1זר שאינו אוכל בקדשי קדשים — אינו דין שאם עבד חילל?2ודוחים: מה לבעל מום שיש בו צד חומרה, שכן עשה בו קרב כמקריב שאף קרבן בעל מום פסול כדרך שפוסל בכהן!3ואומרים: אם כן טמא יוכיח, שאינו שייך בקרבן אלא רק במקריב, ומחלל. ודוחים: מה לטמא שיש בו חומרה אחרת, שכן מטמא אחרים!4ומשיבים: בעל מום יוכיח שאינו פוסל אחרים. וחזר הדין מבעל מום לטמא, ואפשר ללמוד משניהם: לא ראי הרי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין שלא לעשות עבודה, ואם עבדו חיללו, אף אני אביא זר שהוא מוזהר, ולפיכך אם עבד חילל.5ושואלים: ובאמת, מנלן מנין לנו שהזר מוזהר שלא לעבוד? אי אם אתה אומר שלומדים דבר זה מהפסוק "וינזרו" ויקרא כב, ב, ואתה מפרש שיש שם איסור לזרים לעבוד כמבואר בעמוד הקודם, אם כן אין צורך בקל וחומר לומר שהוא מחלל עבודה, שהרי חילול בגופיה כתיב ביה בגופו כתוב בו "ולא יחללו"! אלא יש לומר כי למדים דבר זה מ"ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבודת האהל וזר לא יקרב אליכם" במדבר יח, ד.6ומקשים: את הלימוד מבעל מום וטמא איכא למיפרך יש לפרוך: מה להצד השוה שבהן שכן שניהם, בעל מום וטמא, לא הותרו בבמה משנכנסו ישראל לארץ ולא היה משכן קבוע, והותר אז להקריב בבמה. מה שאין כן בזר המותר בבמה!7ואומרים: לא תימא אל תאמר טמא יוכיח יחד עם בעל מום, אלא אימא אמור: אונן יוכיח, שגם הוא הוזהר שלא לעבוד, ומחלל את העבודה. ודוחים: מה לאונן שכן אסור באכילת מעשר שני ולא רק בעבודה, כזר! ומשיבים: בעל מום יוכיח שמותר במעשר.8וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין כו' שלא לעבוד ואם עבדו חיללו — אף זר שהוזהר כמותם, אם עבד — חילל.9ומקשים: הכא נמי לפרוך כאן גם כן נקשה: מה להצד השוה שבהן בבעל מום ואונן שכן לא הותרו בבמה! מתקיף לה מקשה על כך רב סמא בריה בנו של רבא: ומאן לימא לן ומי יאמר לנו שאונן אסור בבמה? דלמא שרי שמא מותר בבמה!10רב משרשיא אמר מקור אחר לדינו של זר: אתיא נלמד הדבר בקל וחומר מפסול של כהן העובד כשהוא יושב: מה יושב שאוכל קדשים, אם עבד כשהוא יושב — חילל, זר שאינו אוכל — אינו דין שאם עבד חילל?11ודוחים: מה ליושב שכן פסול לעדות לפי שהעדים צריכים לעמוד בשעה שמעידים, ונמצא שיש ביושב צד חומרה! ומשיבים: למדים זאת מיושב תלמיד חכם, כי תלמיד חכם שבא להעיד — מותר להושיב אותו.12ומקשים: על כל פנים יש ביושב חומרה, מה לשם יושב לעיקר דינו שכן באופן עקרוני יושב פסול לעדות! ומשיבים: שם יושב לא פריך אינו מקשה, כי אפשר להקשות מדין מסויים, אבל לא ממושג כללי שיש בו יוצאים מן הכלל. ואם תמצא לומר פריך ואם שבכל זאת מקשה משם יושב, אתיא בא, נלמד הדבר מיושב ומחדא מהנך ומאחד מאלה, בעל מום, טמא או אונן.13ושואלים: ויושב שכשר בבמה מנלן מנין לנו? שהרי ניתן להקשות אותה קושיה שהקשינו לעיל: מה לצד השווה ביניהם שכן לא הותרו בבמה! ומשיבים, אמר קרא הכתוב: "לעמד לפני ה' לשרתו" דברים י, ח, ללמד כי חובה זו לעמוד בזמן השירות הריהי דווקא "לפני ה'"כלומר, במקדש, שהוא מקום שכינה, ולא לפני במה, שאינה אלא מקום עבודה.14א שנינו במשנה שאונן פסול לעבודה. ושואלים: מנלן מנין לנו? דכתיב שנאמר בכהן גדול שמתו הוריו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" ויקרא כא, יב, כלומר, ואינו מחלל בכך את עבודתו. ומכאן נלמד: הא אבל אחר כהן הדיוט שלא יצא ועבד — חילל.15רבי אלעזר אמר: מהכא מכאן אפשר ללמוד, שכשסבור היה משה ששעיר חטאת נפסל ונשרף משום שבני אהרן הקריבוהו כשהיו אוננים על אחיהם, ענה לו אהרן: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם"? ויקרא י, יט, כלומר: וכי בני שהם כהנים הדיוטים הקריבו? אני הקרבתי, מכלל הדברים אתה לומד דאי אינהו אקריב שפיר אישתרוף שאם הם היו מקריבים יפה היה נשרף הקרבן, ומשמע שכהן הדיוט ששימש באנינות פוסל את הקרבן.16ושואלים: ורבי אלעזר מאי טעמא מה טעם לא אמר מהפסוק שהובא תחילה "ומן המקדש לא יצא"? ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך: מי כתיב האם נאמר במפורש שם הא הרי אחר שלא יצא חילל? ואין מסקנה זו מחוייבת מן הכתוב.17ושואלים: ואידך והאחר שלמד מאותו פסוק, מאי טעמא מה הטעם לא אמר מ"הן הקריבו" כר' אלעזר? ומשיבים: לדעתו אין לפרש כך את הפסוק, משום שהוא קסבר סבור שחטאת זו לא מפני אנינות נשרפה, אלא מפני טומאה שאירעה בה נשרפה.18דבי מבית מדרשו של ר' ישמעאל תנא שנה: אתיא בא הדבר ונלמד פסולו של אונן בקל וחומר מבעל מום, ובדרך זו: ומה19בעל מום שאוכל בקדשים — אם עבד חילל, אונן שאין אוכל בקדשים — אינו דין שאם עבד חילל?20ודוחים: מה לבעל מום שכן עשה בו קריבין כמקריבין, שאף קרבן שהוא בעל מום פסול, ואין דין זה שייך באונן!21ואומרים: זר יוכיח, שלא עשה בו קריבין כמקריבין, והוא מחלל עבודה. ודוחים: מה לזר שפסולו גדול יותר, שכן אין לו תקנה שאינו יכול אף פעם להפוך לכהן הראוי לעבודה. מה שאין כן באונן, שלאחר יום פטירת קרובו הוא מותר!22ומשיבים: בעל מום יוכיח, שיש לו תקנה, אם היה זה מום עובר, ובכל זאת מחלל! וחזר הדין בין בעל מום ובין זר, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן מוזהרין שלא לעבוד ואם עבדו חיללו, אף אני אביא אונן שמוזהר ואם עבד חילל.23ושואלים: היכן מוזהר האונן שלא לעבוד? אילימא אם תאמר שלמדים דבר זה ממה שנאמר בכהן גדול כשהוא אונן "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוהיו" ויקרא כא יב, ומכאן נדייק שכהן הדיוט מחלל ראה בעמוד הקודם, אם כן אין צורך בקל וחומר, לשון חילול בגופיה כתיב ביה בכתוב זה עצמו כתוב בו! אלא הוא למד מ"הן הקריבו" ויקרא י, יט, כמבואר בעמוד הקודם, שבפסוק זה טוען אהרן: וכי הם הקריבו, וקסבר וסבור הוא שאותה חטאת מפני אנינות נשרפה.24ומקשים: אם מן הצד השווה שבבעל מום ובזר אתה למד, איכא למפרך יש להקשות: מה להצד השוה שבהן, בבעל מום ובזר, שכן לא הותרה מכללו ששניהם אסורים בכל מקרה. מה שאין כן באונן שהותר מכללו, שהרי מותר בכהן גדול!25ומשיבים: טמא יוכיח שגם הוא מותר מכללו בקרבנות ציבור הבאים בטומאה, ולמרות זאת הוא מחלל.26ודוחים: מה לטמא שכן מטמא אחרים, ושמא מפני חומרה זו שבו אף מחלל עבודה! ומשיבים: הנך אלה, בעל מום וזר יוכיחו שאינם פוסלים אחרים. וחזר הדין בין שלושתם, בעל מום, זר וטמא. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין שלא לעבוד ומחללים העבודה — ואף אונן שמוזהר מחלל עבודה.27ושואלים, ולפרוך ושיקשה כך: מה להצד השוה שבהן בבעל מום, זר וטמא, שכן לא הותרו מכללן אצל כהן גדול בקרבן יחיד, מה שאין כן באנינות, שכהן גדול עובד כשהוא אונן אף בקרבן יחיד! ומשיבים: שם דין הטומאה מיהא אישתראי על כל פנים הותר מכללו בקרבן ציבור, ואין איפוא מקום לפרוך את הלימוד מצד זה.28רב משרשיא אמר: הלכה זו שאונן מחלל עבודתו אתיא באה, נלמדת בקל וחומר מיושב: ומה יושב שאוכל בקדשים — אם עבד בישיבה חילל, אונן שאינו אוכל — אינו דין שאם עבד חילל?29ודוחים: מה ליושב שכן פסול לעדות! ומשיבים: למדים זאת מיושב תלמיד חכם, שיכול להעיד בישיבה.30ומקשים: מה לשם לעיקר דין יושב שכן פסול לעדות! ואומרים: שם יושב לא פריך אינו מקשה כאשר יש מקרה מסויים שהוא כשר. ואם תימצי תרצה לומר שבכל זאת פריך מקשה ממנו, אתיא באה, נלמדת ההלכה מיושב ומחדא מהנך ומאחת מאלה בעל מום, זר, טמא, בדרך "מה הצד".31א שנינו במשנה שאונן שקיבל את הדם — פסול הקרבן. אמר רבא: לא שנו שהקרבן פסול אלא בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור — מרצה הקרבן, עולה לרצון, וכיצד למדים זאת? קל וחומר מטומאה:32מה טומאה שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, שאין קרבן יחיד קרב בטומאה — הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, שקרבן ציבור מוקרב בשעת הצורך על ידי כהן טמא, אנינות שהותרה מכללה אצל כהן גדול שהוא עובד כשהוא אונן אפילו בקרבן יחיד — אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור?33מתקיף לה מקשה על כך רבא בר אהילאי: אם בדרך לימוד זו אתה הולך, יכולים גם ללמוד אחרת ולהגיע למסקנות אחרות, מוטעות. שיכול אתה להסיק כי לא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, ונאמר כך: ומה טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור — לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אנינות שלא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור — אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד?34וכן אפשר לטעון: ותותר טומאה אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, ובאופן זה: ומה אנינות שלא הותר אצל כהן הדיוט בקרבן צבור — הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור — אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד?35או נאמר קל וחומר אחר: ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר: ומה אנינות שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד — לא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור, טומאה שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד — אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן צבור?
