1לא ידע במאי אין אנו יודעים במה נאמר הדבר, שהרי לא נאמר באיזה אופן משנה מן הנדר שנדר — לכן כתב רחמנא כתבה התורה: "זאת התורה" להקיש את כל הקרבנות לקרבן שלמים, שצריך להעשות לשמו ולבעליו. ואי כתב רחמנא ואילו היתה כותבת התורה רק: "זאת התורה", הוה אמינא ליפסלו הייתי אומר שייפסלו לגמרי על ידי שינוי זה ששינה בהם, לכן כתב רחמנא כתבה התורה: "מוצא שפתיך" ללמד שבכל זאת הריהו נרצה כנדבה, אף שאינו עולה לבעליו.2א מספרים כי שאלה זו עלתה באופן אחר: רמי ריש לקיש על מעוהי בי מדרשא, ומקשי מוטל היה ריש לקיש על בטנו בבית המדרש, והיה מקשה כך: קרבנות אלה שעשה בהם שינוי קודש או שינוי בעלים, אם כשרים הם — ירצו לבעליהם, ויצאו בהם ידי חובה, ואם אין מרצין — למה באין?3אמר לו ר' אליעזר אלעזר: מצינו מצאנו דין דומה לזה בקרבנות הבאין לאחר מיתה של הבעלים, שהן כשרין ואולם אין הם מרצין, שהרי אין להם בעלים לרצות ולכפר עליהם. ומנין שהם כשרים? דתנן ששנינו במשנה: האשה יולדת, שצריכה להביא כקרבן חטאת ועולה שהביאה חטאתה ומתה — יביאו יורשין עולתה, הביאה עולתה ומתה — לא יביאו יורשין חטאתה. הרי שמביאים את קרבן העולה, למרות שאינו מרצה.4אמר ליה לו ריש לקיש: מודינא מודה אני לך בעולה, דאתיא שהרי היא באה לאחר מיתה שאם מפריש בהמה לעולה, אפשר להקריב אותה גם לאחר מותו, אבל אשם דלא אתי שאינו בא לאחר מיתה, שהרי הוא בא לכפרת עוון, מנלן מנין לנו שכאשר נשחט שלא לשמו הריהו כשר?5אמר ליה לו ר' אלעזר: הרי מחלוקתך בצידו כלומר, יש מי שבאמת מעלה סברה זו, כשיטתך, כמו ששנינו במשנה, ר' אליעזר אומר: אף האשם נפסל לגמרי שלא לשמו.6אמר ריש לקיש על ר' אלעזר: זהו שאומרין עליו אדם גדול הוא? קאמינא אנא אומר אני משנה שלימה שהיא מסקנת ההלכה, ואת אמרת ואתה אומר לי ומוכיח משיטת יחיד של ר' אליעזר!7אלא אמר ריש לקיש: אפתח אנא פתחא לנפשאי אפתח אני פתח לעצמי, כלומר, אמצא אני עצמי פתרון לשאלתי, שנאמר: "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך" דברים כג, כד, ויש לתמוה: האי וכי זה נדבה? נדר הוא! כו' כדלעיל כמו שאמרנו למעלה, שמכאן עולה שאף שאין קרבן שנשחט שלא לשמו מועיל למלאות חובת נדרו של המקריב, מכל מקום הריהו כנדבה.8מסופר, יתיב יושב היה ר' זירא ועמו ר' יצחק בר אבא ויתיב ויושב היה אביי גבייהו אצלם, ויתבי וקאמרי ויושבים היו ואומרים כך: קשיא ליה קשה היה לו לריש לקיש מדין אשם שלא אתי בא לאחר מיתה, ונסיב לה תלמודא והביא לו תלמוד, הסבר וטעם מ"מוצא שפתיך". אבל אין מכאן ראיה, אימא אמור כך: דווקא דבר הבא בנדר ובנדבה, המוזכרים באותו פסוק, לייתי שיביא אותו ולא לירצי ירצה, אבל אשם שאינו בא בנדר, אלא חובה הוא — לא לייתי יביא כלל אם עשאו שלא לשמו!9אמר להו להם אביי, ריש לקיש אמנם השתמש בפסוק זה לפתרון בעייתו, אבל מהכא מכאן פתח, שנאמר בקרבן חטאת: "ושחט אותה לחטאת" ויקרא ד, לג, ויש כאן הדגשה: דוקא אם שחט "אותה" — את החטאת — לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה לגמרי. הא אבל שאר קדשים שלא לשמן — כשרין; יכול ירצו לגמרי, שיצא בהם ידי חובתו? תלמוד לומר: "מוצא שפתיך" — שלמדנו מכאן שאם שינה — אינו עולה לו משום נדרו.10והקשו: ומכל מקום פסוק זה עוסק בדבר הבא בנדר ונדבה, ואם כן אימא אמור לצד