, ואינו טעון סמיכה.

30 ומדוע יש כלל צורך במיעוט זה? כי תניא שנויה ברייתא אחרת בענין שעיר נשיא, שנאמר: "וסמך ידו על ראש השעיר" ויקרא ד, כד ויכול היה לומר "על ראשו", שהרי מדובר שם על השעיר, אלא בא לרבות שעיר נחשון לסמיכה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: לרבות שעירי עבודה זרה לסמיכה, שלא הוזכרה בו.

31 ומעתה, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ואיתרבו ולשיטת ר' יהודה התרבו בפסוק זה שעירי חטאות הנשיאים לסמיכה — איתרבו נמי התרבו גם כן שיצטרכו לשוחטם לצפון, קא משמע לן משמיע לנו שלא.

32 מתקיף לה מקשה על כך רבינא: הניחא זה נוח לשיטת ר' יהודה, לשיטת ר' שמעון, שלא ריבה שעיר נחשון לסמיכה מן האמור בשעיר נשיא, מאי איכא למימר מה יש לומר?

33 אמר ליה לו מר זוטרא בריה בנו של רב טבי לרבינא: ולר' יהודה, שריבה סמיכה בשעיר נחשון, מי ניחא האם זה נוח? מדוע בגלל ריבוי זה צריך למעט שעיר נחשון משחיטה בצפון? הרי בפשטות יש לומר: למאי דאיתרבי איתרבי למה שהתרבה התרבה לענין סמיכה, ומאי ומה שלא איתרבי התרבה לא איתרבי התרבה!

34 וכי תימא ואם תאמר שאין זה בגלל הריבוי לענין סמיכה, אלא אי אם לא מעטיה קרא היה המקרא ממעט אותו את שעיר נחשון משחיטת צפון, הוה אמינא תיתי הייתי אומר שיבוא, יילמד בבנין אב ככל חטאת — דבר זה לא ייתכן, כי אם כן, ששעיר נחשון בכלל כל החטאות הוא, סמיכה גופה עצמה תיתי תבוא, תילמד מבנין אב, ומדוע נלמדה מריבוי הכתובים? אלא טעם הדבר הוא שמקרבן של דורות לא גמרינן למדים אנו בבנין אב לקרבן הנשיאים שהיה רק לשעתו, ולכן הוצרכנו לריבוי לענין סמיכה. ולפי זה הכי נמי כך גם כן לענין שחיטת צפון, מדורות לא גמרינן למדים אנו, ואם כן, לא הוצרכנו כלל למעט שעיר נחשון מדין זה!

35 ואלא "ושחט אותו בצפון" מה הוא בא למעט? לומר: אותו בצפון ואין שוחט חייב להיות בצפון.

36 ומקשים: דינו של שוחט מדברי ר' אחיא נפקא יוצא! דתניא ששנויה ברייתא, ר' אחיא אומר: "ושחט אתו על ירך המזבח צפונה" האמור בקרבן עולה ויקרא א, יא — מה תלמוד לומר "אותו"?

37 לפי שמצינו שהכהן עומד בצפון ומקבל בצפון, ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול, יכול אף זה השוחט יהא דינו כן? תלמוד לומר "אתו על ירך המזבח צפונה", אותו הקרבן בצפון ואין השוחט עצמו חייב להיות בצפון!

38 אלא כך צריך ללמוד מ"אותו" האמור בשעיר נשיא: אותו בצפון ואין מליקת בן עוף צריכה להיות בצפון. דתניא ששנויה ברייתא על אותו פסוק האמור בעולה מן הצאן "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" ויקרא א, יא: יכול יהא בן עוף טעון צפון? ודין הוא: ומה בן צאן שלא קבע לו כהן שישחטנו, אלא כל אדם יכול לעשות זאת ראה לעיל זבחים לב,א — קבע לו צפון, בן עוף שקבע לו כהן שרק כהן הוא המולק אותו — אינו דין שיקבע לו צפון? תלמוד לומר "אתו" למעט בן עוף.

