1אלא איכא למיפרך הכי ואיכא למיפרך הכי אפשר לדון כך ואפשר לדון כך, וכיון שהלימודים הללו מתחלפים וסותרים זה את זה, אם כן כל חדא וחדא תיקו בדוכתיה אחד ואחד מן הדינים יעמוד במקומו, ונשאיר את ההלכה כמות שהיא, בלי להוסיף דינים חדשים על סמך קל וחומר.2א שנינו במשנה שטבול יום כלומר, טמא שטבל מטומאתו בו ביום, ועדיין לא נטהר לגמרי עד הערב, פוסל. ושואלים: מנלן מנין לנו הלכה זו? דתניא ששנויה ברייתא, ר' סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד במקדש חילל מנין? תלמוד לומר ביחס לכהנים: "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו" ויקרא כא, ו,3אם אינו ענין לטמא ממש, דנפיק שיוצא דבר זה מהפסוק "וינזרו מקדשי בני ישראל" ויקרא כב, ב, תנהו ענין לטבול יום. ומקשים: ומדוע תתנהו ענין דווקא לזה?4אימא אמור: תנהו ענין לקורח קרחה בראשו או למשחית פאת זקן, הכתובים סמוך לפסוק "ולא יחללו"!5ומשיבים: כיוון שיש לנו לימוד אחר מפסוק זה לגבי טבול יום, שטבול יום שאם עבד שדינו במיתה מנא לן מנין לנו? דגמר שלמד בגזירה שווה "חילול" האמור כאן מ"חילול" מתרומה, שם נאמר "ומתו בו כי יחללוהו" ויקרא כב, ט, מכאן יש ללמוד כי גם לענין חילול עבודה האמור בפסוק זה דפסיל מי שפוסל בתרומה כלומר, טבול יום, הוא מחיל מחלל את העבודה, ומי דלא פסיל שאינו פוסל בתרומה לא מחיל אינו מחלל עבודה.6ב אמר רבה: למה לי דכתב רחמנא שכתבה התורה מקורות נפרדים לגבי טמא וטבול יום ומחוסר כפורים שמחללים עבודה?7ומשיב: צריכי צריכים הם, דאי כתב רחמנא שאם היתה כותבת התורה רק טמא הייתי אומר שאין ללמוד ממנו לטבול יום ומחוסר כיפורים, שכן הוא מטמא שהופך את מה שנגע בו לטמא, מה שאין כן טבול יום ומחוסר כיפורים, שאף שלא נטהרו לגמרי — אינם מטמאים, אלא רק פוסלים את התרומה בטבול יום או את הקדשים במחוסר כיפורים. ואם היתה התורה כותבת בטבול יום שהוא מחלל עבודה, מחוסר כפורים לא אתי מיניה אינו יכול לבוא להילמד ממנו שכן טבול יום חמור יותר, שהוא פסול בתרומה. ואם היתה התורה כותבת רק במחוסר כפורים — טבול יום לא אתי מיניה אינו יכול לבוא ממנו שכן מחוסר כיפורים חמור יותר, שהוא מחוסר מעשה שצריך להביא קרבן להשלמת טהרתו. מה שאין כן טבול יום, שטהרתו באה מעצמה עם שקיעת השמש.8ושואלים: מחדא לא אתי מדבר אחד מהם אי אפשר ללמוד, תיתי חדא מתרתי שתבוא, תילמד אחת משתים האחרות!9ושואלים: בהי באיזו מהם לא לכתוב רחמנא תכתוב התורה? שלא לכתוב תכתוב במחוסר כפורים ותיתי מהנך ותילמד מאלה מטמא ומטבול יום — אפשר לדחות: מה להנך לאלה שכן פסולים בתרומה, ולכן מחללים עבודה!10אלא לא לכתוב רחמנא תכתוב התורה בטבול יום ותיתי מהנך ותלמד מאלה מטמא וממחוסר כיפורים, דמאי פרכת שמה אתה מקשה? מה להנך לאלה שכן מחוסרים מעשה, שטמא צריך טבילה לטהרתו, ומחוסר כיפורים צריך קרבן לגמר טהרתו — סוף סוף למרות שמחוסרי כיפורים צריכים קרבן להשלמת טהרתם, מכל מקום קלישא לה קלושה היא טומאתן יותר מטבול יום, ואם כן אינם נחשבים מחוסרי מעשה ביחס אליו!11ומשיבים: קסבר סבור הוא רבה שמחוסר כפורים של זב ושאר מחוסרי כפרה כזב דמי נחשב לענין טומאתו, וטומאתו חמורה, איפוא, מטבול יום שאינו זקוק לכפרה.12ומעירים: ושאלה זו, האם מחוסר כפורים של זב כזב דמי נחשב תנאי מחלוקת תנאים היא, דתניא ששנויה ברייתא: פרה אדומה ששרפה אונן או מחוסר כפורים — הרי היא כשרה. יוסף הבבלי אומר: אם שרפה אונן — כשרה, מחוסר כפורים — פסולה. מאי לאו בהא קמיפלגי האם לא בזה הם חלוקים, מר סבר חכם זה, יוסף הבבלי, סבור: מחוסר כפורים של זב כזב דמי נחשב ולכן הינו כטמא לגמרי, ואינו כשר לשריפת הפרה, ומר סבר וחכם זה, התנא האחר, סבור: מחוסר כיפורים לאו כזב דמי אינו נחשב כזב, ודינו כטבול יום, שכשר בפרה?13ודוחים: לא, אפשר לומר כי בדרך כלל דכולי עלמא לדעת הכל כזב דמי נחשב, והכא בהא קמיפלגי וכאן בזה הם חלוקים, דכתיב שנאמר בהזאת מי פרה אדומה: "והזה הטהר" במדבר יט, יט, וכבר יודעים אנו מן הפסוק הקודם שמדובר באיש טהור, אלא שיש כאן הדגשה — הטהור לענין זה, מכלל שהוא טמא לענין אחר, ובכך לימד הכתוב על טבול יום שכשר בפרה.14ובפירושה של דרשה זו נחלקו, מר סבר חכם זה, התנא הראשון, סבור שהכוונה היא לטבול יום של טומאה שבכל התורה כולה שכשר לעבודת הפרה, ומר סבר וחכם זה, יוסף הבבלי, סבור: טומאה דהך פרשה של פרשה זו בלבד, כלומר, רק בטבול יום מטומאת מת, שאותה מטהרת הפרה האדומה.15הלכך על כן אונן וטבול יום של טמא שרץ, דקילי שהם קלים, אתו באים ונלמדים בקל וחומר מטבול יום של מת, אבל מחוסר כפורים של זב, דחמיר שהוא חמור יותר שדינו כזב, שכן טומאה של זב יוצאה עליו מגופו ולא באה עליו מבחוץ — לא, אי אפשר ללמוד להכשיר בו את עבודת הפרה.16א שנינו במשנה שמחוסר בגדים שעבד פסל. ושואלים: מנלן מנין לנו דבר זה? אמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן, ומטו והיו מגיעים בה בשמועה זו ומוסרים אותה משמיה משמו של ר' אלעזר בר' שמעון, שאמר קרא המקרא: "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעת והיתה להם כהנה לחקת עולם" שמות כט, ט, ללמוד מכאן בזמן שבגדיהם עליהם — כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם — אין כהונתם עליהם ופוסלים את עבודתם.17ושואלים: והא מהכא נפקא ודבר זה מכאן הוא יוצא נלמד? מהתם נפקא משם הוא יוצא, נלמד, דתניא ששנויה ברייתא: מנין לשתויי יין שאם עבד כשהוא שתוי חילל? תלמוד לומר: "יין ושכר אל תשת" וגו' ויקרא י, ט ונאמר בהמשך "ולהבדיל בין הקדש ובין החל" ויקרא י, י שדבר זה מבדיל בין עבודת קודש לבין עבודה מחוללת. וממשיכה הברייתא: מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים, מנין שגם הוא מחלל?