ההפוך: אותו קרבן הבא בנדר ונדבה — לייתי שיביא ולא לירצי ירצה, אבל אשם ששחטו שלא לשמו ארצויי נמי לירצי גם כן ירצה!11אמר אביי: אשם דמירצי לא מצית אמרת שירצה אין אתה יכול לומר, קל וחומר מעולה, ומה עולה שאינה מכפרת אינה מרצה כפי שאמרנו, שהרי היא באה בנדר ונדבה, אשם שהוא חמור יותר, שמכפר על עוון — אינו דין שאינו מרצה?12ואומרים: יש לדחות את הקל וחומר, כי מה לעולה שהיא חמורה יותר שכן היא קריבה כליל על המזבח, מה שאין כן באשם שנאכל לכהנים!13ומשיבים: שלמים יוכיחו, שאינם מרצים אף שאינם עולים כליל, ובכל זאת אינם מרצים אם עשאן שלא לשמם.14ודוחים: יש לפרוך גם הוכחה זו, מה לשלמים שיש בהם חומרה מיוחדת, שכן טעונין נסכין ותנופת חזה ושוק, מה שאין באשם!15ומשיבים: עולה תוכיח שאף בה אין תנופת חזה ושוק, ומכל מקום אינה מרצה. וחזר הדין כלומר, חוזרת ההוכחה למקומה, שהרי לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה כל אחת מן ההוכחות אינה דומה לחברתה, שיש בה צד חמור יותר, אבל הצד השוה שבהן הן בעולה והן בשלמים — שהן קדשים, ואם שחטן שלא לשמן כשירין ואין מרצין, אף אני אביא אשם שהוא קודש, ולפיכך אם שחטו שלא לשמו — כשר ואינו מרצה.16ודוחים לימוד זה: מה להצד השוה שבהן בעולה ושלמים, המבדילם מן האשם, שכן ישנו בציבור גם עולה וגם שלמים, ואין אשם ציבור!17ומשיבים: תודה תוכיח שאינה בציבור, ובכל זאת אם עשה שלא לשמה היא כשרה ואינה עולה לבעלים.18ודוחים: מה לתודה שכן טעונה לחם, שיש בה מצוה יתירה!19כנגד זה אפשר לטעון: עולה ושלמים יוכיחו, שאין בהם לחם ומכל מקום אינם מרצים. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שהן קדשים, ואם שחטן שלא לשמן כשר ואינו מרצה, אף אני אביא אשם שהוא קדש ואומר כי אם שחטו שלא לשמו — כשר ואינו מרצה.20ומקשים: מה להצד השוה שבהן, בעולה תודה ושלמים, שהן באין בנדר ובנדבה, מה שאין כן באשם, שאינו בא אלא חובה!21אלא אמר רבא: בפסוק "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" ויקרא ז, לז, הקישו הכתוב את האשם לשלמים: מה שלמים שהן קדשים ואם שחטן שלא לשמן כשרים ואין מרצין, אף אני אביא אשם שהוא קודש שהוא כשר ואינו מרצה.22ושואלים: מאי חזית דאקשת מה ראית שאתה מקיש אשם לשלמים? אקיש הקש אותו לחטאת, שנפסלה לגמרי בשינוי השם!23ומשיבים: הא מיעט רחמנא הרי מיעטה התורה בחטאת על ידי המלה "אותה" "ושחט אותה לחטאת". ויקרא ד, לג, לומר שרק בחטאת יש דין זה ולא קרבן אחר.25א ובענין דברי ר' אלעזר בעמוד הקודם, שהביא ראיה לדין משנתנו, מקרבנות הבאים לאחר מיתה שהם כשרים למרות שאינם מרצים, מסופר יתיב יושב היה רב הונא ועמו רב נחמן, ויתיב ויושב היה רב ששת גבייהו אצלם, ויתבי וקאמרי ויושבים היו ואומרים: קשיא ליה קשה היה לו לריש לקיש על דברי ר' אלעזר: אשם שהוא לא אתי בא לאחר מיתה מנין שהוא כשר כשנעשה שלא לשמו. ויש לתמוה: לימא ליה שיאמר לו ר' אלעזר: אשם נמי אתי גם כן בא לאחר מיתה, שאשם שמתו בעליו, לכשיפול בו מום מביאים בדמיו קרבן עולה!26אמר להו להם רב ששת: אשם למאי למה לאיזה דין נאמר שהוא קרב לאחר מיתה? למותרו, שאין מקריבים אותו עצמו, אלא משתמשים בדמיו לקנות קרבן עולה. והרי חטאת נמי גם כן יש בה דין זה, שאם מתו הבעלים מיקרב קרבה מותרה, ובכל זאת אם נשחטה