ביאור שטיינזלץ על זבחים ק״ח

1 ראש בן יונה של עולת העוף, שאין בו בעצמו כזית, ואולם המלח שניתן עליו, כדין כל קרבן, הריהו משלימו לכזית, מהו? האם יתחייב על העלאתו בחוץ?

2 אמר ליה לו רבא מפרזקיא לרב אשי: לאו היינו פלוגתייהו האם אין זו מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש בדין השלמת עצם לשיעור כזית? השיב לו רב אשי: עדיין תיבעי תישאל, תסתפק שאלה זו לדעת ר' יוחנן, ותיבעי וכן תישאל לדעת ריש לקיש.

3 ומסבירים: תיבעי תישאל לר' יוחנן הסבור שעצם מצטרפת לבשר להשלים לכזית, שכן עד כאן לא שמענו קאמר שאומר ר' יוחנן התם שם את שיטתו זו אלא דווקא בדינה של עצם, משום דמינא שמין של בשר הוא, ולכן אפשר לומר שמצטרפת היא אל הבשר, אבל מלח דלאו מינא דבר שאינו מין של בן יונה הוא — שמא לא מצטרף לבשר הקרבן. וכן תיבעי תישאל לריש לקיש, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר שאומר ריש לקיש התם שם שאין העצם מצטרפת לבשר, אלא משום שהדין הוא דאי פריש מינה, לאו מצוה לאסוקי שאם פרשה העצם ממנה, מבשר הקרבן אין מצוה לשוב ולהעלותה למזבח, אבל הכא כאן, במלח, דאי פריש שאם פרש מן הקרבן יש מצוה לחזור ולאסוקי להעלותו, שהרי אין קרבן קרב בלא מלח — שמא לא אמר ריש לקיש את שיטתו זו, והמלח מצטרף עם הבשר לשיעור כזית. ומן הצד השני, או דלמא שמא לא שנא נאמר שאין הבדל בין דין העצם ודין המלח, וכשיטת ר' יוחנן וריש לקיש לענין עצם, כן שיטתם לענין מלח.

4 ומסכמים: תיקו תעמוד הבעייה בלא פתרון.

5 א שנינו במשנה: ר' יוסי הגלילי אומר: השוחט בחוץ והעלה בחוץ — פטור על ההעלאה, משום שלא העלה אלא דבר פסול. והקשו עליו חכמים, שלשיטתו אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ יהיה פטור על ההעלאה, שהרי כבר נפסל הקרבן בשעה שיצא מן העזרה. ולא נשנתה במשנה תשובתו של ר' יוסי לטענה זו.

6 ובברייתא נאמר, השיב רבי תחת במקום ר' יוסי הגלילי: יש הבדל בין הדברים, שכן מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ, שחייב על העלאתו, שכן היתה לו שעת הכושר להקריבו בפנים, והקריבו בחוץ, תאמר בשוחט חוץ ומעלה בחוץ, שלא היתה לו שעת הכושר להעלאה מעולם? שהרי נפסל בשחיטתו.

7 ובאופן אחר השיב ר' אלעזר בר' שמעון תחת ר' יוסי הגלילי: מה לשוחט בפנים ומעלה בחוץ, שחייב על ההעלאה, שכן קודש מקבלו שאף שהוא פסול לכתחילה להקרבה, אם חזר והכניסו למקדש והעלהו על המזבח, אין מורידים אותו לעיל זבחים פד,א, תאמר בשוחט בחוץ, שאין קודש מקבלו?

8 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם, בין רבי ור' אלעזר בר' שמעון? אמר זעירי: שחיטת לילה איכא בינייהו יש ביניהם, ששחט קרבן בלילה בפנים, והוציאו לחוץ והעלהו: להסברו של רבי, כיון שלא היתה לו שעת הכושר להקרבה, שהרי נפסל בשחיטה — הריהו פטור על ההעלאה בחוץ. ולהסברו של ר' אלעזר בר' שמעון, כיון שהקודש מקבלו, שהרי אם עלה לא ירד — הריהו חייב על ההעלאה בחוץ.

