ביאור שטיינזלץ על זבחים י״ט

1 כנגד אצילי ידיהן מול המרפקים.

2 אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן: זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא פעם אחת הייתי עומד לפני איזגדר המלך מלך פרס, והוה מדלי לי המיינאי והיה מוגבה לי אבנטי למעלה מן המידה, ותיתייה ניהליה והוא הוריד אותו למטה למקומו, ואמר לי: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" שמות יט, ו כתיב בכו כתוב בכם, ולכן אתם צריכים להיות מהודרים ככהנים. כי אתאי קמיה כאשר באתי לפני אמימר וסיפרתי לו מעשה זה, אמר לי: אקיים התקיים בך מאמר הנביא "והיו מלכים אמניך" ישעיהו מט, כג, שמלכים ינהגו בבני ישראל כאילו היו אומנים, משרתים המטפלים ומגדלים את בני המלכים.

3 א ובענין נוסף שקשור לבגדי כהונה, תנן התם שנינו שם במשנה: כהן שלקה באצבעו ונפצע — כורך עליה גמי גומא, כתחבושת, במקדש אפילו בשבת, אבל לא במדינה כלומר, מחוץ למקדש. שאסור הדבר משום שבות מצות שביתה ממעשים שונים, מגזירת חכמים, אבל במקדש לא גזרו איסורי שבות. ואם התכוון להוציא ממנה דם, שהוא איסור שמן התורה — כאן וכאן בין במקדש בין במדינה אסור.

4 ועל כך אמר ר' יהודה בריה בנו של ר' חייא: לא שנו שמותר לכהן לכרוך על אצבעו אלא גמי, אבל צילצול קטן רצועה קטנה לקישוט הוי הריהו יתור בגדים ואסור. ור' יוחנן אמר: לא אמרו יתור בגדים אלא במקום שצריכים להיות בו בגדים, אבל שלא במקום בגדים, באצבע, לא הוי אין זה יתור.

5 ושואלים: ותיפוק ליה ותצא לו סיבה אחרת לאיסור לכרוך צלצול על אצבעו — משום חציצה שחוצץ בינו ובין הכלי שצריך להחזיק בו! ומשיבים: מדובר ביד שמאל שאינו עובד בה. אי נמי או גם כן ביד ימין, אבל שלא במקום עבודה כלומר, במקום שאינו נוגע בכלי.

6 ומעירים: ופליגא וחלוקה שיטת ר' יוחנן, ששלא במקום בגדים אין זה נחשב יתור כלל, על שיטת רבא, שאמר רבא אמר רב חסדא: במקום בגדים — אפילו נימא חוט אחת חוצצת, שלא במקום בגדים — רק דבר שיש בו שלש על שלש אצבעות חוצצות כלומר, מהוות יתור בגדים, פחות מכאן אינן חוצצות.

7 ומעירים: על דברי ר' יוחנן ודאי פליגא חולקת היא שיטת רבא, שהרי הוא סבור שלא במקום בגדים אין זה יתור כלל. אך על דברי ר' יהודה בריה בנו של ר' חייא מי לימא דפליגא האם נאמר שהיא חלוקה? שהרי לשיטתו אף צילצול קטן יש בו יתור, ואילו לדעת רבא — דווקא מה שיש בו שלוש על שלוש.

8 ומשיבים: לא, אפשר לומר שגם לדעת רבא שאני שונה צילצול קטן דחשיב שהוא חשוב, ולכן הוא נחשב כבגד, ועושה יתור בגדים.

9 לישנא אחרינא אמרי לה בלשון אחרת אומרים אותה מחלוקת זו: אמר ר' יהודה בריה בנו של ר' חייא: לא שנו שמותר הכהן לכרוך על אצבעו אלא גמי, אבל צילצול קטן חוצץ. ור' יוחנן אמר: לא אמרו חציצה בפחות משלש על שלש אלא במקום בגדים, אבל שלא במקום בגדים — שלש על שלש חוצצות, פחות מיכן אינה חוצצת. ומעירים: ודברי ר' יוחנן, שמחלק שלא במקום בגדים בין שלוש על שלוש ובין פחות מכך, היינו הוא הדבר שאמר רבא אמר בשם רב חסדא.

