ביאור שטיינזלץ על זבחים ק״ד

1 ומאי ומה פירוש "אחר הפשט" השנויים במשנתנו? כוונתם: קודם זריקת הדם שאז נראו נעשו ראויים להפשט, ואחר זריקת הדם שאז נראו להפשט.

2 א כיון שהוזכרה מחלוקת רבי ור' אלעזר בן ר' שמעון, מבררים: מאי מה היא שיטתו זו של רבי ומאי ומה היא שיטתו של ר' אלעזר בר' שמעון שנחלקו בה? דתניא ששנויה ברייתא, רבי אומר: הדם מרצה על העור כשהוא בפני עצמו, כלומר, לאחר שהופשט, גם אם הבשר נפסל. וכשהוא עדיין עם הבשר, ונולד בו פסול בבשר, בין קודם זריקה של הדם בין לאחר זריקה — הרי הוא כיוצא בו, כדין הבשר, שנשרף, כך דין העור.

3 ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין הדם מרצה על העור בפני עצמו, אם נפסל הבשר. וכשהוא עדיין עם הבשר, אם נולד בו בבשר פסול קודם זריקה — הרי הוא העור כיוצא בו, ושניהם נשרפים. נולד פסול בבשר אחר זריקה — הרי כבר הורצה בשר שעה אחת, ולכן, אף על פי שאחר כך נפסל — יפשיטנו קודם שיישרף, ועורו לכהנים.

4 ומציעים: לימא האם לומר, כי במחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע קמיפלגי חלוקים הם? שנאמר: "ועשית עלתיך הבשר והדם" דברים יב, כז, ויש לשאול: לשם מה הובאו כאן יחד "הבשר והדם" והוקשו זה לזה? ר' יהושע אומר, ללמד: אם אין דם על המזבח — אין בשר עולה על המזבח, אם אין בשר — אין זורקים את הדם.

5 ר' אליעזר אומר: דם יזרק אף על פי שאין בשר, שנאמר: "ודם זבחיך ישפך" דברים יב, כז. אם כן, מה תלמוד לומר לפי זה "ועשית עלתיך הבשר והדם"? לומר לך: מה דם ניתן על המזבח בזריקה, אף בשר בזריקה, הא למדת מכאן שריוח משהו יש בין כבש למזבח, ומעליו זורקים את הבשר למזבח.

6 ומעתה, האם לימא נאמר כי מאן דאמר מי שאומר: הורצה העור בפני עצמו, סבור כדעת ר' אליעזר שאמר שזורקים את הדם אף על פי שאין בשר, ומאן דאמר ומי שאומר: לא הורצה העור בפני עצמו, כדעת ר' יהושע שאמר שאם אין בשר אין דם?

7 ודוחים: אליבא על פי שיטתו של ר' אליעזר כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים, שהואיל והוא מתיר לזרוק את הדם לכתחילה, בוודאי הורצה העור בפני עצמו, וכשיטת רבי. כי פליגי כאשר נחלקו הרי זה אליבא על פי שיטתו של ר' יהושע,

8 מאן דאמר מי שאומר: לא הורצה העור בפני עצמו, הרי זה בפשטות כדברי ר' יהושע הסבור שאין זורקים את הדם כשנפסל הבשר, ואם זרק — לא הורצה. מאן דאמר מי שאומר: הורצה, אמר לך יכול לומר לך: עד כאן לא שמענו כי קאמר אומר ר' יהושע התם שם שאין זורקים את הדם, אלא בכשהשאלה נוגעת לבשר בלבד, דליכא פסידא שאין הפסד לכהנים. אבל כשהשאלה נוגעת לעור, כשהוא בפני עצמו, דאיכא פסידא שיש הפסד לכהנים אם לא ינתן להם, אפילו ר' יהושע מודה שהדם מרצה.

9 מידי דהוה אדיעבד כמו שהוא הדין לגבי בשר שנפסל, אם זרק את הדם בדיעבד, דתנן ששנינו: נטמא בשר או נפסל, או שיצא חוץ לקלעים, ר' אליעזר אומר: יזרוק את הדם, ר' יהושע אומר: לא יזרוק את הדם, ומכל מקום מודה ר' יהושע שאם זרק את הדם — הרי הורצה הקרבן.

10 ב שנינו במשנה: אמר ר' חנינא סגן הכהנים מימי לא ראיתי עור שיצא לבית השריפה. ושואלים: ולא ראה? הרי פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים נשרפים יחד עם עורם!

11 ומשיבים: למצותן לא קאמרינן אין אנו אומרים, שדבר שכך מצוותו בוודאי עשו, אלא במקרים אחרים לא ראה.