9 רבה אמר: קבלה שקיבל דמו של הקרבן בכלי חול איכא בינייהו יש ביניהם, שהואיל ודם זה פסול ואין זורקים אותו — לא היתה לקרבן שעת הכושר, ולכן להסבר רבי אינו חייב על ההעלאה בחוץ. ואולם בדיעבד הקודש מקבלו, ולכן להסבר ר' אלעזר בר' שמעון הריהו חייב על ההעלאה בחוץ.

10 ב עוד שנינו במשנה: אדם טמא שאכל בין בשר קודש טמא ובין קדש טהור, הריהו חייב משום אכילת קדשים בטומאה. ור' יוסי סבור שטמא שאכל קודש טמא — הריהו פטור, הואיל ולא אכל אלא דבר טמא. והקשו עליו חכמים: אף טמא שאכל קודש טהור, כיון שנגע בו כדי לאוכלו הרי טימאו בכך, ובכל זאת מודה ר' יוסי שהוא חייב על אכילתו, ומה ההבדל באיזה אופן נטמא הבשר?

11 ושואלים: שפיר קאמרי ליה רבנן יפה אומרים לו חכמים לר' יוסי הגלילי, ומה הוא עונה על כך?

12 אמר רבא: באמת, כל היכא מקום שנטמא טומאת הגוף שנטמא האדם ואחר כך נטמא בשר הקודש — דכולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים, וגם ר' יוסי הגלילי סבור שהוא חייב, שכן איסור אכילת הקודש בטומאת הגוף שהוא בכרת כבר חל, ושוב אינו פוקע גם אם נטמא הקודש.

13 כי פליגי כאשר נחלקו ר' יוסי וחכמים הרי זה כשנטמא בשר ונאסר באכילה, ואחר כך נטמא הגוף,

14 דרבנן סברי שחכמים סבורים: אף שבדרך כלל אין איסור חל על איסור, הרי כאן איסור אכילת קדשים בטומאת הגוף — איסור כולל הוא, שהוא חל על כל הקדשים, ובמקרה זה אמרינן מיגו אומרים אנו "מתוך", כלומר, מתוך שחל איסור טומאת הגוף על אכילת בשר טהור, הוא חל גם על אכילת הבשר הטמא. ואילו ר' יוסי הגלילי סבר סבור: לא אמרינן מיגו אין אנו אומרים "מתוך", ולכן חל כאן הכלל שאין איסור חל על איסור.

15 ושואלים: ולשיטת ר' יוסי, נהי דמיגו לא אמרינן אם אמנם ש"מתוך" אין אנו אומרים, מכל מקום תיתי תבוא טומאת הגוף דחמירא שהיא חמורה ומשום כך תחול על טומאת בשר!

16 אמר רב אשי: ממאי ממה, מניין שטומאת הגוף חמורה? דלמא שמא טומאת בשר חמורה. שאף על פי שאין עונשה מרובה כשל טומאת הגוף, יש צד אחר שהיא חמורה בה, שכן אין לה טהרה במקוה כטומאת גוף האדם שנטמא!

17 ג משנה ועוד בהלכות שחיטת קדשים והעלאתם מחוץ לעזרה: יש חומר בשחיטה מבעלייה העלאה, ויש חומרה בעלייה מבשחיטה.

18 ומפרטים: חומר בשחיטה מהעלאה, שהשוחט קדשים בחוץ אפילו להדיוט, כלומר, לצורך אכילת אדם ולא לשם שמים — חייב, ואילו המעלה קרבן בחוץ לשם הדיוט — פטור. חומר בעלייה משחיטה: שנים שאחזו בסכין וביחד שחטו קדשים בחוץ — פטורים, אבל אם שנים אחזו באבר מהקרבן והעלו אותו ביחד בחוץ — חייבין.

19 ועוד בהלכות העלאת קדשים בחוץ: אם העלה קדשים בחוץ בשגגה, וחזר והעלה חלקים מאותה בהמה בשגגה, ושוב חזר והעלה — חייב חטאת על כל עלייה, דברי ר' שמעון. ר' יוסי אומר: אינו חייב אלא אחת.

20 ועוד אמר ר' יוסי בהלכות אלו: ואינו חייב על העלאה בחוץ עד שיעלה לראש המזבח דווקא. ר' שמעון אומר: אפילו העלה בחוץ על הסלע או על האבן שאינם מזבח — גם כן חייב.

