ביאור שטיינזלץ על זבחים מ״ב

1 אבל דמים הניתנין בפנים, בקדש הקדשים, על הפרוכת ועל המזבח הפנימי, כגון ארבעים ושלש מתנות של פר ושעיר של יום הכיפורים, ואחד עשר מתנות של פר כהן משיח, ואחד עשר של פר העלם דבר של ציבור, אם פיגל בין בראשונה ובין בשניה ובין בשלישית כלומר, בכל אחת מסדרת הזאות שיש בהם, כגון בפר יום הכיפורים — בקדש הקדשים, על הפרוכת, ועל מזבח הזהב, ר' מאיר אומר: פיגול הוא, וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

2 קתני מיהא שנה על כל פנים: פיגל בין בראשונה בין בשניה בין בשלישית, ופליג וחולק ר' מאיר. ואם כשפיגל בשניה או בשלישית הוא פיגול, משמע שהוא סבור שמפגלים בחצי מתיר. שלא כהבנת ריש לקיש, הסבור שלדעתו הוא פיגול רק כשעשה את הראשונה בפיגול, והשאר נעשה על דעת ראשונה!

3 אמר רב יצחק בר אבין: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — לא שפיגל בעבודת ההזאה, שיש בה חצאי מתיר, אלא כגון שפיגל בשחיטה שלאחר שנתן דם הפר בפנים נשפך הדם, והוצרך לשחוט פר נוסף, כדי להזות על הפרוכת. ופעם נוספת הוצרך לשחוט לצורך הזאות על המזבח. דחד מתיר שהשחיטה מתיר אחד הוא, ובכל פעם פיגל בעבודה שלימה, ולא בחצי מתיר. ומקשים: אי הכי אם כך, מאי טעמא דרבנן מה הטעם של החכמים שאמרו שאינו פיגול?

4 אמר רבא: מאן מי הם חכמים אלה — שיטת ר' אליעזר היא, דתנן ששנינו במשנה לענין איסור הקרבה בחוץ: הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, כל אלו, שדינם ליקרב על המזבח, שהקריב מאחת מהן אפילו כזית בחוץ — הרי זה חייב, שהקטרה שיש בה שיעור כזית הקטרה שלימה היא, ור' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן. הרי לשיטתו, אף שעשה עבודה שלימה לעצמה, הואיל ואין העבודה נגמרת בה — אינו חייב עליה. וכך הוא לגבי שחיטה של כל אחד מן הפרים, לצורך כל אחת מסדרת ההזאות, אין בה כרת עד שיפגל בכולן. ומקשים: כיצד יכול אתה לפרש כן את דעת ר' אליעזר לגבי הזאות הדם?

5 והאמר והרי אמר רבא: ומודה ר' אליעזר בדמים שחייב אפילו העלה מקצת מן הדם בחוץ. דתנן ששנינו במשנה, ר' אליעזר ור' שמעון אומרים: אם נשפך דם הקרבן פר או שעיר של יום הכיפורים אפילו באמצע מחזור אחד של הזאות כגון של הפרוכת ושחטו קרבן חדש, ממקום שפסק כשנשפך הדם — משם הוא מתחיל וממשיך ומשלים את המתנות. משמע שלדעתו כל אחת מהזאות הדם עומדת לעצמה ומפגלים בה, וזו בוודאי אינה דעת חכמים החולקים על ר' מאיר בברייתא!

6 אלא אמר רבא: לדעת ריש לקיש, הכוונה בברייתא אינה שפיגל בראשונה או בשניה או בשלישית, אלא כגון שפיגל בראשונה בקודש הקדשים, ושתק בשניה בפרוכת, וחזר ופיגל בשלישית במזבח הזהב.

7 ויש בה חידוש לדעת ר' מאיר, הסבור שהעושה על דעת ראשונה עושה, כי מהו דתימא שתאמר: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך שבמתנה השניה על דעת ראשונה הוא ממשיך לעשות, מיהדר פיגולי לחזור ולפגל במפורש בשלישית למה לי? ומן הסתם לא פיגל בשניה — על כן קא משמע לן משמיע לנו שבכל זאת אנו רואים את השתיקה במתנה השניה כהמשך המחשבה הראשונה. מתקיף לה מקשה על כך רב אשי: מידי כלום "שתק בשניה" קתני שנה שם? והרי זהו עיקר החידוש לפי הסברו של רבא!

8 אלא אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שפיגל בראשונה בקודש הקדשים ובשניה על הפרוכת ובשלישית על קרנות המזבח, ואת ההמשך עשה בשתיקה, מהו דתימא שתאמר: אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, מהדר פיגולי בכל חדא וחדא לחזור ולפגל בכל אחת ואחת למה לי? קא משמע לן משמיע לנו שאין זה נימוק מספיק, ועדיין רואים אותו כעושה על דעת מחשבה ראשונה.

9 ומקשים: כיצד יכול אתה לפרש שפיגל בראשונה וגם בשניה וגם בשלישית? והא והרי "בין בראשונה בין בשניה" קתני שנה. משמע שפיגל באחת מהן ולא בכולן! ומעירים: אכן, קשיא קשה, שאין הלשון מתיישבת היטב.