12 ושואלים: הרי אם נפסל הקרבן קודם הפשט וקודם זריקה שורפים אותו עם עורו! ומשיבים: כאשר חלוץ העור מן הבשר קאמרינן אומרים אנו שלא ראה.

13 ושואלים: והאיכא והרי יש מקרה שנפסל הבשר אחר הפשט וקודם זריקה, לדברי ר' אלעזר בר' שמעון שאמר: אין הדם מרצה על העור בפני עצמו, ונמצא שהעור צריך להישרף לאחר שהופשט!

14 ומשיבים: ר' חנינא כרבי סבירא ליה סבור הוא, שהדם מרצה על העור במקרה כזה, ואינו נשרף. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: אפילו תוקמה תעמיד את דברי ר' חנינא סגן הכהנים כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון שעקרונית ייתכן מצב כזה, הלוא מודה רבי שאין עושים הפשט קודם זריקה ואם כן בפועל לא ראה ר' חנינא עור שהופשט קודם זריקה, שנשרף.

15 ומקשים: והאיכא והרי יש מקרה לאחר זריקה, שלאחר שהופשט העור ונותחה הבהמה נמצאת טריפה בבני מעיים, ונתברר שהיתה פסולה מתחילה בשעת זריקת הדם!

16 ומשיבים: קסבר סבור הוא שאם נמצאת טריפה בבני מעיים הדם מרצה, מאחר ובשעת הזריקה לא היה הדבר ידוע. ומעירים: דיקא נמי מדויק גם כן לומר כך, דקתני ששנה במשנה, אמר ר' עקיבא: מדבריו של ר' חנינא סגן הכהנים למדנו, שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה — שיאותו הכהנים בעורו. ומעירים: אכן, שמע מינה למד מכאן.

17 ושואלים: אם באמת זו היתה כוונתו, אלא מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך ר' עקיבא? הרי אלו הם דבריו של ר' חנינא סגן הכהנים עצמו! ומשיבים: הא קא משמע לן זה השמיע לנו, שדין זה קיים לא רק במקדש, אלא אפילו בגבולין, בבכור בעל מום, שנשחט מחוץ למקדש. שאם ידוע היה מתחילה שהוא טריפה — הריהו טעון קבורה יחד עם עורו. אבל אם נשחט ורק אחר כך נתברר שהיה טריפה — התירה אותו שחיטתו, וייהנו הכהנים מעורו, וכדרך שהועילה לכך זריקת הדם במקדש.

18 אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה כר' עקיבא, ומוסיפים: ואף ר' עקיבא לא אמר אלא כשבכור זה התירו מומחה, שפסק שהוא בעל מום, ומותר לכהן לשוחטו. אבל לא התירו מומחה — לא הועילה לו שחיטתו.

19 ומסכמים: והלכתא וההלכה בענין זה היא כדברי חכמים ולא כר' עקיבא, ולכן דין הבשר בקבורה, והעור בשריפה.

20 ג משנה פרים הנשרפים פר יום הכיפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, שמצוותם להישרף לאחר שנזרק דמם והוקטרו אימוריהם על גבי המזבח, וכן שעירים הנשרפים שעיר יום הכיפורים ושעיר שגגת עבודה זרה, בזמן שהן נשרפין כמצותן, כהלכתם — הרי הם נשרפים חוץ לירושלים, במקום הנקרא בית הדשן ויקרא ד, יב, ומטמאין את הבגדים של הכהנים העוסקים בשריפתם, כפי שנאמר בתורה ויקרא טז, כח. ואולם אם הקרבנות הנשרפים אינן נשרפין כמצותן, משום שנפסלו, ודין פסולי המוקדשים בשריפה — הרי הם נשרפין בבית הבירה, במקדש, ואינן מטמאין את הבגדים של הכהנים העוסקים בשריפתם.

21 ועוד בדין פרים ושעירים הנשרפים: היו סובלין נושאים אותו אותם אל מחוץ לירושלים כשהם תלוים במוטות. ובדינם של אלה הנושאים את הקרבן: כאשר יצאו הראשונים חוץ לחומת העזרה, והאחרונים עדיין לא יצאו — הראשונים מטמאין בגדים, כדינם של כל המתעסקים בשריפת קרבנות אלו. והאחרונים אינן מטמאין בגדים עד שיצאו. וכאשר יצאו אלו ואלו — כולם מטמאין בגדים. ר' שמעון אומר: הן אלו ואלו, אינן מטמאין, שאין נטמאים אלא השורפים קרבנות אלו. ואף אלה, אינם נטמאים עד שיוצת האור תאחז האש ברובן של הקרבנות הללו, ולא לפני כן. ואחר שניתך הבשר נשרף לגמרי, ונעשה אפר — שוב אין השורף מטמא בגדים.

