ביאור שטיינזלץ על זבחים קי״ג

1 ומתן דם סביב כל צידי המזבח, בקרבנות שנאמר בהם דין זה, ואין בהם לא תנופה של מנחות, ולא הגשה של מנחות לקרן המזבח קודם שיקמוץ מהן את הקומץ. ר' יהודה אומר: אין כלל מנחה בבמה. ואין בבמה קטנה כיהון, כלומר, כהונה, אלא גם זרים כשרים לעבודה, ואין בה צורך בבגדי שרת של כהונה, ולא בכלי שרת כדי לקדש בהם את הדברים העולים על המזבח, כגון מזרקי הדם. ואין צריכים לריח ניחוח, ואין צריכים מחיצה לדמים כגון חוט סיקרא שהיה במקדש, להבחין בין חלק עליון ותחתון של המזבח, ואין בהם מצות ריחוץ ידים ורגלים לפני עבודה.

2 אבל הזמן מחשבת הקרבה או אכילה חוץ לזמנו שמפגלת את הקרבן, ודין הנותר שאסור להותיר מן הקדשים, והטמא שאסור להקריב ולאכול מן הקדשים בטומאה — שוין בזה ובזה בגדולה ובקטנה.

3 א גמרא שנינו במשנתנו שאין חייבים משום הקרבת חוץ על שריפת פרה אדומה חוץ מגתה. ומבררים: מאי מה פירוש הביטוי "חוץ מגתה"? אמר ריש לקיש: חוץ מהמקום הבדוק לה מטומאה. אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא לענין טומאה, ואין צורך איפוא למקום מיוחד הבדוק מטומאה לשריפת הפרה!

4 אלא אמר ר' יוחנן: כוונת המשנה בביטוי "חוץ מגתה" היא כגון ששחטה הכהן את הפרה האדומה לפנים מן חומת ירושלים, ולא מחוץ לחומת ירושלים, כפי שנאמר: "והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה" במדבר יט, ג.

5 ושואלים: ומדוע להעמיד במקרה כזה? ולוקמה ושיעמיד ר' יוחנן אותה את לשון זו של משנתנו כגון ששחטה מחוץ לחומה, אבל שלא כנגד הפתח של ההיכל במקדש, שהרי אמר רב אדא בר אהבה: שחטה שלא כנגד הפתח — פסולה, שנאמר בתורה בדין הפרה האדומה: "והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו... והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה" במדבר יט, ג-ד.

6 והכתוב מזכיר יחד את שחיטת הפרה והזאת דמה, להקישן זו לזו: מה הזאתה צריכה להיות כנגד הפתח כנאמר במפורש בכתוב, אף שחיטתה צריכה להיות כנגד הפתח! וכי תימא ואם תאמר שר' יוחנן לא מקיש היקש זה — והא אתמר והרי נאמר שנחלקו אמוראים בדין הפרה האדומה ששחטה הכהן שלא כנגד הפתח — ר' יוחנן אומר: פסולה, וטעמו הוא משום היקש זה של "ושחט... והזה". ריש לקיש אמר: כשרה, משום שנאמר: "והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו", ומשמע — בכל מקום מחוץ למחנה.

7 ואיתמר נמי ונאמר גם כן שנחלקו אמוראים בדין הפרה האדומה ששרפה הכהן שלא כנגד הפתח, ואף בזאת ר' יוחנן אמר: פסולה, ואילו ר' אושעיא אמר: כשרה. וטעמו של כל אחד: ר' יוחנן אמר פסולה, משום ההיקש הנוסף שבפרשה זו, שכן נאמר: "ושרף את הפרה" במדבר יט, ה, ובפסוק שקדם לו נאמר: "והזה אל נכח פני אהל מועד", ללמד שכשם שהזאה צריכה להיות כנגד הפתח, אף השריפה צריכה להיות כנגד הפתח.

8 ואילו ר' אושעיא אמר שפרה ששרפה שלא כנגד הפתח כשרה, שכן נאמר בשריפת הפרה: "ושרף את הפרה לעיניו וכו' על פרשה ישרף" במדבר יט, ה, והרי זה בא ללמד שבמקום שבו פורשת "פרשה" הפרה למיתה, כלומר, במקום בו יוצאת נפשה שם תהא שריפתה. וכשם שאין מקום מוגדר ליציאת נפשה כך גם אין מקום מוגדר לשריפתה. הרי שר' יוחנן סבור כי מדין תורה צריכה גם השחיטה להיות דווקא נגד הפתח, ומדוע לא העמיד את משנתנו בשחיטת הפרה שלא כנגד הפתח?