10 ושואלים: לימא פליגא האם לומר ששיטת רבא חלוקה על דברי ר' יהודה בריה בנו של ר' חייא? ודוחים: לא, שאני שונה צילצול קטן דחשיב שהוא חשוב.

11 ושואלים: ולדעת ר' יוחנן מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא שנה התנא גמי? לשמועינן שישמיע לנו צילצול קטן, ויש בזה חידוש גדול יותר, שמותר הדבר למרות שהוא דבר חשוב! ומשיבים: מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דבר בדרך אגב משמיע לנו, שגמי מסי מרפא את הפצע.

12 ב ובענין חציצה בבגדי כהונה, בעי שאל רבא: נכנסה לו רוח בבגדו, כלומר, נכנסה רוח והרחיקה את בגדו מגופו, מהו הדין? האם "על בשרו" ממש בעינן צריכים אנו, כלשון הכתוב ויקרא ו, ג, והא ליכא והרי אין כאן, או דלמא שמא דרך לבישה בכך שאין הבגד נמצא על הבשר ממש?

13 ועוד, כינה שנמצאת עליו, מהו שתחוץ האם תיחשב חציצה?

14 ומפרטים: כינה מתה לא תבעי תישאל לך, דודאי חייצא שודאי היא חוצצת, כמו כל דבר אחר. אבל כינה חיה, מאי מה דינה? מי אמרינן האם אומרים אנו: כיון דאתא ואזלא שבאה והולכת שהיא מצויה עליו כל הזמן, רביתא היא ולא חייצא כמו גידול של בשרו היא ואינה חוצצת, או דלמא כיון דקפיד עלה — חייצא שמא כיון שהוא מקפיד עליה — חוצצת?

15 ושואלים עוד: עפר, מהו שיחוץ? ותוהים: עפר ודאי חייץ חוצץ! אלא לא עפר ממש, אלא אבק עפר כלומר, אבק כלשהו, מהו?

16 ועוד שאלו: בית השחי כלומר, החלל שנמצא בבית השחי אם אין הבגד מהודק לגופו לגמרי, מהו שיחוץ? האם "על בשרו" בעינן צריכים אנו והא ליכא והרי אין כאן, ולכן צריך להיות הדוק לגופו לגמרי, או דלמא שמא דרך לבישה בכך?

17 וכן הכניס ידו לתוך חיקו מתחת לבגד מהו? גופו מי חייץ האם חוצץ או לא?

18 ועוד שואלים: נימא חוט, מהו שתחוץ? ותוהים: נימא חוט ודאי חייצא חוצצת! אלא נימא חוט מדולדלת שעומדת להיקרע מן הבגד, מהו דינה, האם כיוון שהיא מדולדלת נחשבת כמנותקת וחוצצת?

19 ועוד, בעי שאל מר בר רב אשי: יצא שערו בבגדו, ששער ראשו נכנס מתחת לכתונת מהו? האם שערו כגופו דמי נחשב או לאו לא כגופו דמי נחשב?

20 בעי שאל ר' זירא: תפילין, מהו שיחוצו בכהן? ומפרטים: אליבא דמאן דאמר לפי שיטתו של מי שאומר שלילה לאו אין זמן תפילין הוא — לא תבעי תישאל לך שאלה זו, כיון שבלילה חייצי הם חוצצות, ביום נמי חייצי גם כן הם חוצצים. כי תיבעי כאשר תישאל לך השאלה למאן דאמר לדעת מי שאומר: לילה זמן תפילין, ואם כן, מאי מה הדין? האם מצוה דגופיה חייץ שאדם מקיים בגופו חוצץ או לא חייץ חוצץ?

21 איגלגל מילתא ומטא לקמיה התגלגל הדבר, השאלה הזו של ר' זירא והגיעה לפני ר' אמי, אמר ליה לו: תלמוד ערוך הוא בידינו, תפילין חוצצות.

