ביאור שטיינזלץ על זבחים י״א

1 עולה שהיא קריבה כליל על המזבח, ובכל זאת אם נכנס דמה לפנים — כשרה, אשם שאינו קרב כליל לא כל שכן שדמו שנכנס לפנים כשר?

2 ודוחים: אין ללמוד מכאן, כי מה לעולה שכן אינה מכפרת, ואילו אשם מכפר!

3 ומשיבים: מנחת חוטא תוכיח שמכפרת, ואינה נפסלת בכניסתה לקודש.

4 על תשובה זו שואלים, ולימא ושיאמר: חטאת העוף תוכיח, שאף היא אינה נפסלת בכניסתה לפנים. והוכחה זו טובה יותר מן ההוכחה ממנחת חוטא, שאינה דם! ומשיבים: מחטאת העוף לא רצה להביא ראיה, כי חטאת העוף בעיא שאלה של ר' אבין היא, שלא נפתרה, האם דמה שנכנס לפנים נפסל או לא.

5 ושואלים: ולפרוך ושיפרוך את ההוכחה הזו כך: מה למנחת חוטא שכן אינה מין זבח!

6 ואומרים: עולה תוכיח, שהיא מין זבח, ואם נכנס דמה — כשרה. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן קדשי קדשים ונכנס דמן לפנים — כשרין, אף אני אביא אשם שהוא קודש קדשים ונכנס דמו לפנים — והרי הוא כשר.

7 אמר ליה לו רבא מברניש לרב אשי, ולפרוך ושיקשה ר' אליעזר על כך: מה להצד השוה שבהן שכן אין להן קצבה, תאמר באשם שיש בו חומרה, שיש לו קצבה, בכסף שקלים!

8 אלא צריך לומר: היינו טעמייהו דרבנן זהו טעמם של חכמים שאינם פוסלים אלא בחטאת ולא באשם, שאמר קרא המקרא בענין זה: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד" ויקרא ו, כג, הרי זו הדגשה: דמה של זו, ולא דמה של קרבן אחר.

9 ואידך והאחר, ר' אליעזר, מה למד הוא מן הדיוק הזה? ומשיבים: "דמה" דווקא ולא בשרה, שאם נכנס בשרה של חטאת לפנים אינה פסולה.

10 ואידך והאחרים, חכמים מה הם אומרים? הם סבורים שכאן היה יכול לכתוב "דם" וכתב "דמה", ולמדים מ"דם" להוציא בשר, ומ"דמה" להוציא דם קרבן אחר.

11 ואידך והאחר, ר' אליעזר? את הדרשה "דם" "דמה" לא דריש אינו דורש.

12 א ושבים למחלוקת ר' אליעזר וחכמים במשנה. ושואלים: בשלמא לרבנן דאמרי נניח לשיטת חכמים שאומרים: אשם ששחטו שלא לשמו כשר — היינו דאיתקש זהו הטעם שהוקשה מנחה לחטאת ומנחה לאשם.

13 דתניא ששנויה ברייתא, ר' שמעון אומר: נאמר במנחה "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" ויקרא ו, י, ומפני מה יש השוואה כפולה, לחטאת ולאשם? ללמד: מנחת חוטא הרי היא כחטאת שפסולה שלא לשמה, לפיכך אם קמצה שלא לשמה — פסולה, ואילו מנחת נדבה הרי היא כאשם, שאינו נפסל שלא לשמו, לפיכך קמצה שלא לשמה — כשרה. אם כן לשיטת חכמים ההיקש מובן יפה.

14 אלא לדעת ר' אליעזר, למאי הלכתא איתקש למה לאיזו הלכה הוקשה מנחה לחטאת ומנחה לאשם?

15 ומשיבים: לכי אידך לכמו הברייתא האחרת של ר' שמעון, דתנן ששנינו: המוליך את קומץ המנחה למזבח כדי להקטירו לא בכלי שרת — פסולה המנחה, ור' שמעון מכשיר.

16 ואמר רב יהודה בריה בנו של ר' חייא: מאי טעמא מה הטעם של ר' שמעון? אמר קרא המקרא: "קדש קדשים היא כחטאת וכאשם" ויקרא ו, י, וההשוואה הכפולה באה לומר: אם בא לעובדה ביד שלאחר קמיצתה מוליך את הקומץ למזבח בידו ממש — עובדה ביד ימין כחטאת, ואם עובדה ומוליכה למזבח בכלי — יכול לעובדה בשמאל כמו שיכול לעשות בדם האשם לדעת ר' שמעון.

17 ותוהים: ור' שמעון, האי קרא מפיק ליה להכי ומפיק ליה להכי פסוק זה מוציא אותו לכאן ומוציא אותו לכאן ולומד ממנו שני דברים שונים?