21 ד גמרא שנינו במשנה שהשוחט קדשים בחוץ להדיוט הריהו חייב על כך, ואילו המעלה בחוץ להדיוט פטור. ושואלים: מאי שנא במה שונה המעלה להדיוט שפטור על כך? משום דכתיב שנאמר בדינו של השוחט קדשים בחוץ: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה'" ויקרא יז, ט, שאינו חייב על העלאה בחוץ אלא אם כן היה זה לה', ואולם בשחיטה נמי הכתיב גם כן הרי נאמר בדומה לכך: "...או אשר ישחט מחוץ למחנה. ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'" ויקרא יז, ג — ד!

22 ומשיבים: שאני התם שונה שם בשחיטה, שאמר קרא המקרא: "איש איש מבית ישראל... או אשר ישחט מחוץ למחנה" ויקרא יז, ג, והרי זה לשון ריבוי, שאף על שחיטה להדיוט הריהו חייב. ומקשים: והרי גבי אצל העלאה נמי כתיב גם כן נאמר: "איש איש" ויקרא יז, ח! ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו ריבוי זה לרבות שנים שהעלו באבר שהם חייבין.

23 ומקשים: אי הכי אם כך, הכא נמי מיבעי ליה כאן גם כן בשחיטה צריך אותו לשנים שאחזו בסכין ושחטו שחייבין, ולא כפי ששנינו במשנתנו! ומשיבים: שאני התם שונה שם בשחיטה בחוץ, שכן אמר קרא המקרא: "ונכרת האיש ההוא" ויקרא יז, ד, לומר: בענין זה מדובר דווקא באדם אחד ולא שנים.

24 ומקשים על כך: אי הכי אם כך, גבי אצל העלאה נמי גם כן, הא כתיב הרי נאמר: "ונכרת האיש ההוא" ויקרא יז, ט!

25 ומשיבים: אותו מקרא האמור בהעלאה מיבעי ליה צריך אותו למעוטי למעט המעלה קדשים בחוץ כשהוא שוגג, או אנוס וכן כשהוא מוטעה בדבר. שכן הלשון "ההוא" מורה על אדם שלם בדעתו בדבר זה שהוא עושה. וחוזרים ושואלים: אי הכי אם כך, הכא נמי מיבעי למעוטי כאן בשחיטה בחוץ גם כן צריך "ההוא" כדי למעט אנוס שוגג ומוטעה!

26 ומשיבים: תרי שתי "ההוא" כתיבי נאמרו בדין השוחט בחוץ "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא", ויקרא יז, ד, ומן האחד למדים למעט אנוס שוגג ומוטעה, ומן האחר למדים למעט שנים ששחטו בחוץ. בתחילת הדיון נאמר כי אף שנאמר "לה'" בענין שחיטה בחוץ ויקרא יז, ד, מכל מקום גם השוחט להדיוט חייב, מריבוי הכתובים "איש איש".

27 ושואלים: אלא לפי זה "לה'" למה לי? ומשיבים: להוציא שעיר המשתלח ביום הכיפורים, שאם שחטו בחוץ איננו חייב עליו כרת.

28 א עוד שנינו במשנתנו שיש חומר חומרה בהעלאה מבשחיטה, ששנים שהעלו ביחד אבר קדשים בחוץ — חייבים, ואילו שנים ששחטו ביחד — פטורים.

29 ובענין זה תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: מה שנאמר בדינו של המעלה קדשים בחוץ: "איש איש... אשר יעלה עולה או זבח". ויקרא יז, ח, מה תלמוד לומר איזה לימוד מלמדנו יתור לשון זה? הרי זה בא לרבות שנים שאחזו באבר והעלו שחייבין. ונצרך לכך לימוד מיוחד משום שיכול היית לומר: והלא דין קל וחומר הוא: ומה שחיטה בחוץ שהיא חמורה, שהרי השוחט להדיוט שחייב על כך, בכל זאת שנים שאחזו בסכין ושחטו יחד — פטורין. העלאה בחוץ שהיא קלה, שהרי המעלה להדיוט שפטור על כך — אינו דין ששנים שאחזו באבר והעלוהו יהיו פטורין? לכך תלמוד לומר: "איש איש" לרבות, אלו דברי ר' שמעון.