9 אמרי אומרים כתירוץ לזה: בדרך לא מיבעיא נצרכה קאמר אומר ר' יוחנן, ובאופן זה: לא מיבעיא נצרכה לומר שאם שחטה חוץ לחומה שלא כנגד פתח ההיכל, שהיא פסולה, דרחוקי רחקה שהרי ריחק אותה ממקום המקדש, ומשום כך לא יהא חייב משום שחיטת חוץ. אלא אפילו אם שחטה לפנים מן החומה, דקרובי קרבה שקירב אותה אל המקדש, ואימא תתכשר ויכול אתה לומר שתהיה כשרה, קא משמע לן משמיע לנו תוך כדי פירושו למשנה, שאין שחיטת הפרה כשירה אלא כשעשאה בחוץ.

10 ב ודנים במחלוקת שהובאה קודם לכן. אמר מר החכם, אמר לו ר' יוחנן לריש לקיש: והלא כל ארץ ישראל בדוקה היא, ולא נשנתה בברייתא תשובתו של ריש לקיש על שאלה זו. ומבררים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עיקרון, הם חלוקים? מר סבר חכם זה, ריש לקיש, סבור: ירד מבול לארץ ישראל, ומתו בה היושבים בה, ולכן יש צורך לבדוק במקום שריפת הפרה אם אין מתחתיו טומאה. ומר סבר וחכם זה, ר' יוחנן, סבור: לא ירד המבול בארץ ישראל, ולכן אין צורך לחפש אחר שרידי המתים.

11 אמר רב נחמן בר יצחק: ושניהם, ר' יוחנן וריש לקיש, מקרא אחד דרשו. שנאמר בנבואת יחזקאל אודות ארץ ישראל: "בן אדם אמר לה את ארץ לא מטהרה היא לא גשמה ביום זעם" יחזקאל כב, כד, ונחלקו בדרך קריאתו של מקרא זה,

12 ר' יוחנן סבר סבור כי אתמוהי מתמה קרא תמיהה היא שתמה הכתוב: ארץ ישראל, מי האם לא מטוהרה את מטומאת מתים בך? כלום ירדו עליך גשמים של מבול ביום זעם?! וריש לקיש סבר: דרך קריאתו של מקרא זה היא כפשטיה כפשוטו, כאמירה פשוטה, שלא בתמיהה: ארץ לא מטוהרה את, מי האם לא ירדו עליך גשמים ביום זעם?! ולכן נשארו בך כל מתי המבול, המטמאים אותך.

13 איתיביה הקשה לו ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו בדין הפרה האדומה: חצירות היו בירושלים, בנויות על הסלע, ותחתיהן חלול היה חלל, מפני חשש קבר התהום שמא יש קבר בעומק האדמה, ואם יש שם חלל הריהו חוצץ בפני הטומאה. והיו מביאין נשים מעוברות ויולדות שם את בניהם, ונמצאו איפוא הילדים גדלים בלא חשש טומאה. ומגדלות שם את בניהם כדי שיהיו ראויים להשתתף בעשיית הפרה האדומה.

14 וכיון שהילדים הגיעו לגיל ראוי, היו מביאין לאותן חצרות שוורים, ועל גביהן של השוורים הללו היו דלתות, והתינוקות הללו היו יושבין עליהן, כדי שיפסיקו הדלתות בינם לבין טומאה המצויה בתהום, וכוסות של אבן, שאינן מקבלות טומאה, בידן. וירדו כשהם רכובים על השוורים הללו אל מעין השילוח שבירושלים, ומלאו מים מן המעין, וחזרו וישבו במקומן על גבי השוורים, והלכו להר הבית, שם היו נותנים מאפר הפרה לתוך המים שבכוסות האבן הללו. משמע מסדר זה של עשיית הפרה שאנו חוששים לטומאה בארץ ישראל!

15 אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע, כך יכול ר' יוחנן להשיב: מעלה חומרה מיוחדת עשו חכמים במעשיה של פרה אדומה, ואולם אין זה מלמד שבאופן כללי יש לחשוש לטומאה בארץ ישראל משום מתי המבול.

16 ומן הצד האחר, איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: פעם אחד מצאו עצמות מת בלשכת דיר העצים ובקשו חכמים לגזור טומאה על ירושלים לטמא את המהלך בה, שאם במקום זה נמצא מת, יש לחשוש שאף בשאר מקומות נמצאים מתים. עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו בשל חשש זה? הראו לי איה הם מתי מבול, איה הם כל מתי נבוכדנצר שהרג?

