ביאור שטיינזלץ על זבחים כ״א

1 והא והרי בפרה דטמויי מטמינן ליה שאנו מטמאים אותו את העוסק בה לאחר שקידש ידיו ורגליו, דתנן ששנינו במשנה: לאחר שהביאו את הפרה להר המשחה שמחוץ לירושלים, מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו מיד לאחר מכן, ואז היה שורף את הפרה, ולמה היו עושים כן? כדי להוציא מלבן של צדוקין, כלומר, לנהוג באופן פומבי נגד דעתם, שהיו אומרים שפרה אדומה דווקא במעורבי שמש היתה נעשית כלומר, באלה שטבלו ונטהרו לגמרי לאחר ששקעה השמש, ולכן היו מראים לכל שהיא נעשית במי שטבל באותו יום מטומאתו. על כל פנים, ממה שלא הוצרך קידוש נוסף לאחר מכן שמע מינה למד מכאן שלא פסלה פוסלת בה בפרה מחשבת טומאה את קידוש הידים שנעשה מתחילה!

2 ודוחים: שאני שונה פרה, הואיל שטבול יום לא פסיל פוסל בה כמו שאר קדשים, לכן גם אין טומאה פוסלת את קידוש הידים שלה. ואין ללמוד מכאן לענין קידוש של עבודת המקדש, שכל טומאה פוסלת בה. ושואלים: אי הכי אם כך, שלא מקיימים בפרה דין קידוש כמו בעבודת המקדש, למה לי שמקדש כלל בפרה? והרי ממילא אין נוהגים בה דיני הקידוש! ומשיבים: במעשה הפרה כעין עבודה בעינן צריכים אנו, שייעשה הדבר כדרך עבודה בקודש, שמקדשים ידים לפני העבודה.

3 א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור עצמו, שישכשך ידיו ורגליו בתוך הכיור? האם לומר כי "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם" שמות ל, יט אמר רחמנא הכתוב ובא ללמדנו שדווקא במים היוצאים ממנו ירחצו, ולא בתוכו, או דלמא שמא אפילו בתוכו אפשר?

4 אמר רב נחמן בר יצחק, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בברייתא שהובאה בעמוד הקודם: או שטבל במי מערה שהם מקוה טהרה ועבד עבודה — עבודתו פסולה, שאין זה נחשב לקידוש. ונדייק מכאן: הא אבל אם עשה כן במי כיור דומיא בדומה למי מערה, בטבילה, ועבד — עבודתו כשרה.

5 ודוחים: לא, אפשר לומר שטבילת ידים בכיור גם היא לא תועיל, אלא מי מערה איצטריכא ליה הוצרך לו, לומר, שלא תאמר: הרי במים אלה כל גופו טובל בהן ונטהר, ידיו ורגליו לא כל שכן? ולכן משמיע לנו שאין זה מועיל.

6 ב אמר ר' חייא בר יוסף: מי כיור נפסלין בלינה לכל עבודה לפי הזמן הראוי לה: לצורך עבודת המתירין כלומר, לצורך עבודות המתירות את הקרבן באכילה, כגון זריקת הדם או הקטרת קומץ המנחה, דינם כמו המתירין עצמם, שאין עבודתם אלא ביום והם נפסלים בשקיעת החמה. ולא ניתן לקדש ידים ורגלים במים אלה למחרת לצורך עבודות המתירים, אלא אם שיקע את הכיור בבור המיועד לכך קודם שקיעת החמה, ובכך שוב אין המים מצויים בכלי שרת, ואינם נפסלים בלינה. ומצד אחר נפסלים מי הכיור לקידוש לצורך הקטרת אברים על המזבח כמו האברים, שהקטרתם כל הלילה, ונפסלים רק אם לא היו משוקעים בבור עם עלות השחר.

7 רב חסדא אמר: אף לצורך עבודת המתירין אין מי הכיור נפסלין אלא בעלות עמוד השחר של היום הבא, כאברין של הקרבנות, שרק אז הם נפסלים. ור' יוחנן אמר: כיור כיון ששקעו בבור בגמר עבודת היום, קודם שקיעת השמש — שוב אין מעלהו.

8 ושואלים: למימרא האם לומר שאם לא היה כיור משוקע בשקיעת השמש לעבודת לילה נמי לא חזי גם כן אינו ראוי? והאמר והרי אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משמיה משמו של אילפא: כיור שלא שקעו מבערב — מקדש ממנו לעבודת לילה כגון הקטרת איברים, אבל למחר לצורך עבודות היום הבא אינו מקדש, לפי שנפסלו המים בלינה. ואם כן אין מי הכיור נפסלים לגמרי עם השקיעה!

9 ומשיבים: מאי מה פירוש "אינו מעלהו" נמי דקאמר גם כן שאמר? הכוונה היא שאינו מעלהו לצורך עבודת יום המחר, אבל לעבודת לילה חזי ראוי הוא לקדש ממנו.

10 ומקשים: אי הכי אם כך, היינו הרי זו בדיוק מה שאמר ר' חייא בר יוסף, שמי הכיור נפסלים לעבודת יום בשקיעה ולעבודת לילה בעמוד השחר, ומה בא ר' יוחנן לחדש?