22 מיתיבי מקשים על כך ממה ששנינו בברייתא: כהנים בעבודתן ולוים בדוכנן כשהם שרים על גבי הדוכן, וישראל במעמדן אנשים מישראל הבאים למקדש להיות שם בזמן הקרבת קרבנות הציבור — פטורין מן התפלה ומן התפילין, מפני שהם עוסקים במצוה, והעוסק במצוה פטור ממצוות אחרות. מאי לאו האם אין להבין מן הלשון "פטורין" שאם הניחן בכל זאת — אינן חוצצות? ודוחים: לא, אם הניחן — חוצצות.

23 ותוהים: אי הכי אם כך הלשון "פטורים" אינה מדוייקת, "אסורים" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי יש בהן חציצה בכהנים! ומשיבים: כיון דאיכא שיש ברשימה זו גם לוים וישראל דלא מתנו ליה שאי אפשר לשנות שם "אסור", שהרי להם בוודאי מותר הדבר, שאין בהם דין חציצה, משום הכי תנא כך שנה "פטורין", שהיא משותפת לכולם.

24 ושואלים: והתניא והרי שנויה ברייתא: תפילין, אם הניחן הכהן אינן חוצצות! ומתרצים: לא קשיא אין זה קשה: הא זו של יד, שהן חוצצות בין הבגד והבשר, הא זו של ראש אינן חוצצות.

25 ושואלים: מאי שנא במה שונה תפילין של יד? דכתיב שנאמר: "ילבש על בשרו" ויקרא ו, ג, ללמד שלא יהא דבר חוצץ בינו בין הבגד לבשרו, של ראש נמי כתיב גם כן נאמר: "ושמת המצנפת על ראשו" שמות כט, ו, ויהיו איפוא התפילין חציצה בין המצנפת והראש!

26 ומשיבים: תנא שנה החכם: שערו של הכהן הגדול היה נראה בין ציץ למצנפת, שהציץ היה על המצח, נמוך מקו השיער, והמצנפת היתה גבוהה ממנו,

27 ששם מניחין תפילין, ואם כן לא היה בכך חציצה.

28 א שנינו במשנה: מחוסר כיפורים עבודתו פסולה. ושואלים: מנלן מנין לנו שהוא פוסל? אמר רב הונא, אמר קרא המקרא לגבי הקרבן שמביאה היולדת: "וכפר עליה הכהן וטהרה" ויקרא יב, ח, "טהרה" — מכלל שהיא טמאה עד עכשיו. משמע שכל זמן שלא כיפר עליה הרי היא נחשבת כטמאה, וטמא פוסל כמו שלמדנו ראה לעיל זבחים יז,א.

29 ב שנינו במשנה: ושלא רחוץ ידים ורגלים פוסל עבודה. מנין? אתיא בא נלמד הדבר בגזירה שווה "חקה" "חקה" ממחוסר בגדים, שמחלל עבודה ראה לעיל זבחים יז,ב.

30 תנו רבנן שנו חכמים: כהן גדול שלא טבל ושלא קידש ידיו ורגליו ביום הכיפורים בין בגד לבגד כשהוא מחליף מבגדי זהב לבגדי לבן לצורך העבודות הנעשות בהיכל, וכשהוא חוזר ולובש בגדי זהב לעבודות הנעשות בחוץ, ובין עבודה לעבודה, ועבד — עבודתו כשרה. אבל אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו תחילה בשחרית ועבד בלי קידוש — עבודתו פסולה.

31 אמר ליה לו רב אסי לר' יוחנן: מכדי הרי חמש טבילות ועשרה קדושין שעושה כהן גדול ביום הכיפורים דאורייתא מן התורה הן, ו"חקה" כתיב בהו נאמר בהם ויקרא טז, לד — ליעכבו שיעכבו ושיפסלו את העבודה אם לא עשאם!

32 אמר ליה לו, אמר קרא הכתוב בפרשת יום הכיפורים: "ולבשם" ויקרא טז, ד, לומר: לבישה של בגדים הראויים מעכבת, ואין דבר אחר מעכב.