18 ומשיבים: עיקר קרא הפסוק לענין לכ מו שאמר רב יהודה בריה בנו של ר' חייא הוא דאתא שבא. ומנחת חוטא שפסולה שלא לשמה טעמא אחרינא טעם אחר הוא, מקור אחר יש לדבר: חטאת, טעמא מאי מה הטעם פסולה היא שלא לשמה? דכתיב שנאמר בה "היא" ויקרא ד, כד, מנחת חוטא נמי כתיב גם כן נאמר בה במפורש "היא" "כי חטאת היא". ויקרא ה, יא.

19 ושבים לעיקר הוכחתו של ר' אליעזר מן ההיקש של "כחטאת כאשם" ויקרא ו, ז, ושואלים: ולרבנן ולדעת חכמים למאי הלכתא איתקש למה לאיזו הלכה הוקש אשם לחטאת? ומשיבים, לומר לך: מה חטאת טעונה סמיכה בשתי ידים על ראש הקרבן ויקרא ד, כט, אף אשם טעון סמיכה.

20 ב שנינו במשנה, יוסף בן חוני אומר: הנשחטין לשם פסח ולשם חטאת פסולין. אמר ר' יוחנן: יוסף בן חוני ור' אליעזר אמרו דבר אחד, שאף ר' אליעזר סבור כיוסף בן חוני.

21 רבה אמר: בקרבנות האחרים הנשחטים לשם חטאת פליגי חלוקים הם, ור' אליעזר סבור שהם כשרים. אבל בנשחטים לשם פסח, ר' אליעזר מסכים ליוסף בן חוני שהם פסולים.

22 דתניא ששנויה ברייתא: הפסח שעברה שנתו שהוא גדול מבן שנה, ולכן אינו ראוי עוד לפסח אלא לשלמים, ושחטו בזמנו בערב פסח לשמו לשם פסח, וכן השוחט קרבנות אחרים לשם פסח בזמנו — ר' אליעזר פוסל, ור' יהושע מכשיר.

23 אמר ר' יהושע: אם בשאר ימות השנה, למרות שהפסח אינו כשר כששחטו לשמו, מכל מקום קרבנות אחרים כשרים כששחטם לשמו, אם כן בזמנו, כשהוא הפסח עצמו כשר לשמו — אינו דין שיכשרו אחרים כשנשחטו לשמו?

24 אמר לו ר' אליעזר: או חילוף הדברים, לפי דרך לימוד זו אפשר לעשות קל וחומר אחר, שהוא מופרך לגמרי, ולטעון כך: ומה אם בשאר ימות השנה, למרות שהפסח אינו כשר לשמו — כשר הוא אם נשחט לשם אחרים, בזמנו בארבעה עשר בניסן שהוא עצמו כשר לשמו — אינו דין שיוכשר כשנשחט לשם אחרים? ואם כן יוכשר פסח בארבעה עשר שלא לשמו, והרי הכל מודים שפסח שנשחט בזמנו שלא לשמו פסול!

25 ועוד אמר ר' אליעזר לר' יהושע: וכך אתה אומר? אף קל וחומר שאמרת אפשר להפריכו מתוך עצמו, שכן מה לי הוכשרו אחרים בשאר ימות השנה כשנשחטו לשמו של פסח, שכן הוא כשר אם נשחט אז לשם אחרים, אבל האם תוכל לומר שיכשרו אחרים בזמנו לשמו? שכן הוא הרי פסול אז לשם אחרים!

26 אמר לו ר' יהושע: אם כן, לשיטתך, שקרבנות אחרים ששחטם בערב פסח לשם פסח פסולים, הורעתה כח פסח לענין "לשמו", ונתת כח כלומר, נתת חומרה גדול יותר בשלמים, שהרי פסח ששחטו לשם שלמים בזמן שלמים בשאר ימות השנה הריהו כשר, ואילו שלמים ששחטם לשם פסח בזמן הפסח — פסולים!

27 חזר ר' אליעזר ודנו והוכיחו בדין אחר: מצינו שמותר פסח כגון פסח שעבר זמנו בא שלמים, ואין מותר שלמים כגון שנותרו לו מעות שהפריש עבור שלמים בא פסח, ולפיכך נלמד:

28 ומה פסח שמותרו בא שלמים, ונמצא שהוא בכלל השלמים, בכל זאת אם שחטו בזמנו לשום שלמים — פסול, שלמים שאין מותרן בא פסח, אם שחטם לשם פסח בזמנו — אינו דין שיהו פסולין?

29 אמר לו ר' יהושע: בדרך זו אין להוכיח, כי מצינו שמותר חטאת כגון שנותרו לו ממעות שהפריש לחטאת בא עולה, ואין מותר עולה בא חטאת.

30 ולפי דרכך אפשר היה להסיק כך: ומה חטאת שמותרה בא עולה, בכל זאת אם שחטה לשם עולה — פסולה, עולה שאין מותרה בא חטאת, שחטה לשם חטאת — אינו דין שתהא פסולה?