10 א ושבים לדון בברייתא העוסקת בדמים הפנימיים. אמר מר החכם, אם פיגל באחת מסדרת ההזאות, כגון זו שבקודש הקדשים, ר' מאיר אומר: פיגול וחייבין עליו כרת, למרות שאת ההמשך עשה בשתיקה. ושואלים: מכדי הואיל וכרת לא מיחייב אינו חייב על מחשבת פיגול עד שיקרבו כל מתיריו של הקרבן, שצריך לגמור את סדר העבודה, ובכלל זה זריקת הדם, שאמר מר החכם: כהרצאת כשר כדרך שעושים כדי שיירצה קרבן כשר, כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר אינו מרצה עד שיקרבו כל מתיריו, אף הרצאת פסול אין הפסול חל עליו עד שיקרבו כל מתיריו.

11 והא וזה דם פר ושעיר של יום הכיפורים, כיון דחשיב ביה שחשב בו מחשבת חוץ לזמנו בפנים כשהיזה בקודש הקדשים, והרי זו הזאה פסולה — כמאן כמי שלא אדי דמי היזה הוא נחשב, שהרי אפילו מתנה אחת מעכבת בחטאת פנימית. ואם כן כי הדר מדי כאשר הוא חוזר ומזה אחר כך בהיכל על הפרוכת ועל מזבח הזהב — מיא בעלמא הוא דקא אדי כאילו מים בלבד הוא מזה ולא דם הזאה. ואם כן לא קרבו מתיריו של הקרבן, ואין זה פיגול שחייבים עליו!

12 אמר רבה: משכחת לה מוצא אתה אותה בארבעה פרים ובארבעה שעירים שלאחר שפיגל בהזאות של קודש הקדשים נשפך הדם, ושוב לא השתמש באותו דם להמשך ההזאה, וכך נשלמה עבודת ההזאה שבפנים, וקרב המתיר כראוי. והוצרך לשחוט פר ושעיר אחר לצורך המשך ההזאות בהיכל, ולאחר שהשלים את ההזאות שעל הפרוכת ופיגל בהן שוב נשפך הדם, וכן על קרנות מזבח הזהב, וכן על טהרו של מזבח הזהב. ונמצא שכל אחד מן המתירים קרב כראוי.

13 רבא אמר: אפילו תימא תאמר שמדובר בפר אחד ושעיר אחד — לפיגולו הרי הוא מרצה כלומר, אף על פי שאחר שפיגל בפנים אין זה נחשב עוד לריצוי, מכל מקום מכיון שהוא גומר את סדר העבודה הרי זה מועיל לענין פיגול.

14 ועוד שנינו באותה ברייתא שנותן ארבעים ושלש מתנות ביום הכיפורים. ושואלים: והא תניא והרי שנויה ברייתא: ארבעים ושבע! ומשיבים: הא כמאן דאמר זה ששנינו ארבעים ושלוש כדעת מי שאומר מערבין לקרנות שמערבים את דם הפר והשעיר לפני הנתינה על קרנות המזבח, והא כמאן דאמר וזה כמי שאומר אין מערבין לקרנות, ומזה ארבע מתנות מדם הפר ועוד ארבע מדם השעיר, ורק אחר כך מערב ומזה על טהרו של מזבח.

15 ומקשים: והא תניא והרי שנויה ברייתא שיש ארבעים ושמונה מתנות! ומשיבים: הא כמאן דאמר זה, ששנינו ארבעים ושמונה, כמי שאומר שיריים של דם הנזרק בפנים, שנשפכים על יסוד מזבח החיצון מעכבין, ולכן צריכים להוסיף את שפיכת השיריים כמתנה נוספת, הא כמאן דאמר זה כמי שאומר אין שיריים מעכבין, ואז יש רק ארבעים ושבע.

16 ב מיתיבי מקשים על דעת ר' שמעון בן לקיש בהבנת דברי ר' מאיר, שאין מפגלים בחצי מתיר, ממה ששנינו בברייתא בעניין פיגול במנחה: במה דברים אמורים שאם חישב מחשבת חוץ לזמנו בעבודה אחת מעבודות המנחה, שהוא פיגול, למרות שעשה את השאר בשתיקה — כאשר חישב מחשבת חוץ לזמנו בקמיצה של הקומץ, או במתן הקומץ בכלי, או בהילוך הקומץ למזבח.

17 אבל בא לו להקטרה, נתן את הקומץ במחשבה חוץ לזמנו ואת הלבונה בשתיקה, או שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

18 קתני מיהא שנה על כל פנים את המקרה השני, שנתן את הקומץ בשתיקה ואחר כך את הלבונה במחשבה, ופליג וחולק על כך ר' מאיר. משמע שלדעתו אין הדברים תלויים במחשבה הראשונה, האם היא היתה מחשבת פיגול, אלא בסברה שמפגלים בחצי מתיר! ומתרצים: אימא אמור, הבן כך: או שנתן את הקומץ בשתיקה, וכבר נתן מתחילה את הלבונה במחשבה. וגם במקרה זה הוא פיגול, משום שעל דעת ראשונה עשה.

19 ודוחים: חדא אחת, דהיינו רישא שזוהי ההלכה הראשונה בדיוק! ועוד, הא תניא הרי שנויה ברייתא אחרת, ששם מפורש: ואחר כך נתן את הלבונה במחשבה! ואומרים: אכן, קשיא קשה הדבר לדעת ריש לקיש, הסבור שאין ר' מאיר אומר שמפגלים בחצי מתיר.

20 ג משנה ואלו דברים שאין חייבין עליהם כרת משום פיגול, כי איסור הפיגול חל רק על דבר שיש לו דבר אחר המתיר אותו בהקרבה או באכילה, והדברים השנויים כאן אין דבר אחר המתיר אותם, או שהם עצמם מתירים דבר אחר: הקומץ שמתיר את המנחה, והקטרת שמוקטרת כולה, ואין לה מתיר, והלבונה המתירה את המנחה,