17 ויש לדייק בדברי ר' יהושע: מדקאמר הכי ממה שהוא אומר כך, לאו למימרא דלא הוו האם אין זה בא לומר שלא היו מתי מבול בירושלים? ומכאן שלא ירד שם המבול! ומשיב ריש לקיש על שאלת ר' יוחנן: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שלא היו כלל מתי מבול בארץ ישראל, האם בהרוגי נבוכדנצר שהזכיר ר' יהושע הכי נמי כך גם כן תאמר שלא הוו היו? והרי ברור שרבים היו המתים שהרג נבוכדנצר בירושלים! אלא הוו ופנינהו היו ופינו אותם. הכא נמי הוו ופנינהו כאן, בענין מתי מבול, גם כן נאמר שהיו ופינו אותם. מקשה עליו ר' יוחנן: ואי אפנו ואם הם כבר פונו מדוע יש לחשוש לטומאה, כפי שאתה חושש בענין מקומה של פרה אדומה?

18 הא איפני הרי כבר פונו! ומשיב ריש לקיש: ברייתא זו הרי עוסקת בירושלים, ויש לומר שנהי דאיפני אם אמנם פונו עצמות מתי מבול ונבוכדנצר מירושלים, מכולה מכל ארץ ישראל לא איפני פונו, ולכן מחוץ לירושלים רק מקום בדוק כשר לשחיטת הפרה.

19 איכא דאמרי יש שאומרים להיפך את מהלך הדברים הללו, שמברייתא זו איתיביה הקשה לו ריש לקיש לר' יוחנן הסבור שהמבול לא הגיע לארץ ישראל: הרי כך אמר ר' יהושע: "איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנאצר?" ולכאורה מאי לאו מדהני הוו האם אין להבין מכאן כי מכיון שאלה, מתי נבוכדנצר, היו בארץ, הני נמי הוו אלה, מתי מבול, גם כן היו בארץ? ודחה ר' יוחנן את הראייה הזו: מידי איריא כלום הדברים שייכים? הא כדאיתיה והא כדאיתיה זה כמו שישנו וזה כמו שישנו, מתי נבוכדנצר אמנם היו בארץ ישראל, ואולם מתי מבול לא היו בה, משום שהמבול לא היה בה.

20 ועוד איתיביה הקשה לו ריש לקיש לר' יוחנן: נאמר במבול "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו" בראשית ז, כב. ומעתה, בשלמא לדידי דאמינא נניח לשיטתי, שאני אומר שירד מבול לארץ ישראל, משום הכי כך מתו כל בעלי החיים שעל פני האדמה "בחרבה", ואף אלו שבארץ ישראל, אלא לדידך לשיטתך שלא ירד בארץ ישראל מבול, אמאי מדוע מתו בעלי החיים שבארץ ישראל? והשיב ר' יוחנן: משום הבלא חום שהתלווה למי המבול, ואותו חום היה אף בארץ ישראל.

21 ומעירים: והוא כדברי רב חסדא, שאמר רב חסדא: ברותחין בחום שיש במעשי עריות קלקלו בני דור המבול, וברותחין נידונו שמי המבול רותחים היו. דכתיב הכא שכן נאמר כאן בתום המבול: "ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים" בראשית ח, א, וכתיב התם ונאמר שם במגילת אסתר לאחר תליית המן: "וחמת המלך שככה" אסתר ז, י, הרי ששכיכה באה לאחר חום, ואף במבול היה חום ששכך.

22 איכא דאמרי יש שאומרים את מהלך הדברים הזה באופן הפוך, שמפסוק אחר איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש, וכך הקשה: נאמר "מכל אשר בחרבה מתו" בראשית ז, כב. בשלמא לדידי דאמינא נניח לשיטתי, שאני אומר שלא ירד מבול לארץ ישראל — משום הכי הוי כך היה מקום של חרבה אף בזמן המבול ומתו בעלי החיים שבו מחמת החום. אלא לדידך לשיטתך, שירד מבול בארץ ישראל, מאי מה פירוש "חרבה" האמור בתיאור המבול? והרי לא היה אז כל מקום יבש בעולם! והשיב ריש לקיש: הכוונה לחרבה ליבשה שהיתה מעיקרא מתחילה, לפני בוא המבול שמתו כל בעלי החיים שהיו בה.

23 ואמאי קרי ליה ומדוע קורא לה הכתוב בתוך תיאור המבול "חרבה"? להשמיענו כדברי רב חסדא, שכך אמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר: "מכל אשר בחרבה מתו", כלומר, אלו שהיו מתחילה ביבשה, ולא דגים שבים.

