ביאור שטיינזלץ על זבחים ס״ה

1 חטאת העוף שמלקו במחשבת שלא לשמה ומיצה הדם במחשבה חוץ לזמנו, או שמלק חוץ לזמנו ומיצה דמו שלא לשמה, או שמלק ומיצה הדם שלא לשמה — זהו שלא קרב המתיר כמצותו.

2 מלק או מיצה את הדם על מנת לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ — פסול ואין בו כרת.

3 אמר ר' יהודה, זה הכלל: אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום — פיגול וחייבין עליו כרת, ואם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן — פסול ואין בו כרת; וחכמים אומרים: זה וזה פסול ואין בו כרת.

4 לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

5 א גמרא תנו רבנן שנו חכמים על האמור בעולת העוף: "והקריבו הכהן אל המזבח ומלק את ראשו והקטיר המזבחה" ויקרא א, טו, "והקריבו" מה תלמוד לומר? מדוע לא נאמר "והקריב"?

6 לפי שנאמר בפסוק הקודם: "ואם מן העוף קרבנו וכו' והקריב מן התרים או מן בני היונה" ויקרא א, יד, יכול המתנדב עוף לא יפחות משני פרידין שני עופות? תלמוד לומר "והקריבו" בלשון יחיד, לומר: אפילו פרידה אחת יביא אל המזבח.

7 וממשיכים בדרשת הכתוב מה תלמוד לומר "הכהן" ויקרא א, טו? לקבוע לו כהן, שרק כהן הוא שעושה את המליקה, ולא זר. ומסבירים: שיכול היית לומר והלא דין קל וחומר הוא לומר אחרת: ומה עולת בן צאן שקבע לו צפון לשחיטתו ויקרא א, יא לא קבע לו כהן, ואף זר כשר לשחוט ראה לעיל זבחים לב,א, עוף שלא קבע לו צפון אינו דין שלא יקבע לו כהן? תלמוד לומר "אל הכהן" לקבוע לו כהן.

8 לפי זה, יכול ימלקנו בסכין? ולכאורה, לפי מה שאמרנו, דין קל וחומר הוא: ומה אם שחיטה שלא קבע לה כהן קבע לה כלי שתישחט בסכין ראה להלן זבחים צז,ב, מליקה שקבע לה כהן אינו דין שיקבע לה כלי?

9 תלמוד לומר: "כהן ומלק", שהכהן מולק בידו ולא בכלי. והוא כפי מה שאמר ר' עקיבא באופן אחר: וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי אצל המזבח, שנאמר "והקריבו הכהן אל המזבח"? אלא מה תלמוד לומר "כהן"? שתהא מליקה בעצמו של כהן, ולא בסכין.

10 וממשיכים בדרשת הכתוב: יכול ימלקנה בין מלמעלה בחציו העליון של המזבח בין מלמטה? תלמוד לומר: "ומלק... והקטיר המזבחה" ראה להלן צז, טו, להקישם זה לזה, מה הקטרה נעשית על האש בראש המזבח, אף מליקה בראש המזבח.

11 "ומלק" — ממול עורף, כלומר, מאחור, בצד הרואה את העורף. אתה אומר: ממול עורף, או אינו אלא מן הצואר? ודין הוא: נאמר כאן, בעולה: "ומלק", ונאמר להלן, בחטאת העוף: "ומלק את ראשו ממול עורפו ולא יבדיל" ויקרא ה, ח, מה להלן ממול עורף, אף כאן ממול עורף.

12 ויש לשאול: אי אם אתה למד מחטאת, אמור גם כך: מה להלן, בחטאת, מולק ואינו מבדיל את הראש מן הגוף, כפי שנאמר שם, אף כאן מולק ואינו מבדיל! תלמוד לומר בעולה: "ומלק והקטיר" ויקרא א, טו, מה הקטרה — הראש לעצמו והגוף לעצמו, אף מליקה — הראש לעצמו והגוף לעצמו.

13 ומנין שהקטרת הראש בעצמו והגוף בעצמו? שנאמר לגבי הגוף: "ושסע אותו בכנפיו... והקטיר אותו הכהן המזבחה" ויקרא א, יז — הרי הקטרת הגוף אמורה, הא מה אני מקיים מה שנאמר מתחילה "והקטיר המזבחה" ויקרא א, טו — בהקטרת הראש הכתוב מדבר. וממשיכה הברייתא בדרשת הפסוק.