30 ר' יוסי אומר: מה שנאמר בדינו של המעלה "האיש ההוא" ויקרא יז, ט — דווקא אחד ולא שנים. אם כן, מה תלמוד לומר "איש איש"? אין כפילות זו באה ללמדנו דבר, אלא דברה תורה כלשון בני אדם.

31 ושואלים: ולשיטת ר' שמעון, מה מלמדנו הלשון "ההוא"? ומשיבים: האי אותו "ההוא" מיבעי ליה צריך אותו למעוטי למעט שוגג, אנוס, מוטעה. חוזרים ושואלים: ור' יוסי, שלומד מכאן לפטור שנים שהעלו, מהיכן לומד הוא פטור שוגג אנוס ומוטעה? ומשיבים: דין זה נלמד ממה שהיה יכול לכתוב "הוא", וכתב "ההוא". ומעירים: ואילו ר' שמעון, את הייתור "הוא" "ההוא" לא דריש אינו דורש.

32 ומקשים: ולשיטת ר' יוסי, מדהאי מתוך שזה מה שנאמר "איש איש" בהעלאה, אינו מלמד דבר, אלא דברה תורה כלשון בני אדם, אם כן יש לומר לגבי ההוא אותו "איש איש" בשחיטה ויקרא יז, ג נמי גם כן כי דברה תורה כלשון בני אדם. ואלא לפי זה השוחט להדיוט מנא ליה מנין לו שחייב? ומשיבים: נפקא ליה יוצא לו הדבר ממה שנאמר: "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" ויקרא יז, ד — ואפילו השוחט לאיש, ולא רק לה'.

33 ב עוד שנינו במשנתנו בדין העלאת קדשים בחוץ, שאם העלה בשוגג, ונודע לו, וחזר והעלה בשוגג, לדעת ר' שמעון חייב חטאת על כל העלאה והעלאה, ולדעת ר' יוסי אינו חייב אלא אחת בלבד.

34 ובהסבר מחלוקתם אמר ריש לקיש: מחלוקת זו היא דווקא בארבעה וחמשה אברים, שהעלם בנפרד, דמר סבר שחכם זה, ר' יוסי, סבור: כי כתיב כאשר נאמר בענין המעלה בחוץ "לעשות אתו" ויקרא יז, ט, ומשם למדנו כי דווקא על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר — על כל הבהמה כתיב נאמר, שרק אם העלה את כל הבהמה הוא חייב. ולכן גם אם העלה ארבעה וחמישה איברים בנפרד אינו חייב אלא אחת. ומר סבר וחכם זה, ר' שמעון, סבור: הלשון "אותו" — על כל אבר ואבר כתיב נאמר, ולכן המעלה ארבעה וחמישה איברים הריהו חייב על כל העלאה והעלאה. אבל במעלה אבר אחד שחתכו והעלהו בכמה פעמים — דברי הכל אינו חייב אלא אחת.

35 ור' יוחנן אמר: מחלוקת ר' יוסי ור' שמעון היא דווקא במקרה שהעלה אבר אחד, שחתכו והעלהו בכמה פעמים. ואף שבקדשים שנשחטו בחוץ אין חולק על כך שאינו חייב על העלאה בחוץ של איבר חסר, נחלקו כאן בקדשים שנשחטו בפנים והוא מעלה אותם בחוץ, דמר סבר שחכם זה, ר' שמעון, סבור: מוקטרי פנים, כלומר, קרבנות שנשחטו בפנים, שחסרו איבריהם, והעלה את האיבר החסר בחוץ — חייב עליו, ולכן אם העלה בנפרד חלקים של איבר כזה — הריהו חייב על כל אחד ואחד. ומר סבר וחכם זה, ר' יוסי, סבור: מוקטרי פנים שחסרו והעלם בחוץ — פטור, ולכן אינו חייב אלא חטאת אחת על כל האיבר. אבל בארבעה וחמשה איברין שהעלם בנפרד — דברי הכל חייב על כל אבר ואבר, ולא רק על בהמה שלמה.