31 אמר לו ר' אליעזר: לא, אם אמרת בחטאת, שכן היא כשרה לשמה כל השנה כולה, תאמר בפסח — שאינו כשר לשמו אלא בזמנו בלבד, והואיל והוא פסול לשמו שלא בזמנו, דין הוא שיפסלו אחרים לשמו בזמנו.

32 א שנינו במשנה: שמעון אחי עזריה אומר כו' שכל הקרבנות ששחטם לשם גבוה מהם — כשרים, לשם נמוך מהם — פסולים.

33 רב אשי מתני משמיה היה שונה משמו של ר' יוחנן, ורב אחא בריה בנו של רבא מתני משמיה היה שונה את הדבר הזה משמו של ר' ינאי: מאי טעמא מה הטעם של שמעון אחי עזריה? שאמר קרא המקרא לגבי הכהנים: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'" ויקרא כב, טו, שיש להבינו לא כאיסור, אלא כקביעת הלכה, במורם מהן אם שינה בעבודתם ועשאם לשם גבוה מהם במעלות הקודש אין מתחללין, ומכאן אתה למד כי בנמוך מהם מתחללין.

34 ושואלים: והאי להכי ופסוק זה לכך הוא דאתא שבא? והא מיבעי ליה והרי ואותו פסוק נצרך לו לדרשה אחרת, לכ דברי שמואל, שאמר שמואל: מנין לאוכל את הטבל תבואה שלא הפריש ממנה תרומה ומעשר שהוא במיתה האמורה באותה פרשה? שנאמר: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'", ולשון הכתוב משמעה כי בקדשי בני ישראל שעתידים לתרום הכתוב מדבר, ועדיין לא הרימו, והוא הטבל!

35 ומשיבים: אם כן, רק לצורך דרשתו של שמעון אחי עזריה מדבר הכתוב, לכתוב קרא שיכתוב המקרא "אשר הורמו", מאי מה פירוש שימוש הלשון "אשר ירימו" בלשון עתיד? שמע מיניה תרתי למד מכאן שני דברים, גם לענין קדשים שנשחטו לשם גבוה מהם שאינם מתחללים, וגם לענין טבל שאסור לחללו.

36 ב בעי שאל ר' זירא: האם כוונתו של שמעון אחי עזריה היא שאם שחטם לשם גבוה מהם כשרין ואין מרצין אין עולים לבעליהם לרצון, וכדברי חכמים במשנה, וכי פליג וכאשר הוא חולק על חכמים בחדא פליג בדבר אחד הוא חולק באלה ששחטם לשם נמוך מהם, שלדעתו הם פסולים. או דלמא שמא כוונתו שהנשחטים לשם גבוה מהם כשרין ומרצין, ולפי זה בתרתי פליגי בשני דברים הוא חולק? שהרי לדעת חכמים, אם שחטם לשם גבוה מהם — כשרים, אבל לא עלו לבעלים ידי חובה.

37 אמר אביי ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת ר' זריקא, תא שמע בוא ושמע ממה ששנינו בהמשך דברי שמעון אחי עזריה במשנה: כיצד? הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים — כשרים, ואילו שלמים ששחטן לשם בכור או לשם מעשר — פסולין.

38 ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שבכור ומעשר ששחטם לשם שלמים כשרין ומרצין, יש לתמוה: וכי בכור בר ריצויי בן ריצוי הוא? הרי אינו ענין של רצון ופיוס! אלא ודאי הכוונה היא כשרין ואין מרצין. ומדסיפא ומכיון שבסוף הכוונה היא כשרין ואין מרצין, רישא נמי בהתחלה גם כן, לגבי קדשים קלים שנשחטו לשם קדשי קדשים, הכוונה היא כשרין ואין מרצין.

39 ודוחים: מידי איריא וכי שייכים הדברים? הא כדאיתא והא כדאיתא זה כמו שהוא וזה כמו שהוא, שמא לענין קדשים קלים ששחטם לשם קדשי קדשים הכוונה היא שכשרים ומרצים, ולענין בכור ומעשר ששחטם לשם שלמים הכוונה היא רק שהם כשרים.

40 ושואלים: אלא אם לא ללמד על הרישא מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בדוגמה זו של בכור ומעשר ששחטם לשם שלמים? וכי דוגמה של גבוה ונמוך קא משמע לן משמיע לנו? הרי דבר זה כבר תנינא שנינו תחילה: כיצד? קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים כו'!

41 ומשיבים: יש צורך בדין זה, שכן מהו דתימא שתאמר: קדשי קדשים וקדשים קלים הוא דאיכא שיש בהם דין גבוה ונמוך שאמר שמעון אחי עזריה, אבל קדשים קלים וקדשים קלים אחרים לא, שאין בהם גבוה ונמוך, וכולם נחשבים כדרגה אחת — לכן הודיענו שגם בקדשים קלים יש חלוקה לדרגות.