14 מה שנאמר בעולת העוף: "ונמצה דמו" ויקרא א, טו, כוונתו שצריך למצות את כל הדם שבעוף כולו. "אל קיר המזבח" ויקרא א, טו — ולא על קיר הכבש ולא על קיר ההיכל. ואיזה קיר זה? זה קיר העליון בחציו העליון של המזבח, למעלה מחוט הסיקרא.

15 ויש לשאול: או אינו אלא קיר התחתון? ולכאורה דין הוא: מה קרבן בהמה שהזאת דם חטאתה למעלה — הזאת דם עולתה למטה, עוף שחטאתו למטה — אינו דין שעולתו למטה?

16 תלמוד לומר: "ומלק את ראשו והקטיר... ונמצה דמו" ויקרא א, טו, וכי תעלה על דעתך לאחר שהקטיר חוזר וממצה? והרי אין מקטירים דבר על המזבח קודם הזאת הדם! אלא לומר לך: מה הקטרה בראש המזבח, אף מיצוי בראש המזבח כלומר, בקיר הסמוך לראש המזבח. הא הרי כיצד? היה עולה בכבש ופונה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל, וממצה מדמה על קיר המזבח שלידו, כשהוא עומד על הסובב. ומכל מקום אם עשאה למטה מרגליו כלומר, למטה מן הסובב עליו הוא עומד, אפילו במרחק אמה מתחתיו — כשירה.

17 ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב אומרים: כל עצמה של עולת העוף, ובכלל זה המיצוי, אין נעשית אלא בראש המזבח. ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם? מה יסוד מחלוקתם? הרי לשתי הדעות צריך שיעשה המיצוי כמו ההקטרה, בראש המזבח!

18 אביי ורבא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מחלוקת האם עושה מערכה על גבי סובב איכא בינייהו יש ביניהם, שלדעת תנא קמא אפשר בשעת הדחק לעשות מערכה על הסובב, ולשיטתו מיצוי הדם באמה שמתחת לסובב סמוך למקום ההקטרה. ואילו ר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב סבורים שמערכה היא רק על ראש המזבח, ולכן המליקה והמיצוי חייבים להיות סמוך לשם.

19 ב שנינו במשנה: בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני המעיים היוצאים עמה והשליכם לבית הדשן. תנו רבנן שנו חכמים מה שנאמר בעולת העוף: "והסיר את מראתו בנצתה" ויקרא א, טז, "מוראתו" — זו זפק.

20 יכול יקדיר יחתוך את העור בסכין ויטלנו את הזפק מתחתיו? תלמוד לומר "בנצתה", נוטל את הנוצה כלומר, גם את העור והנוצה שעליו עמה. אבא יוסי בן חנן אומר: נוטלה ונוטל גם את קורקבנה עמה.

21 החכם דבי של בית מדרשו של ר' ישמעאל תנא שנה: "בנצתה" — בנוצה שלה, ולא יותר מזה. ולכן קודרה חותך אותה בסכין מבחוץ סביב מקום הזפק כמין ארובה, ואת מה שקדר הוא מוליך אל מקום הדשן.

22 א שנינו במשנה כי לאחר הסרת המוראה ומה שעמה מגוף העולה, שיסע את הגוף ולא הבדיל. ועל הכתוב בענין זה, תנו רבנן שנו חכמים: משמעות "ושסע" שנאמר במקרא ויקרא א, יז — אין שיסע אלא ביד, וכן הוא אומר: "וישסעהו כשסע הגדי ומאומה אין בידו" שופטים יד, ו.

23 ב שנינו במשנה: לא הסיר את המוראה וכו' הבדיל בחטאת — פסולה. ומעירים: מתניתין משנתנו לפיה אין מבדילים בחטאת, שלא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון. דתניא ששנויה ברייתא, אמר ר' אלעזר בר' שמעון: שמעתי שמבדילין בחטאת העוף.

24 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם? כלומר, במה תלויה מחלוקתם? אמר רב חסדא: מיצוי דם חטאת העוף על קיר המזבח לאחר הזאת הדם, האם הוא מעכב איכא בינייהו יש ביניהם, התנא קמא הראשון, של משנתנו סבר: מיצוי חטאת העוף מעכב, וכיון שלאחר שמבדיל עושה בהכרח מצוי דם, נמצא כי קעביד עושה מעשה עולה בחטאת העוף, הבדלה ומיצוי, ודבר זה פוסל את החטאת, כפי ששנינו בפרק הבא סו,א.