36 ומעירים: ופליגא וחלוקים דברים אלה על דברי עולא, שאמר עולא: הכל מודים במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ שחייב עליהם. לא נחלקו אלא במוקטרי בחוץ שחסרו והעלו בחוץ, דמר סבר שחכם זה, ר' יוסי, סבור: פטור עליהם, ומר סבר וחכם זה, ר' שמעון סבור: חייב.

37 איכא דאמרי יש שאומרים, שכך אמר עולא כשיטת ר' יוחנן, רבו: הכל מודים במוקטרי חוץ שחסרו והעלו בחוץ שהוא פטור. לא נחלקו אלא במוקטרי פנים שחסרו והעלו בחוץ, דמר סבר שחכם זה ר' יוסי סבור שהוא פטור, ומר סבר וחכם זה ר' שמעון סבור שהוא חייב.

38 ומעירים: ופליגי דאבוה וחלוקים דבריו של אביו של שמואל אלישנא קמא על הלשון הראשונה בשם עולא. שכך אמר אבוה אביו של שמואל: כמאן מהדרינן כדעת מי מחזירים אנו איברים פוקעין לגבי אצל המזבח? כמאן כדעת מי — שלא כדעת ר' יוסי, שהרי הוא פוטר אם העלה בחוץ איבר חסר של מוקטרי פנים. ומכאן שאיבר כזה וכגון שנשרף במקצתו ופקע מעל המזבח אינו ראוי להקטרה בפנים. ואילו ללשון הראשונה של עולא אפילו ר' יוסי מודה שהוא חייב על כך.

39 ג ועוד נחלקו ר' יוסי ור' שמעון במשנתנו בדין העלאת קדשים בחוץ, שלדעת ר' יוסי אינו חייב עד שיעלה על מזבח דווקא, ולדעת ר' שמעון — אף אם העלה על הסלע או על האבן חייב. ובהסבר השיטות, אמר רב הונא: מאי טעמא מה הטעם של ר' יוסי? דכתיב שכן נאמר "ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח" בראשית ח, כ, הרי שאין העלאה אלא זו הנעשית על מזבח.

40 אמר ר' יוחנן: מאי טעמא מה הטעם של ר' שמעון? דכתיב שכן נאמר בקרבן שהקריב מנוח אבי שמשון: "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה'" שופטים יג, יט, הרי שיש העלאה אף על הסלע, ובלא מזבח.

41 ושואלים: ואידך נמי והאחר, ר' שמעון, גם כן והכתיב והרי נאמר: "ויבן נח מזבח לה'"! ומשיבים: ההוא אותו מקרא בא לציין גובהה בעלמא גובה בלבד, שהיה זה מקום מוגבה מן הקרקע, ולא שהיה זה מזבח בדווקא. וחוזרים ושואלים: ואידך נמי והאחר, ר' יוסי, גם כן הא כתיב הרי נאמר: "ויקח מנוח... ויעל על הצור"! ומשיבים: הוראת שעה היתה זו, ואין ללמוד ממנה.

42 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שהיינו טעמא זהו הטעם של ר' שמעון, כדתניא כמו ששנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: נאמר "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" ויקרא יז, ו, לומר שדווקא במשכן יש מזבח, ואין צורך במזבח בבמה של יחיד בזמן היתר הבמות, כדי להקריב. לפיכך אם העלה על הסלע או על האבן בבמה — חייב.

43 ויש לתמוה: אם מדובר בשעת היתר הבמות, אם כן "יצא ידי חובתו" מיבעי ליה צריך היה לו לומר! אלא: הכי קאמר כך הוא אומר: הואיל ובשעת היתר במות אין צורך במזבח, לפיכך בשעת איסור הבמות אם העלה על הסלע או על האבן — חייב.

44 ובענין זה של מזבח בבמה בזמן היתר הבמות, בעי שאל ר' יוסי בר' חנינא: קרן בכל קצה של מזבח, וכבש ויסוד וריבוע שיהא המזבח מרובע, שבמקדש אין המזבח כשר בלעדיהם, מהו דינם שיעכבו בבמה?

45 אמר ליה לו ר' ירמיה, תניא שנויה ברייתא: קרן וכבש וריבוע ויסוד, מעכבין בשעת היתר הבמות בבמה גדולה שעושים לכל ישראל, כגון זו שבנוב ושבגבעון, ואין מעכבין בבמה קטנה של אדם פרטי.