33 צהבו האירו פניו של רב אסי, ששמח בתשובה הזו. אמר ליה לו: וי"ו אאופתא כתבי על גזר עץ כתבתי לך כלומר, לא אמרתי לך הסבר שיש בו ממש, כי אי הכי אם כך שרק לבישת בגדים מעכבת, דצפרא נמי קידוש של שחרית של יום הכיפורים גם כן לא היה צריך לעכב, ובברייתא נאמר שהוא מעכב.

34 ומביאים לכך תשובה ממה שאמר חזקיה: אמר קרא הכתוב לענין קידוש ידים ורגלים: "והיתה להם חק עולם לו לאהרן, הכהן הגדול ולזרעו לדרתם" שמות ל, כא, להשוות את אהרן לבניו, ולומר: דבר המעכב בענין זה בזרעו שאר הכהנים והוא קידוש של שחרית — מעכב בו בכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים, דבר שאינו מעכב בזרעו — אין מעכב בו, ולפיכך, קידוש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה, שאין בו צורך בשאר הכהנים — אינו פוסל אף בכהן הגדול.

35 ר' יונתן אמר, מהכא מכאן יש ללמוד דבר זה, שנאמר בכיור: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו" שמות מ, לא, לומר: דבר המעכב בבניו מעכב בו, דבר שאינו מעכב בבניו אין מעכב בו.

36 ושואלים: ר' יונתן מאי טעמא מה טעם לא אמר מהכתוב שאמר חזקיה? ומשיבים, אמר יכול היה לומר לך: ההוא אותו כתוב "והיתה לו חק עולם לו ולזרעו לדורותם", כדי ללמד שדין זה נוהג לדורות הוא דכתיב שנאמר, לא רק באהרן ובבניו המוזכרים באותו פסוק, אלא בכל זרעו לדורות, ולא לשם היקש בין זרעו לבינו.

37 ואידך מאי טעמא והאחר חזקיה מה טעם לא אמר מהאי מזו שהביא ר' יונתן? ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו הפסוק הזה לכ מו שהסבירו ר' יוסי בר' חנינא, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: כל כיור שאין בו מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו — אין מקדשין בו, שנאמר: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו", ומכאן שהיו בו מים כדי שיוכלו לרחוץ ממנו ארבעה: משה ואהרן — שניים, ו"בניו" — שניים.

38 ג תנו רבנן שנו חכמים: כיצד מצות קידוש של ידים ורגלים? מניח הכהן את ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית וכך מקדש במים היורדים מן הכיור. ר' יוסי בר' יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו, ומניחן על גבי שתי רגליו המונחות גם הן זו על גבי זו, ומקדש. אמרו לו: הפלגתה בדבריך, אי אפשר לעשות כן שיעמוד באופן זה.

39 ואומרים: שפיר קאמרי ליה יפה אמרו לו שאי אפשר לעמוד כן! אמר רב יוסף: הכוונה היא שחבירו מסייעו ומחזיק אותו שלא יפול.

40 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם? אמר אביי: לגבי עמידה מן הצד על ידי סיוע איכא בינייהו יש ביניהם מחלוקת, שלדעת חכמים אינה נחשבת כעמידה, ולכן אינם סבורים כדברי ר' יוסי בר' יהודה.

41 אמר ליה לו רב סמא בריה בנו של רב אשי לרבינא: וליתיב מיתב ולקדש ושישב בישיבה ויקדש, שאז יכול לרחוץ ידים ורגלים בבת אחת! אמר לו: אמר קרא הכתוב: "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת" שמות ל, כ, ושירות מעומד הוא דווקא, שנאמר "לעמוד לשרת" דברים יח, ה.

42 ד תנו רבנן שנו חכמים: קידש ידיו ורגליו ביום — אין צריך לקדש בלילה שלאחריו, אבל אם קידש ידיו ורגליו בלילה — צריך לקדש ביום, דברי רבי, שהיה רבי אומר: לינה כלומר, לילה שעובר מועלת פועלת ומשפיעה גם בענין קידוש ידים ורגלים, כמו על כל דבר שנתקדש לעבודת המקדש בכל יום ויום, וכיוון שעבר הלילה בעמוד השחר צריך לחזור ולקדש. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים וכל זמן שממשיך בעבודתו אינו צריך לקדש.