11 ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לעניין גזירת שיקוע, שלדעת ר' חייא בר יוסף המים נפסלים בלילה לעבודת היום, אבל לדעת ר' יוחנן אין המים נפסלים בכך, ומכל מקום גזרו חכמים לכתחילה לשקע את הכיור בלילה, שמא לא יחזור וישקענו קודם עלות השחר, ואז ייפסלו מימיו.

12 ומקשים: והאם סבור ר' יוחנן שהכיור משוקע כל הלילה? והאמר והרי אמר ר' יוחנן: מי שקידש ידיו בלילה לתרומת הדשן — למחר אין צריך לקדש, שכבר קידש מתחילת עבודה!

13 ומעתה, בשלמא נניח לפי שיטת רבא דמוקים לההיא שמעמיד את ההלכה ההיא שאמר ר' יוחנן כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, הסבור שאין לינה בעמוד השחר פוסלת בקידוש ידים ורגלים, ולכן למחר אין צריך לקדש, יש לומר כי הא הלכה זו לגבי גזירת שיקוע היא כרבי, הסבור שלינה פוסלת.

14 אלא לאביי דמוקים לה שמעמיד אותה את ההלכה בקידוש ידים לתרומת הדשן כשיטת רבי, קשיא קשה מדברי רבי על דברי רבי, מאי שנא התם דמשקע ליה מה שונה שם שהזכיר ר' יוחנן שהוא משקע אותו, את הכיור, ומאי שנא הכא דלא משקע ליה ומה שונה כאן, בענין הקידוש לתרומת הדשן, שלא אמר שצריך לשקע אותו לאחר מכן?

15 ומשיבים: גם שם מדובר דמסלק ליה והדר שמעלה אותו לקידוש לתרומת הדשן ואחר כך משקע ליה אותו עד לאחר עמוד השחר.

16 ומקשים: אי הכי אם כך שחוזר ומשקעו, מה שאמר ר' יוחנן "למחר אינו מקדש", אמאי מדוע אינו מקדש? והרי לא נפסלו המים! ומשיבים: אין הכוונה שלא יכול לקדש, אלא שאין הכהן צריך לחזור ולקדש מאחר שהתחיל בעבודת היום.

17 ותמהים: למימרא מכאן יש להסיק ולומר שלדעת ר' יוחנן כיור שהעלהו בלילה ושיקעו קודם עמוד השחר גם לעבודת מתירין של היום הבא מיחזא חזי ראוי הוא ואין המים נפסלים לעבודת היום? אם כן, היינו הרי זו בדיוק דעתו של רב חסדא!

18 ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לגבי מצות שיקוע האם יש מצוה לשקע את הכיור בלילה או לא, שלדעת ר' יוחנן מצוה לעשות זאת, ולדעת רב חסדא לא.

19 מיתיבי מקשים על דעת רב חסדא ממה ששנינו במשנה: לא היו שאר הכהנים רואין אותו את הכהן התורם את הדשן ולא שומעין את קולו, עד ששומעים קול של עץ שעשה בן קטין מוכני מכשיר לכיור להורידו ולהעלותו לבור, שמפעיל אותו הכהן התורם את הדשן, והן אומרים: הגיע עת קידוש ידים ורגלים מן הכיור. מאי לאו דמסלק ליה האם לא פירוש הדבר שמעלה אותו במוכני? אלמא מכאן שמשקע ליה אותו קודם לכן, ולכן צריך עכשיו להעלותו, וקושיה היא על דעת רב חסדא, שסבור שאין מצוה לשקעו בלילה!

20 ודוחים: לא, הכוונה היא שמשקע ליה אותו במוכני, כדי שלא ייפסלו מימיו בעמוד השחר. ושואלים: אי דמשקע ליה מי משתמע קליה אם מדובר שהוא משקע אותו בלבד, האם נשמע קולו? והרי לשם הורדתו לבור לא היה צורך במוכני, אלא רק לשלשלו בשרשרת לבור, ולא היה זה משמיע קול! ומשיבים: על כל פנים היה משקע ליה בגילגלא אותו הכהן בגלגל ולכן היו שומעים את קולו, או ב

21 לישנא אחרינא לשון אחרת: דמשקע ליה בחומרתיה, כי היכי דלישתמע קליה ולשמעי וליתי שמשקע אותו בגלגלו, כדי שיישמע קולו וישמעו שאר הכהנים ויבואו לעבודתם. ושואלים: והא הוה והרי היה גביני הכרוז שהיה מכריז באותה עת שהגיע זמן העבודה! ומשיבים: בי תרי היכרי הוו עבדי שני סוגים של היכר היו עושים לתחילת עבודה, קול הגלגל וקול הכרוז, דשמע מהאי אתי ושמע מהאי אתי ששומע מזה בא ושומע מזה בא.

22 א גופא לגופה של הלכה שהוזכרה לעיל זבחים יט,ב, אמר ר' יוסי בר' חנינא: כל כיור שאין בו כמות מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו — אין מקדשין בו, שנאמר: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו" וגו' שמות מ, לא.

23 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים מקדשין בהם ידים ורגלים, בין שיש בהן כדי להכיל רביעית הלוג מים,