22 א גמרא שנינו במשנה שפרים ושעירים הנשרפים שנפסלו, נשרפים בבית הבירה. ושואלים: מאי מה היא אותה "בירה"? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מקום יש בהר הבית, ו"בירה" שמו, ושם היו שורפים את הקרבנות הללו. וריש לקיש אמר: כל הבית המקדש כולו קרוי "בירה", שכן נאמר בתפילת דוד המלך: "ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצוותיך עדותיך וחוקיך ולעשות הכל ולבנות הבירה אשר הכינותי" דברי הימים א כט, יט.

23 ב ובענין בית הדשן שנזכר במשנה, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: שלשה בית הדשנין הן שנועדו לשריפת הקרבנות: אחד, הוא בית הדשן הגדול שהיה בעזרה, ששם היו שורפין את פסולי קדשי קדשים, ואת אימורי חלקי הקרבן הקרבים על המזבח של קדשים קלים שנפסלו, ואת פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול כגון שנטמאו קודם הזריקה של דמם על המזבח.

24 ועוד בית הדשן אחר היה בהר הבית, ששם היו שורפין פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול אחר זריקה. ועוד בית דשן היה, שנועד לפרים ושעירים הנשרפים שנעשו כמצותן, והוא היה חוץ לשלש מחנות שהיו בזמן המשכן במדבר מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל, ובזמן בית המקדש — מחוץ לירושלים.

25 ובענין זה, תני שנה לוי בברייתא באופן שונה, שלשה בית הדשנין הן: אחד הוא בית הדשן גדול שהיה בעזרה, ששם שורפין פסולי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים, ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול, בין שאירע הפסול קודם זריקה בין לאחר זריקה. ובית הדשן אחר היה בהר הבית, ששם שורפין פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שאירע בהן פסול ביציאתן לאחר שיצאו מהעזרה. ובית הדשן השלישי הוא זה שנועד לשריפת קרבנות הנעשים כמצותן, ומקומו מחוץ לשלש מחנות, מחוץ לחומת העיר.

26 ג ודנים מהם הדברים הפוסלים בפרים ובשעירים הנשרפים. בעי שאל ר' ירמיה: לינה מהו שתועיל לפסול בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים, אם לא הוציא את בשרם לבית הדשן עד שעבר הלילה? וצדדי השאלה, מי אמרינן האם אומרים אנו: כי מהניא כאשר מועילה, פועלת לינה לפסול, הרי זה רק ביחס לבשר דבר שהוא בן אכילה, כגון בשר עולה שיש בו אכילת מזבח, או בשר קדשי קדשים שנאכל על ידי הכהנים. אבל הני אלה, פרים ושעירים הנשרפים, דלאו שלא בני אכילה נינהו הם שהרי הם נשרפים — לא תפסלם הלינה. או דלמא לא שנא שמא אינו שונה והכל לינה פוסלתם?

27 אמר רבא: הא מילתא איבעיא ליה דבר זה, שאלת ר' ירמיה, נשאלה לו לאביי, ופשטנא ליה מהא ופתרתי לו את שאלתו מזו ששנינו בענין פרים הנשרפים, האם מחשבת חוץ לזמנו עושה בהם דין פיגול: ושוין גם האומרים שיש דין פיגול בפרים הנשרפים, מודים שאין הדברים אמורים אלא במחשב להקטיר את אימוריהם למחר. אבל אם חישב באכילת פרים ובשריפתן לאכול את בשרם למחר או לשורפם למחר — שלא עשה בכך כלום, שכן פרים אלו אינם קרבים ואינם נאכלים, ואין מחשבת פיגול אלא במחשב לאכול דבר שדרכו לאכול, או להקטיר דבר שדרכו להקטיר. מאי לאו האם לא נלמד מכאן: מכיון שמחשבה לשרוף למחר, לא פסלה פוסלת בפרים הנשרפים, לינה עד למחר נמי גם כן לא פסלה פוסלת?

28 ודוחים את הראיה: ודלמא ושמא דווקא מחשבה הוא שלא פסלה פוסלת, אבל לינה עצמה פסלה פוסלת!