25 ור' אלעזר בר' שמעון סבר: מיצוי חטאת העוף לא מעכב, וגם אם יבדיל יכול הוא שלא למצות את דמה, ולא יהא זה כמעשה עולה, ולפיכך, הבדלה זו שהוא עושה מחתך בשר בעלמא בלבד הוא, ואינה נפסלת.

26 רבא אמר: גם אם שניהם סבורים כי מיצוי חטאת העוף מעכב, דין שהייה בסימן שני בעולת העוף האם הוא מעכב פוסל איכא בינייהו יש ביניהם, אם שהה במליקה בין סימן ראשון לשני, כפי שמליקת החטאת נעשית כמבואר להלן, שכשחותך את הסימן הראשון חותך עמו את רוב הבשר שבצואר העוף, ויש בכך שהייה, התנא קמא סבר הראשון סבור: שהייה בסימן שני בעולת העוף לא מעכב לא פוסל, ואם כן, כאשר מבדיל בחטאת העוף, אף על גב דשהייה אף על פי ששוהה בו בסימן השני — קא עביד הריהו עושה מעשה עולה בחטאת, ופסולה.

27 ור' אלעזר בר' שמעון סבר: השיהוי מעכב ופוסל בעולת העוף. וכיון שכשמולק את החטאת בהכרח שהייה שהה בו בסימן השני — אין זה מעשה עולה, וכשהוא חותכו — מחתך בשר בעלמא בלבד הוא.

28 אביי אמר: כולם מודים ששהייה פוסלת בעולה, ואולם נחלקו האם בהכרח יש שהייה בחטאת. ובשאלה האם רוב בשר מעכב איכא בינייהו יש ביניהם מחלוקת כלומר, מה יהא הדין אם לא חתך את רוב בשר הצואר לאחר חיתוך הסימן הראשון, כפי שצריך לעשות בחטאת. לדעת תנא קמא אין זה מעכב, ואם לאחר הסימן הראשון אינו שוהה בחיתוך רוב הבשר, וחותך מיד את הסימן השני — נמצא שהוא עושה מעשה עולה, ופוסל. ולדעת ר' אלעזר בר' שמעון דין זה מעכב, וכיון שאי אפשר בלא שהייה בחטאת נמצא שגם אם הוא מבדיל אינו עושה בה מעשה עולה.

29 ומעירים: ורבא ואביי נחלקו בפלוגתא ובמחלוקת של ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק, חד אחד מהם אמר: שהייה בסימן שני בעולת העוף מעכב איכא בינייהו יש ביניהם בין התנא של משנתנו לבין ר' אלעזר בר' שמעון, וחד ואחד מהם אמר: רוב בשר מעכב איכא בינייהו יש ביניהם.

30 ושואלים: כיון שנחלקו אם רוב בשר מעכב, מכלל הדברים משמע דבעינן שצריכים אנו לדעת הכל שיחתוך רוב בשר בתחילה לכתחילה? ומשיבים: אין כן, והתניא וכן שנויה ברייתא: כיצד מולקין חטאת העוף? כשהוא מולק בצפורנו מצד העורף חותך חוט שדרה ומפרקת עמוד השדרה בלא רוב בשר עד שמגיע לוושט או לקנה, הגיע לוושט או לקנה, חותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו, ובעולה — חותך שנים שני סימנים או רוב שנים. עד כאן נסוב הדיון לפי ההבנה, שלדעת ר' אלעזר בר' שמעון, אף שלכתחילה אין להבדיל בחטאת, מכל מקום כשר הדבר בדיעבד.

31 ומסופר, אמרוה קמיה אמרו אותה מחלוקת האמוראים לפני ר' ירמיה, אמר: לא שמיע להו האם לא שמעו הא הלכה זו שאמר ר' שמעון בן אליקים משום בשם ר' אלעזר בן פדת משום ר' אלעזר בן שמוע, אומר היה ר' אלעזר בר' שמעון: שמעתי בחטאת העוף שמבדילין, שאין כלל איסור להבדיל. ומאי ומה פירוש "לא יבדיל" האמור בתורה לגבי חטאת העוף ויקרא ה, ח?