24 וממשיכים לדון במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אם ירד המבול בארץ ישראל, ושואלים: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר, ר' יוחנן שלא ירד מבול לארץ ישראל, היינו דקם רימא התם זהו ההסבר לכך שעמד הראם שם בארץ ישראל בזמן המבול, וכך נשאר בחיים. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר, ריש לקיש שירד מבול אף בארץ ישראל, רימא היכא קם הראם היכן עמד, שהרי ברור שהראם במידותיו הגדולות כמבואר להלן לא יכול היה להיכנס לתיבת נח! ומביאים בתשובה לכך מה שאמר ר' ינאי: הוא אכן נכנס לתיבה, ואולם לא היה זה ראם גדול במלוא קומתו, אלא גוריות גורים של ראמים הכניסו בתיבה, וכך נשתמרו הראמים לאחר המבול.

25 ומקשים על כך: והאמר והרי אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי אורזילא דרימא בת יומא אני ראיתי גור ראם בן יומו והוי והיה גודלו כהר תבור שבארץ ישראל. והר תבור כמה הויא הוא גודלו? ארבעין פרסי ארבעים פרסה, משכא דצואריה תלתא פרסי אורך צווארו של אותו גור ראמים היה שלוש פרסות, מרבעתא דרישא פרסא ופלגא מקום מרבץ ראשו, צווארו, היה גודלו פרסה וחצי, רמא כבא וסכר ירדנא הטיל אותו גור ראמים גלל, וסתם את הירדן מרוב גודלו. ואם כן אף את גור הראם אי אפשר היה להכניס לתיבה בשל גודלו!

26 ומשיבים: אמר ר' יוחנן: רק את ראשו של גור הראם הכניסו לתיבה, בעוד שכל גופו היה מחוצה לה. ומקשים על כך: והאמר מר והרי אמר החכם, רבה בר בר חנה: מרבעתא דרישא פרסא ופלגא מקום מרבץ ראשו, צוארו, היה בגודל פרסה וחצי, ואם כן אף את ראשו בלבד אי אפשר היה להכניס לתיבה! אלא צריך לתקן ולומר שרק את ראש קצה חוטמו של גור הראם הכניסו לתיבה, כדי שיוכל לנשום.

27 ותמהים: ומדוע נזקק ר' יוחנן להסבר זה? והא והרי אמר ר' יוחנן שלא ירד מבול לארץ ישראל, ולשיטתו היה הראם עצמו בזמן המבול עומד בארץ ישראל! ומשיבים: אכן ר' יוחנן לא נזקק לכך, ורק לדברי ריש לקיש קאמר הוא אומר, שכך יש להסביר לשיטת ריש לקיש. ושואלים לגופו של הסבר זה: כיצד ניתן היה להשאיר את הראם כשקצה חוטמו בתוך התיבה?

28 והא קסגיא והרי היתה מהלכת התיבה על פני המים! אמר ריש לקיש: קרניו של הראם קשרו בתיבה וכך הוא נסחף עימה. ומקשים עוד על הסבר זה: והאמר והרי אמר רב חסדא: אנשי דור המבול ברותחין קלקלו וברותחין נידונו, ואם כן כיצד שרד הראם במים הרותחים?

29 ומשיבים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאי אפשר היה לשרוד במים הרותחים של המבול, התיבה עצמה היכי סגיא כיצד היתה מהלכת? והרי היתה מצופה בזפת שנמסה במים רותחים! ועוד, עוג מלך הבשן, שלפי המסורת היה מאנשי דור המבול, ושרד בחיים, היכא קאי איך עמד, שרד בתוך המים הרותחים? אלא בודאי יש לומר שנס נעשה להם, שנצטננו המים שהיו בצידי התיבה, וכך שרדה התיבה, וגם גור הראם ועוג מלך הבשן.

30 וחוזרים לעיקר הדברים ושואלים: ולשיטת ר' שמעון בן לקיש, שירד מבול בארץ ישראל, ולכן יש לחשוש בה לטומאה של אנשי המבול, נהי נמי אם גם כן שירד מבול לארץ ישראל, והא והרי גם לשיטתו לא פש נשאר דבר מן המתים שם! שכך אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה של בבל "מצולה"? שכל מתי מבול שבכל העולם נצתללו צללו שם. ור' יוחנן אמר: למה נקרא שמה של בבל "שנער"? שכל מתי מבול ננערו שם. הרי שריש לקיש עצמו אמר שכל המתים במבול, ואף אלו שבארץ ישראל, שקעו בבבל! ומשיבים: מכל מקום, אי אפשר שלא אידבקו נדבקו מקצת ממתי המבול שבארץ ישראל בטיט שהיה אז, ונשארו בה.