42 ומקשים: הא נמי תנינא הרי גם זה שנינו במקום אחר: שלמים קודמים את הבכור בהקרבה, מפני שהן טעונין מתן ארבע וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בבכור!

43 ומשיבים: הא זה הדין האמור במשנתנו עיקר, המשנה ההיא אגררא נסבה בגרר, בדרך אגב לקח אותה אגב רשימה ארוכה של קדימויות בקדשים.

44 ג משנה הפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר בניסן, שהוא יום שחיטת הפסח, אבל לפני הזמן שהוא בין הערביים, אם עשה זאת שלא לשמו — ר' יהושע מכשיר כאילו נשחט בשלשה עשר, ופסח ששחטו שלא בזמנו — כשר. בן בתירא פוסל אותו כאילו נשחט בין הערבים של יום ארבעה עשר.

45 אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן שדנו הסנהדרין והחליטו על כך ביום שהושיבו את ר' אליעזר בן עזריה בראש הישיבה, שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן — כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת. ומעירים: ולפי זה לא הוסיף בן עזאי על דברי המשנה הראשונה אלא העולה, שאינה מן הזבחים הנאכלים, ולא הודו לו חכמים בזה.

46 ד גמרא אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: כשם שפוסל בן בתירא פסח ששחטו בבוקר ארבעה עשר שלא לשמו, כך מכשיר היה בן בתירא בפסח ששחטו שחרית בארבעה עשר לשמו, שלדעתו כוליה יומא זימניה הוא כל היום של ארבע עשר בניסן זמנו הוא.

47 ושואלים: אם כן, ומאי ומה פירוש הלשון "כאילו נשחט בין הערביים"? הרי לשיטתו אין חובה לשוחטו דוקא בין הערביים!

48 ומשיבים: איידי מתוך שאמר ר' יהושע "כאילו נשחט בשלושה עשר", אמר איהו נמי הוא גם כן "כאילו".

49 ושואלים: אי הכי אם כך, אדמיפלגי עד שהם חלוקים בפסח שנשחט שלא לשמו בשחרית, ליפלגו שיחלקו בפסח שנשחט אז לשמו, האם הוא כשר או לא!

50 ומשיבים: אי איפלגו אם היו נחלקים בלשמו, הוה אמינא הייתי אומר דווקא בזה נחלקו, אבל בשלא לשמו מודי מודה ר' יהושע לבן בתירא שהוא פסול אף בבוקר, הואיל ומקצתו של היום ראוי לקרבן, לכן קא משמע לן משמיע לנו שאף בזה נחלקו.

51 ושואלים: כיצד יכול בן בתירא לומר שזמנו של הפסח גם בשחרית? והכתיב והרי נאמר במפורש: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" שמות יב, ו!

52 אמר עולא בריה בנו של רב עילאי: הוא מפרש שהכוונה היא — בין שני ערבים כלומר, בין שני לילות, ליל שלושה עשר וליל ארבעה עשר.

53 ומקשים: אם כך מפרשים ביטוי זה, קרבן תמיד דכתיב ביה שנאמר בו: "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים" במדבר כח, ד, הכי נמי דכולי יומא כך גם כך תאמר שכל היום כשר?

54 ומשיבים: התם מדכתיב שם ממה שנאמר: "את הכבש אחד תעשה בבקר" במדבר כח, ד, מכלל הדברים אתה למד שבין הערבים — בין הערבים ממש.

55 ושואלים, אימא אמור כך: כבש חד אחד תעשה דווקא בבקר, אידך והאחר אפשר להקריב כוליה יומא כל היום!

56 ודוחים: לכך נאמר "אחד... בבקר" — ולא שנים בבקר, לומר שהשני צריך להעשות בין הערביים ממש.

57 ושואלים: נרות המנורה, דכתיב שנאמר בהם "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים" שמות ל, ח, הכי נמי דכולי יומא כך גם כן תאמר שכל היום כשר להדלקת הנרות?

58 ומשיבים: שאני התם שונה שם, דכתיב שנאמר במפורש: "מערב ועד בקר" שמות כז, כא, ותניא ושנויה ברייתא: "מערב ועד בקר" כוונתו: תן לה במנורה את מדתה שמן שתהא דולקת והולכת מערב ועד בקר. ועוד דרשו שם דבר אחר: אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בקר אלא זו בלבד, שהיא העבודה המאוחרת מכל עבודות היום.

59 ושואלים עוד: קטורת, דכתיב שנאמר בה: "בין הערבים" שמות ל, ח הכי נמי דכולי יומא כך גם כן תאמר שכל היום כשר?

60 ודוחים: שאני שונה קטרת