29 ומציעים, תא שמע בוא ושמע פתרון ממה ששנינו במסכת מעילה: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפין — מועלין בהן משעה שהוקדשו, ומשעה שנשחטו — הוכשרו ליפסל בנגיעה של טבול יום ובנגיעה של מחוסר כיפורים ובלינה. מאי לאו האם אין הכוונה שנפסלים בלינת בשר, שלא הוציאהו לישרף עד למחרת?

30 ודוחים: לא, הכוונה היא לפסול של לינת אימורין החלקים הקרבים על המזבח.

31 ומקשים על כך: והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנה בסוף אותה משנה: כולן מועלין בהן בהיותם בבית הדשן שהוא מקום שריפתם עד שיותך הבשר כלומר, עד שיישרפו לגמרי, יש ללמוד כי מדסיפא מכיון שבסוף מדובר בבשר, רישא נמי ראשה גם כן מדובר בבשר, ולא באימורים! ודוחים: מידי איריא וכי שייכים הדברים? סיפא בסוף מדובר בבשר, רישא בראש מדובר באימורין.

32 ומציעים, תא שמע בוא ושמע פתרון לבעיה זו ממה דתני ששנה לוי: בית הדשן שבהר הבית, שם היו שורפים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שאירע בהן פסול ביציאתן. מאי לאו האם לא מדובר בפסול לינה? ודוחים: לא, מדובר כאן בפסול טומאה שנטמא הבשר, או פסול יציאה שיצאו מחוץ לעזרה קודם זמנם, לפני שנזרק הדם. ונשארה איפוא הבעיה ללא פתרון.

33 ד ועוד בענין זה בעי שאל ר' אלעזר: יציאה אל מחוץ לעזרה קודם הזמן, מהו שתועיל שתפסול בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים?

34 ושואלים: מאי קמיבעיא ליה מה נשאלה לו? מהי הבעיה, והרי מצוותם להישרף חוץ לעזרה! אמר ר' ירמיה בר אבא: שאלתו זו של ר' אלעזר היא אליבא דמאן דאמר לפי שיטת מי שאומר שבשר קדשים קלים שיצא אל מחוץ לעזרה קודם זריקת הדם נפסל בכך. שאף שסופו לצאת ולהיאכל בכל ירושלים, מכל מקום עדיין לא הגיע זמנו לצאת.

35 ואלו צדדי הבעיה, מי אמרינן האם אומרים אנו: הני מילי דברים אלה אמורים דווקא לגבי בשר קדשים קלים, משום שאין סופו לצאת חובה, שהרי יכול הוא לאכול קדשים קלים גם בעזרה, ואין חובה להוציאם משם. אבל הני אלה, פרים ושעירים הנשרפים, שסופן לצאת חובה — לא, ואין היציאה קודם זמנה פוסלתם. או דלמא הכא נמי שמא אלה גם כן נפסלים, משום שיצאו כשלא הגיע זמנו לצאת?

36 ומציעים פתרון, תא שמע בוא ושמע ממה דתני ששנה לוי: בבית הדשן שבהר הבית היו שורפים פר או שעיר שאירע בו פסול ביציאתו. מאי לאו האם אין הכוונה שאירע בו פסול יציאה, שיצא קודם זריקת הדם? ומכאן שיציאה פוסלתם! ודוחים: לא, אפשר לומר שמדובר כאן בפסול טומאה ובפסול לינה. ונשארה אף בעיה זו בלא פתרון.

37 ה בעי שאל ר' אלעזר: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים שיצא רובו של בעל החיים אל מחוץ לעזרה במיעוט אבר כלומר, שאיבר אחד של הקרבן יצא רק מיעוטו, ואם נצרף חלק זה לשאר האיברים שיצאו, יימצא לפנינו רוב הבהמה שיצא, מהו הדין? האם נחשב בעל החיים כאילו יצא רובו? וצדדי השאלה, האם הך מיעוטא מיעוט זה של האבר, בתר רובא שדינן ליה אחר הרוב של האיבר אנו משליכים משיבים אותו, והא ואם כן הרי לא נפקא ליה יצא לו האיבר. או דלמא בתר רובא שמא אחר רוב הבהמה שדינן אנו משליכים את חלק האיבר שכבר יצא, ונמצא שרוב הקרבן יצא?

38 ואומרים על כך: פשיטא פשוט הוא, דלא שבקינן רובא דבהמה שאין אנו מניחים את רוב הבהמה ואזלינן בתר רובא והולכים אנו אחר רוב האברים! אלא כך היתה שאלתו של ר' אלעזר: אם יצא חציו של הקרבן באופן כזה שרוב אבר מסויים יצא, ומיעוטו נותר בפנים. וצדדי השאלה, האם האי מיעוטא אותו מיעוט של האבר שעדיין לא יצא,