31 כיון שהוזכרו הסברים בענין שמותיה של בבל, מוסיפים עוד, אמר ר' אבהו: למה נקרא שמה "שנער"? שמנערת עשיריה, שאינם עומדים בעשירותם. ושואלים על כך: והא קחזינן דהוו והרי אנו רואים שיש שם עשירים העומדים בעשירותם! ומשיבים: תלתא דרי לא משכי שלושה דורות אינם נמשכים בעושרם.

32 ועוד בענין בבל, שהגיעו לשם כל מתי המבול, אמר ר' אמי: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו, שיש שם הרבה מעפר המתים. תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: כל האוכל מעפרה של בבל, כאילו אוכל בשר אבותיו. ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים, שהרי אף הם מתו במבול, ונבלעו באדמת בבל.

33 א שנינו במשנתנו שאם הקריב בחוץ שעיר המשתלח של יום הכיפורים, הריהו פטור מהקרבת חוץ, משום שנאמר בענין זה: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" ויקרא יז, ד, ושעיר המשתלח אינו ראוי ומיועד לבוא אל פתח אהל מועד.

34 ורמינהי ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא על המשך הכתוב: "להקריב קרבן לה'" שדרשו חכמים, כי המלה "קרבן" באה למעט שוחט חולין בפנים, שאינו חייב על כך. ועל כך שואלים: או שמא מן המלה "קרבן" שומע אני שדין שחיטת חוץ אמור אפילו בקדשי בדק הבית שהוקדשו לצורך המקדש, ולא לשם הקרבה על המזבח, שהרי גם הם נקראו "קרבן", שכך נאמר בשלל מלחמת מדין: "ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו" במדבר לא, נ והם בודאי אינם קדשי מזבח!

35 תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא הביאו" ויקרא יז, ד ללמדנו שדין זה נוהג דווקא במי שראוי לבא בפתח אהל מועד, שעומד להקרבה. יצאו מכלל דין זה קדשי בדק הבית שאינן ראוין להקרבה.

36 וממשיכים לדון, אוציא מכלל דין שחיטת חוץ את אלו את קדשי בדק הבית, שאינן ראוין לבוא בפתח אהל מועד, ולא אוציא את שעיר המשתלח, שהרי הוא ראוי לבא אל פתח אהל מועד! תלמוד לומר: "להקריב קרבן לה'" להוציא שעיר המשתלח, שאין חייבים על שחיטתו בחוץ מפני שאינו מיוחד להקרבה לה', שהרי משלחים אותו לעזאזל. הרי שלפי ברייתא זו שעיר המשתלח ראוי לבוא אל פתח אהל מועד!

37 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: כאן ששנינו בברייתא שהוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, הרי זה קודם הגרלה, שהרי מכניסים את שני שעירי יום הכיפורים לעזרה, והכהן עושה הגרלה איזה קרב לה' ואיזה לעזאזל. ואילו כאן במשנתנו, ששנינו שאין הוא ראוי לבוא אל פתח אהל מועד, הרי זה לאחר הגרלה, שמעתה שוב אינו ראוי למקדש. ושואלים על כך: אחר הגרלה נמי גם כן עדיין ראוי לפנים הוא, שהרי האיכא ישנה מצות וידוי, שהכהן הגדול מתוודה עליו בעזרה!

38 אלא אמר רב מני, לא קשיא אין זו הסתירה שבין המשנה לברייתא קשה, שכך יש להסביר: כאן בברייתא ששנינו בה ששעיר המשתלח ראוי לפתח אהל מועד, הרי זה קודם וידוי שעדיין הוא ראוי להיות בפנים, כאן במשנתנו ששנינו בה שאין הוא ראוי לפתח אהל מועד, הרי זה לאחר וידוי, שמעתה שוב אין הוא ראוי להיות בפנים.

39 ב שנינו במשנתנו שהמקריב בחוץ בעל חיים הרובע והנרבע או שאר קדשים פסולים, כגון המוקצה והנעבד ועוד, הריהו פטור על כך, משום שנאמר בדין שחיטת חוץ: "...לא הביאו להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'" ויקרא יז, ד — שכל שאינו ראוי להקרבה במשכן ה' משום פסולו, אין חייבים על הקרבתו בחוץ.

40 ושואלים: ולמה הוצרכנו ללימוד מכתוב זה? והא נמי וזה גם כן, בדומה לפרה אדומה ושעיר המשתלח שנשנה דינם בראשית משנתנו, תיפוק ליה תצא לו הלכה זו מהאמור בתחילת אותו פסוק "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", שכל שאינו מיועד לבוא לפתח אהל מועד אין חייבים על הקרבתו בחוץ. אלו גם כן אינם ראויים לבוא פתח אהל מועד!