43 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: היה עומד ומקריב על גבי מזבח כל הלילה, לאורה בעלות השחר, כשמגיע אור יום, טעון קידוש ידים ורגלים, דברי רבי. ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: כיון שקידש ידיו ורגליו מתחילת עבודה, אפילו המשיך לעבוד מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש.

44 ומעירים: וצריכא וצריך שייאמרו שתי המחלוקות, דאי אשמעינן קמייתא שאילו היה משמיע לנו רק את הראשונה היינו אומרים כך: בההיא קאמר באותה מחלוקת אומר רבי שצריך לחזור ולקדש ביום, משום דפסק ליה שהפסיק לו מעבודה לעבודה אחרת, אבל בהא דלא פסק ליה בזו, השניה, שלא פסק לו שהוא ממשיך עדיין באותה עבודה — אימא מודי ליה אמור שמודה לו רבי לר' אלעזר בר' שמעון שאינו צריך לחזור ולקדש. ולהיפך, ואי אשמעינן בהא ואילו היה משמיע לנו בזו בשניה בלבד היינו אומרים: בהא קאמר בזו אומר ר' אלעזר בר' שמעון שאינו צריך קידוש, משום שהוא עדיין מצוי באותה עבודה, אבל בהא בזו כשסיים עבודה ומתחיל אחרת, אימא מודי ליה אמור שמודה לו לרבי, על כן צריכא צריכה שתובא המחלוקת בשני המקרים.

45 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של רבי? דכתיב שנאמר מתי רוחצים הכהנים ידיהם ורגליהם: "בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר" שמות ל, כ — כאשר ניגש ומתחיל עבודה, ובשחר מתחילה עבודה חדשה במזבח. מאי טעמא מה הטעם של ר' אלעזר בר' שמעון? דכתיב שנאמר: "בבאם אל אוהל מועד" שמות ל, כ, הרי שחיוב הרחיצה קשור בתחילת ביאתו של הכהן לאוהל מועד עד שיצא.

46 ושואלים: ואידך נמי והאחר גם כן, רבי, הא כתיב הרי נאמר: "בבאם"! ומשיבים: אי כתיב אם היה כתוב רק "בגשתם" ולא כתיב היה כתוב "בבאם", הוה אמינא הייתי אומר: על כל גישה וגישה שניגש לכל עבודה צריך לרחוץ ידיו, לכן כתב רחמנא כתבה התורה: "בבאם" לומר שזקוק לכך רק פעם אחת ביום, כשהוא נכנס לעבודה.

47 ושואלים: ואידך נמי והאחר גם כן, ר' אלעזר בר' שמעון, הא כתיב הרי נאמר: "בגשתם"! והוא משיב: אי כתיב אם היה כתוב "בבאם" ולא כתיב היה כתוב "בגשתם", הוה אמינא הייתי אומר: אפילו על ביאה ריקנית כלומר, כשנכנס בלי לעבוד צריך קידוש ידים ורגלים.

48 ותוהים: על ביאה ריקנית צריך לקדש? הא כתיב הרי נאמר: "לשרת" שמות ל, כ! אלא צריך לומר כך: "בגשתם" מיבעי ליה צריך לו לכ מו שאמר רב אחא בר יעקב, שאמר רב אחא בר יעקב: הכל מודים בקידוש שני של ידים ורגלים שמקדש הכהן הגדול לאחר כל טבילה ביום הכיפורים — כשהוא לבוש בבגדי כהונה מקדש, שאמר קרא הכתוב: "או בגשתם", לומר שצריך לרחוץ ידיו ורגליו מי שאינו מחוסר אלא גישה בלבד, יצא זה אם אינו לבוש עדיין, שמחוסר לבישה וגישה, ולכן ילבש בגדיו תחילה ואחר כך יקדש.

49 ושואלים: מה שנאמר "להקטיר אשה" שמות ל, כ למה לי?