שלא לשמה הרי היא פסולה לגמרי. ואין איפוא ראיה מהבאת המותר לאחר מיתה לדין משנתנו.27ודוחים: חטאת, אף על גב שקרבה מותרה, מיעט רחמנא מיעטה התורה אותה בלשון "הוא" "חטאת הוא", ויקרא ד, כד. לומר, שרק אם נשחטה כחטאת, הריהי כשירה.28ועל כך מקשים: אשם נמי כתיב ביה גם כן נאמר בו "הוא" "אשם הוא". ויקרא ז, ה, ומדוע אינו נפסל כשעשאו שלא לשמו!29ומשיבים: ההוא כתוב זה באשם אינו נוגע לענייננו, שהרי לאחר הקטרת אימורים האיברים הפנימיים המוקטרים על המזבח הוא דכתיב שנאמר, שכתוב שם: "והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה' אשם הוא", כדתניא כמו ששנויה ברייתא: אבל אשם לא נאמר בו "הוא" אלא לאחר הקטרת אימורין על גבי המזבח, והוא קרבן אשם עצמו אף אם לא הקטירו כלל את האימורין — כשר.30ואגב כך שואלים: ואלא ההדגשה "הוא" למה לי? ומשיבים: לכ דברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק לרעיה כלומר, שהחליטו בית הדין שמפני סיבה כלשהי שנתכפרו בעליו או שמתו אין להקריבו, ויש להשאירו שירעה בשדה עד שיפול בו מום ויביאו בדמיו עולה, ושחטו סתם — כשר כעולה.31ונדייק: ניתק — אין כן, לא ניתק — לא, מאי טעמא מה טעם הדבר מה מקורה של הלכה זו? אמר קרא המקרא: "הוא", כלומר: בהווייתו יהא, ורק כאשר מנתקים אותו מ"הוייתו" הקודמת הריהו נידון כעולה.32ב ועוד מסופר: בהזדמנות אחרת יתבי יושבים היו רב נחמן ועמו רב ששת, ויתיב ויושב היה רב אדא בר מתנה גבייהו אצלם, ויתבי וקאמרי ויושבים היו ואומרים באותם חילופי דברים שבין ריש לקיש ור' אלעזר: הא דקאמר זו שאמר ר' אלעזר: מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרין ואין מרצין — לימא ליה שיאמר לו ריש לקיש: הנהו נמי לייתו ולירצו אלה גם כן שיבואו וירצו על היורשים?33אמר להן רב אדא בר מתנה: כיצד אפשר שירצו? אשה שמפרישה קרבן יולדת ומתה, אם היא ילדה, בניה מי האם ילדו? ובודאי לא שייך שיתכפרו בקרבנה!34מתקיף לה מקשה על כך רב אסי: ומאן לימא לן ומי יאמר לנו דאי איכא שאם יש כמה מצוות עשה גבה אצלה, שעברה עליהם לא מיתכפרא תתכפר בעולה שהיא מביאה ללידתה? וכיון דכי איכא שכאשר יש כמה מצוות עשה גבה אצלה, מיכפרא היתה מתכפרת, יש לומר כי יורשיה נמי מיכפר גם כן מתכפרים בעולה זו שירשו ממנה, על מצוות עשה שעברו עליהם!35ושואלים: למימרא דקניא להו האם לומר שקנוי להם הקרבן ליורשים, עד שיוכלו להתכפר בו? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: אדם שהניח מנחה שהפריש קודם לכן לשני בניו ומת — מנחה זו קריבה, ואין בו דין שותפות. ואי סלקא דעתך קניא להו ואם עולה על דעתך שהיא קנויה להם, הלוא "נפש" אמר רחמנא אמרה התורה "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'". ויקרא ב, א, ודייקו חכמים: ולא שתי נפשות, שאין שניים מביאים קרבן מנחה אחד! אלא ודאי אין המנחה קנויה להם, ולכן אינם נחשבים כבעליה או כשותפים בה.36ושואלים: ולא קניא להו והאם אינה קנויה להם? והאמר והרי אמר ר' יוחנן עצמו: הניח בהמה של קרבן שהפריש לשני בניו ומת — קריבה, ואין ממירין בה שאם המירו בהמה זו באחרת — אין השניה קדושה. ומעתה, אי אמרת בשלמא קניא להו נניח אם אתה אומר שהיא קנויה להם, היינו זהו הטעם שאין ממירין בה — דהויא להו שהרי נעשה להם כבהמת שותפין,