39 ומקשים: והרי אין כאן כלל קל וחומר, שנצטרך למעטו מ"אותו", כי מה לבן צאן שהוא חמור מעוף — שכן קבע לו הכתוב כלי לשחיטתו, ועוף נמלק בציפורנו של הכהן!

40 אלא כך מדייקים מ"אותו": אותו שעיר נשיא נשחט בצפון ואין פסח נשחט בצפון.

41 דתניא ששנויה ברייתא נוספת לגבי "אותו" האמור בקרבן עולה לעיל זבחים לב,א, ר' אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא פסח טעון צפון? ולכאורה דין הוא: ומה עולה שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו בכל זאת קבע לו צפון, פסח שקבע לו זמן לשחיטתו בארבעה עשר בניסן אינו דין שיקבע לו צפון? תלמוד לומר "אתו" למעט את הפסח.

42 ומקשים: והרי אין כאן קל וחומר, כי מה לעולה שכן היא עולה כליל, וקרבן פסח נאכל!

43 ומציעים: מכל מקום ניתן ללמוד קל וחומר לפסח מחטאת שאין לה זמן קבוע, ואינה כליל, ושחיטתה בצפון. ודוחים גם קל וחומר זה: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות!

44 ומציעים: נלמד מאשם. ודוחים: מה לאשם שכן קדשי קדשים! ומוסיפים: מכולן נמי גם כן, מעולה וחטאת, אי אפשר ללמוד, שכן כולם קדשי קדשים! אם כן חוזרת השאלה למקומה: מה למדנו מ"אותו"?

45 ומשיבים: לעולם יש לומר כדאמרן מעיקרא כמו שאמרנו מתחילה: אותו בצפון ואין שוחט בצפון. ודקשיא לך ומה שהיה קשה לך: הרי דבר זה מדברי ר' אחיא לענין עולה נפקא לן יוצא לנו! על כך יש להשיב: "אותו" האמור בשעיר לאו למעוטי לא למעט שוחט בצפון הוא בא, כפי שדרש ר' אחיא מ"אותו" שבעולה, אלא להוסיף וללמוד ממיעוט זה דבר נוסף: אין שוחט צריך להיות בצפון — אבל מקבל הדם צריך להיות בצפון.

46 ושואלים: הלוא מקבל שצריך להיות בצפון, ממה שיכול היה לכתוב "לקח" וכתב "ולקח" נפקא יוצא, כפי שלמדנו בעמוד הקודם, כאילו נאמר "לו יקח"! ומשיבים: הלימוד הזה של "לקח" "ולקח" לא משמע ליה אינו נשמע לו כלומר, אין החכם שבברייתא בענין שעיר מקבל אותו.

47 ב אשכחן מצאנו מקור לכך ששחיטה בעולה בצפון למצוה, כפי שהתבאר בסוף העמוד הקודם, קבלה בעולה נמי גם כן למצוה אשכחן מצאנו כמבואר שם, אולם שחיטה וקבלה בצפון לעכב מנלן מנין לנו? מנין שאם לא שחט עולה או קיבל דמה בצפון הרי היא פסולה?

48 אמר רב אדא בר אהבה, ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רבה בר שילא: קל וחומר, ומה חטאת הבאה מכח עולה שהרי נאמר "ושחט את החטאת במקום העולה" מעכבת, כפי שלמדנו בראש עמוד זה ממה ששנה בה הכתוב דין צפון — עולה שבאה חטאת מכחה אינו דין שמעכבת?

49 ודוחים: אין להוכיח מכאן, כי מה לחטאת שיש בה חומרה יתירה, שכן מכפרת על חייבי כריתות!

50 אמר רבינא, הא קשיא ליה זה היה קשה לו לרב אדא בר אהבה: כלום מצינו טפל חמור מן העיקר? שהרי העיקר הוא העולה, והחטאת נלמדת ממנה, וכיצד יהא הדבר הנלמד חמור יותר מאשר מקורו!

51 אמר ליה לו מר זוטרא בריה בנו של רב מרי לרבינא: ולא מצאנו דבר כגון זה?